באופן עקרוני אני בהחלט נוטה ל2, אבל לדעתי האמת (כמו בדרך כלל) נמצאת איפשהו באמצע.

אז שתי הסתייגויות:

1. 'יישור קו' זו קיצוניות, זה לומר 'ברור לי שהאמת X אבל אני מורה/נוהג אחרת בגלל שכך נוהגים / כך הגדולים אמרו'. לפעמים המנהג או ההיררכיה ההלכתית (או האחריות הציבורית, בנושאים שאינם נטו הלכתיים) הם עצמם שיקול, במקרה כזה האמירה היא יותר מורכבת  'אני חושב שהיה אמור להיות X, אבל אני מורה/נוהג אחרת כי זו האמת נכון למציאות הנוכחית'. את יישור הקו במובן הראשון קשה לי לקבל.

2. אני מצפה מרב (ומכל אדם) להיות לא רק נאמן לעצמו אלא גם מודע לעצמו, ואם הוא שם לב שהוא מחדש או סוטה מהדרך שבה הולכים הגדולים ממנו לבדוק את עצמו היטב ובביקורתיות לפחות כמו זו שהוא משתמש בה כדי לדחות את דעת הגדולים. אם הוא פועל מתוך ענווה וישרות אז הייתי מצפה שיהיה נאמן לדעה שלו, גם נגד דעת גדולים ממנו, ושייקח בחשבון שינהגו ככה גם כלפיו (כלומר - ראוי שגם התלמידים שלו ינהגו בביקורתיות כלפי התורה שלו).

ממה נפשך - אם הוא עדיין לא ברמה תורנית גבוהה ממש, אז הוא יודע שאינו יכול לחלוק בהוראת הלכה כשאין ת"ח גדולים שאומרים כמותו.

אם הוא "עם ידע תורני רחב", כפי שכתבת, שהוא כבר ממש גדול בעצמו - אז הרי יכול לחלוק על עמיתיו.

אלא מה? כנראה אתה מדבר על מישהו שהידע התורני שלו קצת רחב, אבל לא כל כך.. לא במדרגה של הפוסקים הגדולים שנמצאים בתקופתנו. אז חלק מהנאמנות שלו לתורה, היא לדעת את מקומו. בפרט כשמדובר בשאלות הלכתיות-תורניות מובהקות.

זה לא אומר שאם בשאלה הלכתית מסויימת הוא עיין היטב, ונראה לו אחרת, אסור לו לחשוב שכך האמת. אבל כשמדובר להורות למעשה, צריך לכוף את ראשו.  הרי כמעט לא יכולה להיות מציאות, שמשהו ייראה בסברא ברורה כך - ואין אף אחד מגדולי הפוסקים שאומר גם כך.

[רק לקבל פרופורציות: שמעתי את הרב יצחק יוסף שליט"א מלין על כך שכאלה ש"למדו עשר שנים", כבר חושבים שיכולים לחלוק בהלכה על גדולי הדור, הרב אלישיב זצ"ל וכד'.. אצלו עשר שנים, זו ההתחלה...]

רוב האנשים פה בסדר, אבל לא כל ניק פה הוא טלית שכולה תכלת ותיזהרו מפירוט של דברי שיוכלו לנצל נגדכם.

ובנוסף, תזכרו שהפורום ציבורי וכל דבר שהכתב פה יכול להימצא על ידי גוגל כך שכל אדם יכול לפתוח ולקרוא.

עכשיו עוד מישהי ביקשה עזרה. איזה שאלות יש לאנשים. באה לי אחת קצת מבוגרת, מדברת קצת חלש. אני: הינה עוד צרות. אני עם השיר באוזניות והיא מדברת כאילו אני שומע אותה . מכבה את האוזניות . "כן?" .. היא: אפשר לבקש בקשה? בטח נשמה מה תרצי? עד חצי המלכות. סתם לא באמת אמרתי לה ככה. קיצר היא מתיישבת לידי בספסל, איך אני מעבירה את כל הטקסט הזה לוואטסאפ? אני לוקח את הפלאפון שלה אומר לה הינה יש לך אופציות לבחור למי לשלוח. היא היתה בהלם מנסה להבין איך עשיתי את זה, נתתי נגיעה במסך לאחור, מסביר לה שיש מטוס נייר שהיא רק צריכה ללחוץ עליו ויש לה אופציות למי לשלוח. היא לא האמינה שהאופציה בכלל קיימת 😄

מצווה שניה.

סתם שאלה שעלתה לי הרגע.

טוב זה כבר קרה בשבת ויצאתי קצת טמבל אבל בסדר. לא נדבר על זה כרגע. מי שואל איפה זה עין גנים כשיש גם רחוב כזה וזה גם שכונה?! כן זה אני ששאלת אותו את זה בשבת היי 🙋🏼‍♂️

חחח מצחיק שאני מגיע לפה פעם ביובל עם סיפורים הזויים …

🤡

אתה צריך שאלת רב האם יהיה מותר לך לאכול קטניות בפסח, שהרי ההבדל הגדול בין עדות המזרח ואשכנזים במספר לילות הסליחות בחודש אלול, זה לכפר על קטניות בפסח אצל עדות המזרח

זה לא תלוי מה איכות האוכל שם או שאצל ספרדים לעומת אשכנזים יש אוכל טוב בטוח?

ת

שנה של קיום משאלות לטובה לכל באי ובאות הפורום

אשמח אם זה לא יהיה הנושא כאן...

היה לך קשר איתה. הערכת אותה. עשית איתה דרך. הכי הגיוני בעולם.

היא האשה היחידה, גם בזה היא היתה פורצת דרך לשבור את תקרת הזכוכית.

יהי זכרה ברוך.

לוועדת פרס נובל מאז מארי קירי אין שום תקרת זכוכית

בפועל היתה רק אחת

לא היו גונבים ממנה את הגילוי

מעגל דמים ללא קץ או עוצמת נצח: התודעה היהודית שתכריע את האויב

החרות הפצועה של מדינת ישראל, המנסה לבנות את ביתה הלאומי ללא זיקה עמוקה לשורשיה ולקודש, גובה מאיתנו מחיר דמים יומיומי וכואב. אנו מוצאים את עצמנו במרדף אינסופי של "כיבוי שריפות" מול פני רוע משתנים: פעם אלו בלוני תבערה ועפיפונים המכלים את שדותינו, פעם נחילים של כטב"מים ורחפני נפץ המאיימים על ערינו, ופעם מטחי רקטות, מנהרות ופיגועי טרור מגוונים. אנו ניצבים מול מציאות שבה אין לנו רגע של שקט; מציאות שבה אנו לא מפסיקים לכבות דליקות פיזיות וביטחוניות, מבלי לראות את האופק או את הקץ.

בכל פעם שאנו גוברים על איום אחד, מיד צומח איום אחר במקומו. הניסיונות לפתור את הבעיה בכלים טקטיים, טכנולוגיים או צבאיים בלבד דומים לטיפול בסימפטום ולא במחלה עצמה. אנו משיגים שקט זמני, אך נכשלים פעם אחר פעם מלגמור את הסיפור עד הסוף ולעקור את האיום מן השורש — משום שהשורש האמיתי הוא רוחני במהותו.

אירועים אלו אינם יד המקרה. הטרור הבלתי פוסק, על כל סוגיו וטכנולוגיותיו, הוא תזכורת רוחנית וקיומית רבת עוצמה. האויבים מציקים לנו, אך מלמעלה מכוונים אותנו בניסי ניסים — באמצעות מסרים שמימיים שאין לנו ברירה אלא להקשיב להם — להבין שאיננו יכולים להסתמך על כוחנו ועוצם ידינו בלבד. המציאות דוחקת בנו לחזור "מלא על מלא" לשורשינו העוצמתיים, המוצקים והקדושים.

הטרור והלחימה האינסופית ייפסקו רק מכוח נחישותנו המוחצת, שתנבע מתוך זהות יהודית מבוררת. ברגע שנתחבר לשורש הנשמה המשותפת של עם ישראל, יתקיים בנו: "כל המקום אשר תדרך כף רגלכם בו לכם יהיה" (דברים יא). נחישותנו הרוחנית והמעשית תנפץ את אשליות האויב, כהבטחת התורה: "ונתתי שלום בארץ... ורדפתם את איביכם ונפלו לפניכם לחרב" (ויקרא כו). אז, מתוך עוצמה פנימית בלתי ניתנת לערעור, יסתיים מעגל כיבוי השריפות ויראו כולם את ניצחוננו המוחלט: "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כח).ל