היית צריך לדעת שזה חקרה,
המח יפרד מהרגש מותיר שובל נוזלי וגבשושי
בצידי פניך,
מלחלח שערותייך בעגלי זיעה מיוזעים שהתאמצו
לעלות על פניך.
היית צריך לנחש שזה יקרה,
הלב ישתולל בתוך הגוף.
מתפרע בתוכך
למעלה למטה בצדדים
בום. בום. בום. בום.
כמנסה לפרוץ את מחסום השלד
להשתחרר מסורגי העצמות המותירות לו
מרחב נשימה
קטן
עד
בלתי אפשרי.
היית צריך לחשוב שזה יקרה.
עיגולים שחורים מרצדים מולך לאן שלא תסתכל
כמו נובטים מתוך בורות שחורים
שטיפחת.
והשקת.
מבלבלים ראייתך,
משקיעים בדרכם אבן גדולה אחת
עמוק
עמוק
בלב.
כאילו לא ידעת שזה יקרה.
ישתלט על גופך הקמל.
יפול עליך מלמעלה.
ישכב עליך.
יכסה אותך בעצמו.
יחנוק אותך.
ינוק ממך את האויר.
יחסום לך את החיות.
ואז,
אחרי שמתת. הוא יקום.
וילך.
כאילו לא ידעת.
שזה יקרה.
ועדיין.
קראת אותו אליך, הזמנת אותו לביקור
מתת. והמשכת.
כמו לוחם בקרב.
המשכת להלחם על החירות שלך.
המשכת להלחם על החיים שלך.
המשכת להלחם על האור והאויר.
על מיתר וצלילים.
על אהבה.
המשכת להלחם כששכבת מתחת לשמיכה
ענקית שהרגה אותך.
עדיין לא התייאשת.
ידעת.
שזה יהרוג אותך.
האמנת.
שאחרי שתמות,
יצמח מתוכך
איש אחר.
גדול יותר.
טוב יותר.
האמנת בעצמך.
אני גאה בך!!!