שונאת קללות אבל מעשנת כמו קטר. אפילו לא קעקוע אחד, וראסטות- כמו של עידן רייכל, לפני שהתמסד. אחח, רייכל ההוא. זוכרת, מותק, איך שהיה מנגן בפסנתר? כמו מלאך, עם הקול שלו. הרגשתי כאילו אימא חזרה ללטף אותי לפני השינה. הייתה מספרת לי את הסיפור על הרוכל בשוק, את יודעת. איך שהיה משווק את העגבניות שלו בצעקות. רק בצעקות.
היום כבר אי אפשר למצוא עגבניות טובות. הן כולן רכות מדי או קשות מדי, ירוקות או מלאות חורים. ואת עומדת מול הארגז במכולת וממששת אותן אחת אחת, ממיינת לשתי שקיות- אחת לסלט ואחת לשקשוקה.
שלא תתבלבלי, כפרה עלייך. אני לא סוחבת כל כך הרבה עגבניות. אבל קצת, שיהיה. זה הרי הגב שלי והצוואר שעושים לי בעיות. עם המיגרנה אני מסתדרת, כבר התרגלתי. אימא שלי וסבתא שלי ואימא שלה- כולן חיו עם המיגרנות שלהן. אבל צוואר, זה חדש. סבתא שלי לא חייתה מספיק זמן בשביל שהצוואר שלה יעשה לה בעיות. ואימא שלי הייתה הולכת תמיד זקופה, כמו מלכה. את הסלים מהשוק היו סוחבים האחים הגדולים שלי. היא עם הידיים העדינות שלה הייתה נוגעת רק בבצק. לילה שלם הייתה מתפיחה אותו, את יודעת. לא כמו היום שמסתפקים בשעה, ועוד שמים גפרורים מלמעלה לזרז אתה תהליך.
תפיחה של בצק היא כמו היריון, את יודעת. כשאת משמנת את כדור הבצק שלך את מרגישה חום זורם מכפות ידייך לשמרים, שיתססו עד הבוקר. בזריחה את מסירה את המגבת, מריחה את תחילת החמיצות ולשה מהר, שלא ייהרס הבצק.
צורות יפות עושים היום לחלות. לא כמו אצלנו, שהיו מכינים פיתות שטוחות ומכניסים לתנור אבן אחד, כל השכנות. לכי תדעי מה שלך ומה של אסתר מהדלת ממול. ואת רואה, הילדים שלה בבגדים מלוכלכים כבר ביום שני.
אבל לא מרכלים. לא אנחנו. אצלנו מושיטים יד לעזרה ותופרים את הקרע בכתונת של מרים, הקטנה של אסתר. וכשהרב אומר לארח, אז מארחים.
קדושים הרבנים כאן. זוהר פניהם מגיע עד לרקיע. ואלוהים בשמיים מנשק אותם על מצחיהם בכל יום שישי, שעה לפני כניסת שבת, שישפיעו עלינו מהקדושה. מה שהיה כאן עוד לפני שנולדתי... מרכבות מתרוממות לשמיים מעל ילדים מתים.
סבא רבא שלי, את יודעת, היה קדוש כל כך גדול, כל כך חכם, שאף אחד לא היה מפקפק בו. אומרים שהיה מצייר בימים שלא יכל לצאת מהבית. את עצי התמרים היה מצייר. היה עוצם עיניים בדבקות ומודה לאלוהים על התמרים.
בחג סוכות היו כולם אוספים את הענפים, מסככים את הסוכה, חולמים על ירושלים. ממש כמו אבותינו במדבר.
אחח, נשמה שלי, אני אומרת לך. היום כבר אין עגבניות טובות.
היום כבר אי אפשר למצוא עגבניות טובות. הן כולן רכות מדי או קשות מדי, ירוקות או מלאות חורים. ואת עומדת מול הארגז במכולת וממששת אותן אחת אחת, ממיינת לשתי שקיות- אחת לסלט ואחת לשקשוקה.
שלא תתבלבלי, כפרה עלייך. אני לא סוחבת כל כך הרבה עגבניות. אבל קצת, שיהיה. זה הרי הגב שלי והצוואר שעושים לי בעיות. עם המיגרנה אני מסתדרת, כבר התרגלתי. אימא שלי וסבתא שלי ואימא שלה- כולן חיו עם המיגרנות שלהן. אבל צוואר, זה חדש. סבתא שלי לא חייתה מספיק זמן בשביל שהצוואר שלה יעשה לה בעיות. ואימא שלי הייתה הולכת תמיד זקופה, כמו מלכה. את הסלים מהשוק היו סוחבים האחים הגדולים שלי. היא עם הידיים העדינות שלה הייתה נוגעת רק בבצק. לילה שלם הייתה מתפיחה אותו, את יודעת. לא כמו היום שמסתפקים בשעה, ועוד שמים גפרורים מלמעלה לזרז אתה תהליך.
תפיחה של בצק היא כמו היריון, את יודעת. כשאת משמנת את כדור הבצק שלך את מרגישה חום זורם מכפות ידייך לשמרים, שיתססו עד הבוקר. בזריחה את מסירה את המגבת, מריחה את תחילת החמיצות ולשה מהר, שלא ייהרס הבצק.
צורות יפות עושים היום לחלות. לא כמו אצלנו, שהיו מכינים פיתות שטוחות ומכניסים לתנור אבן אחד, כל השכנות. לכי תדעי מה שלך ומה של אסתר מהדלת ממול. ואת רואה, הילדים שלה בבגדים מלוכלכים כבר ביום שני.
אבל לא מרכלים. לא אנחנו. אצלנו מושיטים יד לעזרה ותופרים את הקרע בכתונת של מרים, הקטנה של אסתר. וכשהרב אומר לארח, אז מארחים.
קדושים הרבנים כאן. זוהר פניהם מגיע עד לרקיע. ואלוהים בשמיים מנשק אותם על מצחיהם בכל יום שישי, שעה לפני כניסת שבת, שישפיעו עלינו מהקדושה. מה שהיה כאן עוד לפני שנולדתי... מרכבות מתרוממות לשמיים מעל ילדים מתים.
סבא רבא שלי, את יודעת, היה קדוש כל כך גדול, כל כך חכם, שאף אחד לא היה מפקפק בו. אומרים שהיה מצייר בימים שלא יכל לצאת מהבית. את עצי התמרים היה מצייר. היה עוצם עיניים בדבקות ומודה לאלוהים על התמרים.
בחג סוכות היו כולם אוספים את הענפים, מסככים את הסוכה, חולמים על ירושלים. ממש כמו אבותינו במדבר.
אחח, נשמה שלי, אני אומרת לך. היום כבר אין עגבניות טובות.
תודה
- לקראת נישואין וזוגיות