בהמשך לדיון שהיה פה על ביות מלא בשערי צדק:
אני יודעת שבשערי צדק, למשל, רק נשים יכולות להשאר בלילה. אני גרה רחוק מאוד מהמשפחה ורק בעלי יכול לבוא לעזור לי בע"ה אחרי הלידה (ביררתי, אין מישהי שתוכל לבוא, לצערי...).
אני מקווה שארגיש מצוין ואסתדר לבד עם הטיפול בתינוק, אבל לא יכולה לדעת בוודאות!
האם תוכלו לתת טיפים איך הסתדרתן בלילה אחרי לידה ראשונה בביות מלא? לבד? היתה מישהי שהיתה פנויה לבוא להיות איתכן בלילה? נתנו לבעל פינה לישון בה בלי שהוא מפריע לאחרות? בעצם חייבים לוותר על הביות המלא?? 
תודה על התשובה!
אני מבינה ממש את החוויה, יש לי הרגשה שאצטרך תמיכה אחרי לידה...
היית צריכה לבקש מראש או אישור מיוחד? היה סיכוי שזה לא יסתדר?
הלוואי שארגיש מספיק טוב כדי שזה יתאפשר. מעודד לשמוע שיש מי שהצליחה!
הולכת על ביות מלא
תודה!
ורק כשרציתי להתקלח שמתי בתינוקייה
היו רק 3 שעות בלילה שצריך להחזיר לתינוקייה ולהניק שם אבל היה אפשר לחתום ולהשאיר
הסכימו בפה מלא בלי בעיה כמה שרציתי
אם כי שמתי ממש מעט
אבל הייתי בביות במחלקה ג' ולא בד'
מתואמתאפשר לבקש את זה כי זה די פנוי.
לא הייתי בד' אז לא יכולה להשוות
מתואמתשמאוד התקשתה והייתה עייפה
אז אחרי לילה אחד העבירו אותה למחלקה הרגילה.
הם היו ממש חמודים אליה ועשו זאת בצורה יפה מאוד.
כך שאם את בשערי צדק אני שוב ממליצה על מחלקה ג' גם מהבחינה הזו כי בד נראה לי הכול ביות
אחרי לידה
עשו לך בעיות לגבי השארות של הבעל בלילה, או שזה היה מובן מאליו שאם את מבקשת מוצאים פתרון?
תהיה מישהי במקביל אלי שגם תרצה שבעלה ישאר... ואם לא זה אז ביות חלקי בלית ברירה...
תודה רבה!
(ומבחינתי - כך זה צריך להיות. למה שאשן בחדר כשגבר זר נמצא בו?? ועוד כשאני אחרי לידה עם דימומים וחלוק של בי"ח וכדומה...)
במקרים חריגים ממש - אז ראיתי שמאפשרים.
לא הייתי בביות מלא בלידה ראשונה, אז לא יודעת אם הייתי מסתדרת, אבל מצד שני - כיוון שלא היו לנו עוד ילדים אז, בעלי יכול היה להיות איתי במשך כל שעות היום (עד הלילה), ושנינו למדנו ביחד להכיר את התינוקת ולטפל בה. מניחה שאם לא תלדי ממש לפני הלילה - אז בעלך יוכל לעזור לך עד אז.
חוץ מזה האחיות של הביות ממש מתוקות, ולדעתי יהיו מוכנות לעזור בשמחה אם רק תבקשי. בטח אם תאמרי שזו לידה ראשונה, ושאת לא יודעת איך לחתל תינוק ולקלח אותו וכו'... מן הסתם הן יתנו לך בשמחה הדרכה וליווי בהתחלה.
(אני הייתי בביות לראשונה בלידה חמישית, אז אמנם ידעתי כבר איך לטפל בתינוק - אבל עדיין הן עזרו לי בדברים, ולימדו אותי, למשל, איך לעשות עיטוף, שזה דבר שלא ידעתי לעשות לפני כן... אולי אפילו הציעו לי עזרה במקלחת הראשונה שלו - כבר לא לגמרי זוכרת...)
מציעה לך לראות איך מתנהלת הלידה ואיך היא מסתיימת ואיך הרגשתך, ואז להחליט סופית אם את מעוניינת בביות או לא.
בשעה טובה!
מתואמתמק"רעזרתן לי מאוד.
גם בעידוד, גם במחשבה על פתרונות חדשים, ובאופן כללי אני רואה עכשיו יותר זוויות למצב הזה.
נניח שאני קולטת,
שהילדים שלי המקסימים גם מפונקים ותובעניים (התרגלו שאמא חותכת פירות, שאני נותנת 2 ממתקים או משהו טעים ביום, שיש טלויזיה ולא הורגלו לאסוף או לעזור בבית)-איך אפשר לשנות את זה?
בכללי הם גם בכיינים ודרמטיים ומשגעים אותנו וגם חסרי סבלנות.
הם מלאים בדרישות: לממתקים, לגלידה, לטלוויזיה, לפה ולשם אבל שמתי לב שלא הרגלנו אותם לעזור בבית כ"כ, בטח לא כמו שנשים אחרות מספרות כאן. הבעיות המרכזיות שלי שטלוויזיה לפעמים עוזרת לי איתם ולפעמים אני נגד אז אני לא קוהרנטית בזה ומשתמשת בזה לפי הצורך, ואז כשאני מונעת מהם הם מנדנדים.
הרגלתי אותם שאני איתם אחה"צ ולא עושה שומדבר במקביל בעבודות הבית או בבישול, לא לבד ולא איתם אני רק שלהם שזה דפוק אבל ממילא הם שובבים וצריך לרדוף אחריהם ולראות מה הם עושים (לא למדו להעסיק את עצמם כשאמא נחה\עובדת\עושה משהו אחר).
מדי פעם הם עוזרים לי בהכנת עוגות (סקרנים ונלהבים) ובלשים כלים במדיח בשישי בערב אבל לא מעניין אותם לקפל או למיין גרביים כמו שהאמהות כותבות כאן.
האם לא כל הילדים חוזרים הביתה ומחפשים להתפרק? לנוח? לעשות משהו כיף? לרצות דברים טעימים? ואתם רק נתונים לגחמותיהם?
מתי ואיזה תפקידים נותנים לגיל 5?
מודה שאנחנו מפנקים יחסית והאשם בנו.
כן נתנו להם להתלבש לבד, לאחרונה אחד מהם שהיה מפונק ורצה שאנגב לו-התחלתי להגיד שזהו שאם הוא לא מנגב לעעצמו שישאר ככה כי הגיע הזמן שאמא כבר לא יכולה לנגב לו-ובאמת הוא התחיל לנגב לבד.....
אבל עדיין הם באים אלינו למיטה (מצפצפים על הכלל) ועושים מה שהם רוצים, יש גבולות בבית אבל הם מאד מובילים אותנו.
ברגע שאת מחליטה שמשהו הוא גבול- וצריך באמת לחשוב מה גבול גמור מבחינתך, אי אפשר הכל.
אבל לדוג' אם את מחליטה שממתק אחד ביום וזהו, או רק בשבת, או כל כלל שנראה לך שמספיק חשוב לך כדי לעמוד עליו בכל הכוח. אז זה הגבול, וכמה שהם לא בוכים וצועקים את לא מתרגשת וממשיכה להציב את הגבול בנחת. ואפילו תצפי לזה שהם יבכו וינסו לעקוף את הכלל- כי זאת ההתנהגות הכי הגיונית של ילד שנפגש עם גבול. אבל את תמשיכי לעמוד על שלך ברוגע בלי להתעצבן על זה שלא מקבלים את הגבול. אפשר אפילו להיות אמפטיים כלפי הקושי "זה באמת מבאס שאי אפשר עוד ממתק"- אחרי כמה זמן הם יקלטו שזה הגבול ויקבלו אותו. יכול להיות שבימים הראשונים ינסו כל פעם מחדש, אבל אם תהיי עקבית אחרי כמה ימים הם יבינו שזה הכלל החדש.
אבל באמת אי אפשר הכל. נגיד מבחינתי הציפייה לעזרה בבית די מצומצמת בגיל הזה- בעיקר לאסוף את המשחקים ששיחקו איתם.
נגיד גם טלוויזיה, ברגע שתגדירי להם גבולות ברורים ועקביים- נגיד חצי שעה קבועה ביום, או רק אחרי שיסדרו את המשחקים, או כל כלל אחר שמתאים לך- למרות שהוא לא יתאים לך 100 אחוז מהזמן, בעיניי שווה להחליא על כלל ולהיות עקביים. ותעמדי על זה ברוגע גם כשהם בוכים, הם ילמדו לקבל את הגבול.
בהצלחה!!!
לא יודעת אם מתאים /לא.. אם לא אפשר למחוק
אנחנו באמצע שנות השלושים, עם ילדים ב"ה, ובעומס בחיים והעבודה לא מגיעים לזה מלבד בליל טבילה.
אנחנו נורמלים? דרוש טיפול?
שנינו עובדים במשרה מלאה, אחהצ יש עומס מבורך, חוגים תנועות נוער הקפצות וכו, ועד שמגיע הערב שנינו גמורים. ספורט פעם בשבוע לא מצליחה להכניס..
ב"ה עומס מבורך אבל לזמן זוגי לא מגיעים.
פעם היינו מגיעים לזה ביום שישי שזה אחלה פתרון אבל היום בשישי עמוס גם בבישולים והכנות וכשאנחנו מתארחים, אנחנו רוצים לנצל את היום המשותף החופשי היחיד לשנינו..
לי נראה לא תקין שמגיעים לזה רק בליל טבילה ואולי עוד פעם בגג.
בעלי טוען שהוא עייף וכשהוא רוצה אני עייפה, בפועל הוא לא מנסה אפילו. ונראה לי שזה מה שהכי מפריע לי.
חסרה לי ההרגשה הזאת להיות מחוזרת.
האם אתם חושבות שזה תקין? ואם לא, מה אתן מציעות?
עם ילדים ושני בני זוג שנמצאים במרוץ החיים הבלתי נגמר.
אבל למזלנו, הדתיים, יש את השבתות לדברים האלה, למלא את המצברים הזוגיים ולהינות מאינטימיות מספקת.
(כתבתי "למזלינו הדתיים", כי מקולגות חילוניים אני שומעת על היציאות בשבת עם הילדים, ופשוט אין להם טיפת מנוחה, גם לא בסופי שבוע).
זה לא המקום להאריך ולפרט - אך מתוך האפשרויות של לילות שבת, בוקר מוקדם שבת, מנוחת צהריים בשבת, מוצאי שבת (בפרט בשעון חורף), אפשר למצוא זמן זוגי בנעימים, גם עם ילדים קטנים בבית.
לקבוע יום בשבוע (שבת זה נוח אבל לא חייב) שבו לא משנה מה נמצאים ביחד, גם אם עייפים גם אם אין כוח מתאמצים בשביל זה
אינטימיות נועדה כדי להינות. לא כדי לעשות ☑️
אי אפשר להינות כשזה מאולץ, כשזה בזמן לא נוח ובתנאים לא נוחים.
(מזכיר את מה שקורה כאשר מנסים להכנס להריון. שזה נעשה טכני ומשימתי סביב חלון הפוריות ולא למען הכייף והעונג)
ולהינות
הרבה פעמים קשה להיכנס לזה כי עייפים
ואם עושים מאמץ בכל זאת בסוף כן זורם ונהנים
ואם נחכה שיהיה ספונטני זה יקרה פעם במיליון
אבל כמו שבליל טבילה מתאמצים לפנות זמן, כוח, ולעשות אווירה
אז אפשר להתאמץ גם בסתם יום
שחשוב למצוא זמן.
לכן כיוונתי לשבתות. שיש תנאים נלווים של אוירה רגועה, ושעות רבות מאוד ביחד, ובלי לחצים של התארגנות הבוקר / עבודה/ בישולים/קניות/מטלות/מחשבות מטרידות מה עוד מחכה לי לעשות …
מה לא הסכמת עם מתיכון ועד מעון
מה ההבדל אם שבת או יום אחר שקובעים מראש?
לבין שבת
לפחות איך שזה אצלנו, וכנראה בהרבה בתים אחרים. בסתם ערב באמצע השבוע - יכולים לקבוע ולסגור ערב זוגי, אבל לא פשוט להתמיד בזה באופן מתמשך. כי החיים מלאים באילוצים ובלת"מים והמון פעמים זה עשוי להיות בסופו של דבר לא נוח מכל מיני סיבות - ואז נכנסים למיטה עם פחות התלהבות.
ליל טבילה הוא פעם בחודש. לא פעם בשבוע.
ובשבת - ממש יש נשמה יתרה. משהו באווירה האופפת, בנינוחות, ברוגע, בתנאים, בניתוק…
אבל בפועל גיליתי שאפילו כששבת מוקדם
אני תמיד תמיד גמורה מעייפות אחרי יום שישי של בישולים
הצטברות של עייפות של כל השבוע
תמיד נרדמת על הספה כבר
ודווקא יש ימים בשבוע שפחות עמוסים לנו באופן קבוע
אז זה כן משתנה בין זוגות...
מסכימה איתךנייקייאצלי הבישולים העיקריים בחמישי בערב. שישי להשלמות של המנה הראשונה (דג), מרק ועוגה.
וניקיונות - בעלי שיחי'!
וסלטים מבושלים מגוונים קונים במעדנייה לשבתות. לא משקיעה בזה בעצמי 🙃
גם אנחנו דווקא פחות אוהבים את שבת לקטע הזה...
אנחנו אחרי ארוחה כבדה, לא מיד אחרי מקלחת...
עייפים תמיד תמיד
בלילות שבת של חורף בעלי נשאר ללמוד ואני קורסת למיטה..
הרבה פעמים מתארחים...
בקיצור, גם לנו יותר כיף ומוצלח במהלך השבוע
אבל אין ספק שעם ילדים וחיים עמוסים צריך לפנות זמן
לי מאוד מפריע שבדכ כשאנחנו יחד אני מאוד עייפה, אז אנחנו מקפידים שפעם בשבוע אני הולכת לישון עם הילדים, וקמה בערב רעננה
ככה אני גם מרוויחה ערב של איפוס עייפות, וצוברת 10-12 שעות שינה ביום הזה...
ללכת לישון עם הילדים
אולי נאמץ
ובעיני היא נכונה מאוד.
הכותבת מציינת שהם לא נמצאים ביחד ושזה חסר במרוצת החיים.
גם שקובעים זמן זה בכלל לא בשביל לסמן וי אלא כדי לדאוג שהאינטימיות לא תתפספס ולא תדחק בתחתית רשימת המטלות.
וגם ההגדרה מאולץ היא נקודת מבט, זה לא אילוץ זה מציאת זמן בשטף החיים לדבר החשוב מהכל, אחרת הוא מתמסמס.
לא צריך לבחור כמובן את היום הכי לחוץ שחוזרים מאוחר ומגיעים על הלשון בחוץ, כדאי לבחור יום נינוח יותר, יום חופשי אם יש או שבת אבל חשוב לקבוע להכניס ללו"ז
אני לא יודעת כמה שנים את נשואה אבל יש שלב בחיים שאם לא קובעים זמן זה פחות קורה וזה חבל מאוד מאוד
לקבוע זמן זוגי
שזה לומר "הזוגיות הזו חשובה לנו"
לבין לקיים יחסים כדי להרות.
ובדייט זוגי לא חייבים תמיד לקיים יחסים
יש גם שבועיים שאסורים ממילא.
זה פשוט זמן הטענה זוגי.
זה עניין של תיעדוף.
החיים תמיד יכולים להיות עמוסים יותר ועמוסים פחות.
תראי איזה יופי שיש גורם חיצוני שכאילו מכריח אתכם להתייחס ללילה אחד כמשהו שאי אפשר להתנהל בו כמו כל יום.
אם היה ליל טבילה כל שבוע, כנראה שהייתם מוצאים פתרון.
זה לא אומר שאתם לא בסדר, זה אומר שכשאין משהו חיצוני, החיים בורחים אחרי השגרה.
צריך להפנים שהכל מתחיל ונגמר בתיעדוף בחיים.
אם אני לא טועה את יחסית אחרי לידה? ואתם גם אחרי/ תוך כדי סבבי מילואים,
עומס מבורך, אבל עומס.
אפשר להחליט שכרגע לא מתאים לעשות שינוי. אבל זה צריך להיות ברור שזה מתוך החלטה ולא מחוסר ברירה.
ולתכנן מתי כן אפשר לווסת את העומס כדי להגיע לכל מה שחשוב לנו בחיים ושלא נתעורר יום אחד לגלות שלא השקענו מספיק בדברים שחשובים לנו בחיים .
האם טוב לנו (ל2 הצדדים)
כי זה פשוט לא רלוונטי מה קורה אצל אחרים.
השאלה היא האם לנו נעים טוב ומספק.
ונשמע מדבריך שאותך זה לא מספק
אז אתם צריכים לחשוב מה עושים כדי לשנות את זה.
באמת כולם עמוסים. וגם עייפים.
העייפות בעיני יותר חמורה מעומס כי היא מקשה על ההנאה..
אגב חיזור לא חייב לבוא לידי ביטוי דוקא ביחסי אישות.
אני הסברתי לבעלי שאני צריכה את התיווך שלו שמה שהוא עושה הוא חיזור
למשל, כשהוא מנקה ומסדר יפה את החדר שינה.
מחליף מצעים.
שאם הוא רק יגיד 'הכנתי לנו מיטה מפנקת' עם נשיקה- זה אחלה מחווה.
ובלי זה- זה סתם מטלה טכנית שהוא עשה בבית.
מה עושים בשביל לשנות את זה?
תקשורת.
אם כשהוא מנסה את עייפה, או אם הוא ניסה הרבה והיית עייפה- דחיה זה דבר מאד מרחיק.
אני אחרי שקיבלתי דחיה לקח לי כמה זמן, כמה חודשים- ליזום שוב בעצמי.
להביע את הרצון שלך, לדבר על עצמך
(לא איך לא חסר לך אלא יעשה לי הרגשה ממש טובה אם..)
אני באמונה מאד חזקה שמיניות טובה היא אחד מיסודות הבית שלנו.
לכן בשבילי, זה צורך.
אם ילד שלך יצטרך קלינאית תקשורת- תמצאו לזה זמן?
אז גם לזה מוצאים זמן.
למשל, אחת לחודש אנחנו עושים בוקר (חצי יום) זוגי, כי למדנו על עצמינו שבבוקר, אחרי לילה,
היחסים הרבה יותר טובים בפער.
זה לא אומר שאין תשוקה טבעית, זה לא אומר שלפעמים החשק כבוי בדיוק כשפינינו את הזמן,
זה לא אומר שאין חיזור וספונטניות אבל זה כן אומר שזה חשוב.
לקח לי זמן לעשות את הסוויצ' הזה במח ולהבין
שלקבוע זמן, לתכנן אותו, להתכונן אליו-
זה רומנטי לא פחות אם כי בצורה שונה...
א) לבדוק למה זה באמת לא זורם
ב) עם כל העומס אי-אפשר לחכות לערב חופשי , לעשות משהו רומנטי כי זה יקרה ממש פעם באף פעם אלא לנצל זמן . נגיד ילדים נרדמו אז לעשות .
ג) לגבי חיזור. גם גבר צריך להרגיש שחושקים בו. אם זה בנוי בצורה כזאת שהוא צריך לחזר כל פעם ועוד לא בטוח שזה יקרה אז ברור שהוא לא רוצה.
לפעמים גבר שלא מרגיש צורך לאשתו בגלל שהוא עייף או מכל סיבה אחרת, מוצא את הצורך שלו במקומות אחרים כמו אתרים לא ראויים. ואז זה גלגל שמזין את עצמו, כי אין כוח אז הולכים לפתרון הקל שלא דורש מאמץ ואז הפתרון הזה גורם לזה שכבר אין לו חשק לאשתו אז הוא לא רוצה להתאמץ עבורה וחוזר חלילה.
אם יש ביניכם שיח פתוח שווה לשאול על זה ישירות.
ולחשוב איך אפשר לזמן ימים בהם אתם עירניים
צריך להשקיע בזה
תעשו תורנות שינה, תוותרו על כמה שעות עבודה, תעשו פחות בשישי כדי לשנוץ, מוצש תשכיבו ילדים מוקדם ותישנו צהריים בתורות
גם ליל טבילה לא תמיד מצליחים.
אני מניקה הנקה מלאה תינוק בן כמה חודשים אז מבחינתי כל הקונספט של מקווה בזמן של הנקה הוא סוג של פייק
יש שלב כזה בחיים.
האם זה מבאס? מאוד.
האם זה נורמלי? אני חושבת שגם מאוד.
לא הייתי הולכת לטיפול בשביל זה.
אין מה לשכנע אותו,
לא מעוניין להתחפש ולמרות שבתוכי מאוכזבת, מבינה שזה רצונו.
יש משהו מגניב שאפשר לעשות איתו בכ"ז? נניח שלט-התחפשתי לעצמי? יש לכן רעיונות כלשהם?
שיחווה איך זה בלי כלום, שיענה לשאלות בגן למה לא התחפש, ושירגיש מה זה בשבילו.
אם יהיה לו טוב, מעולה, אם לא יהיה לו טוב שנה הבאה הוא יתחפש.
האמת שלפי התיאורים שלך בשרשורים אחרים זה נשמע כמו להכנס לפינה של "רוצה אבל רוצה שתשכנעו אותי" אל תכנסי לשם בכלל... את רוצה שהם יהיו בוגרים ועצמאיים, נכון? בשביל זה צריך לאפשר להם עצמאות איפה שאפשר, לחוות את ההשלכות של הבחירות שלנו,,ללמוד מה נכון לנו. נשמע לי שזאת הזדמנות מעולה עבורך כאמא לשחרר ועבורו כילד לחוות בחירה עצמאית
וביום של התחפושות תציעי לו ללבוש. ירצה- ירצה
לא ירצה- שימי בתיק למקרה שיתחרט כשיראה את כל הילדים בגן.
שזה ישכב בבית, שיוכל למדוד לנסות
לפעמים המילה ''תחפושת'' גדולה ומלחיצה, הם לא באמת מצליחים להבין במה מדובר
אולי אם זה יישב בבית הוא יוכל להתרגל לעניין.
זהו, חוץ מזה לעזוב לגמרי את הנושא...
יש מצב שגם ביום של התחפושות לא ירצה, ואז שייקח רק רובה, או תחפושת בתיק, או שלא יתחפש בכלל.
אם הוא לא רוצה ולא חסר לו אני לא חושבת שיש סיבה לעשות לו תחפושת
ובעיקר בנים, יש לי אחים שכמעט אף פעם לא התחפשו, וגם כשכן זה היה דברים פשוטים עם בגדים נוחים שחקן כדורסל למשל.
מצטרפת להמלצות להציע פעם-פעמיים ואם עדיין לא רוצה לשקף לו מה יכול להיות ההשלכות של זה (אולי תהיה שונה מכל הילדים) ולשחרר, זה באסה לך בתור אמא אבל זה שלו אז לשחרר באמת. מצטרפת גם להמלצה שכן יהיה לך תחפושת בשבילו שאם ירצה ברגע האחרון ובאמת לשלוח לגן שאם ירצה שם כשיראה את כל הילדים אבל ממליצה שזאת תהיה תחפושת פשוטה, עם חולצה ומכנסיים שנוח ללבוש אולי גם כובע אבל לא אוברול או עם כל מיני בדים במרקמים שונים, כמה שיותר דומה לבגדים של היומיום.
הוא נרתע מאד דברים שקשורים למגע? הוא נמנע מסוגי בדים מסויימים? כי אולי זה וויסות חושי..
מה אכפת לך אם הוא מתחפש או לא? תסבירי לו למה את חושבת שכדאי לו וזהו. כן, כן. לא, לא.
באמת כיף לראות את הילדים מחופשים. שכל המשפחה מסתובבת ביחד מחופשת. גם לי היו שנים שקצת התבאסתי שילדים לא רצו להתחפש.
אבל האכזבה היא שלי, וההחלטה אם להתחפש היא של הילד. אז קצת עודדתי, ואם הילד לא רצה אז זרמתי איתו.
אני יודעת שזה לא צנוע. מקווה שזה בסדר ואם לא אז תמחקו. אני פשוט לא יודעת לאן להפנות את המחשבות שלי כרגע...
ביום שישי כל הילדים במסגרות ובעלי ואני בבית. בלילות אנחנו עייפים אז לא ממש יוצא לנו להיות ביחד...כך הגענו למצב שהחלטנו היום לנצל את ההזדמנות אז אחרי שהילדים יצאו מהבית התחלנו לאכול ארוחת בוקר שווה ביחד ואז להתחיל...
(חלק ערוך בגלל פירוט יתר: ) בזמן שהיינו יחד בעלי עשה משהו שלא היה נעים לי ומנע ממני פיזית מלעצור אותו, ואז הקאתי, ובעלי נעלב ממני.
ביקשתי סליחה ואמרתי שלא הייתי מוכנה לזה ושאני פשוט לא מתחברת לזה וזה לא אומר כלום על כמה שאני אוהבת אותו... אבל הוא פגוע...
לא יודעת מה לחשוב על כל הדבר הזה.
אני חושבת שהעריכה לא טובה.
היא לא כתבה שהיא לא הצליחה לעצור אותו, היא כתבה שהוא השתמש בכוח פיזי עם הידיים שלו כדי שלא תוכל לצאת או לברוח. זה הבדל משמעותי.
ממש לא את.
הוא עשה משהו שלא רצית עד שהקאת, ואת עוד זאת שצריכה להתנצל ולהסביר??
גם בין בני זוג שאוהבים מאוד מאוד יש גבולות, והוא חצה גבול ומפיל את זה עלייך...
הוא עשה מעשה לא לגיטימי ואת ממש לא הצד הפוגע כאן.
יכול להיות שהוא כועס על עצמו ומוציא את זה עלייך? או שמרוב בושה הוא לא יודע מה לעשות עם עצמו?
גבול שלא אמורים לעבור
זה הזמן
לכעוס
לבקש התנצלות והבהרה
ולשים גבול חדש
לא להיכנס לסיטואציה דומה
כי יש לו בעיה
ואף אחד לא צריך לסבול ממנה
וזה שהוא נעלב
זה כבר סימן אזהרה למניפולציה
שבוע 12, הייתי באולטנרסאונט והטכנאית ראתה משהו לא תקין לא היה לי תור לרופא באותו יום והיא אמרה לי שיש רופאה במרפאה שמגיעה עוד מעט מומחית וכו וכו ושאני אנסה להכנס להראות לה
ביקשתי מהמזכירה שתכניס אותי למערכת כי יש ממצא חריג המזכירה אמרה שהיא לא יכולה אבל שאנסה לפנות לרופאה שהיא נכנסת למרפאה
חיכיתי, בעלי כבר היה צריך לצאת לקחת את הילד, אמרתי לו שילך ויחזור איתו.
בדיוק בדקות שהוא לא היה הרופאה הגיעה פניתי אליה בנימוס עם הצילום של האולטסאונד והיא מילמלה שהרגע באה נכנסה וסגרה את הדלת.. חיכיתי בחוץ, כמה דקות אחרי היא יצאה אליי בעלי עדין לא היה הראתי לה את הצילום היא אמרה ככה במסדרון של המרפאה בעמידה: מום חמור כנראה שבאיזה שהוא שלב יפסיק הדופק או שלא ישרוד אחרי הלידה תלכו ליעוץ גנטי וסקירה הכל במזדרון בעמידה
יצאתי בוכה, היא לא הכניסה כלום לתיק הרפואי, היא אפילו לא הרופאה שלי ככה זרקה והלכה
כמובן שקבעתי תור למומחה בבית חולים, הפעלתי קשרים והתור עוד כמה ימים אבל אני מרגישה שלא מצליחה לנשום כשאני חושבת על זה
וגם ממש כעס על הרופאה של המרפאה, קצת רגישות.. אולי זה צפיה גדולה מידי???
מה עושים בזמן הזה שמחכים
ממש קשה לי!!
רופאים פוגשים כל כך הרבה מטופלים ומקרים, וזה לפעמים גורם לאבד את הרגישות ולשכוח שכל מקרה שהם פוגשים זה אנשים אמיתיים שזה משפיע על החיים שלהם באמת...
כמובן שלא כל הרופאים כאלו, אבל גם אני פגשתי מקרים של חוסר רגישות (לא ברמה הזו) וזה ממש קשה לפגוש את זה.
ברור לגמרי שהרופאה לא היתה בסדר. ככה לא נותנים מידע כזה. ובעיני נכון להתלונן (אם יש לך כוח להתעסק בזה).
ובכל מקרה חיבוק גדול לך... ממליצה לדבר עם מכון פוע"ה.
כמובן פנינו למכון פועה, ד"א הם אמרו שאי אפשר לקבוע כזאת קביעה על סמך הנתונים שהיא ראתה שזה עוד יותר קשה!!!
ממש קשה לי להמתין לתור של המומחה.. וגם לא יודעת למה לצפות???
לא מספיק עצם הקושי וחוסר הוודאות - גם חוסר הרגישות הזה! ממש עצוב שיש רופאים כאלה
(גם לאבא שלי רופא אמר במסדרון שהם חושדים שיש לתינוקת תסמונת דאון, ומיד רצה למהר משם לעניין אחר...)
מתפללת איתך לבשורות טובות, לכאן או לכאן! ושתצליחי לעמוד בזמן ההמתנה הנורא הזה...
אתמול עברתי שאיבת ביציות פעם ראשונה בחיי (זה היה בלי הרדמה וכואב אבל קצר וב"ה שעבר).
שאבו 3
היום הודיעו שהייתה הפריה אחת
אני קצת מבואסת למרות שאני יודעת שגם זה לא מובן מאליו...
אנחנו עושים את זה בשביל שימור פוריות כי יש לי רזרבה שחלתית נמוכה... למרות שאני צעירה
ויש לנו ילד מדהים בן שנה וחצי ב"ה, ויש לי בעל
ואני באמת מודה לה' אבל קשה לי
ואין לי כוח
ללהשיג הפניות והתחייבויות ותורים וזריקות ולנסוע לפנות בוקר למעקב
וגם אני לא יודעת מה לעשות
אם לעשות עוד סבב של שימור כמו זה (יש 4 סבבים במימון הציבורי)
או לעשות טיפולים יותר בקטנה רק זריקות בשביל להיכנס להריון כמו שעשיתי לפני ההריון הראשון
כי מצד אחד חשוב לעשות את השימור מצד שני זה בכל מקרה עבד רק חלקית אבל מי יודע מה יהיה בהמשך אוף אין לי כוח לזה ואני גם לא יודעת עם מי להתייעץ
אני רוצה ניסים
אני גם בוגרת IVF וראיתי אצלי, וגם סיפרו לי שהרבה פעמים הסבב הראשון פחות מוצלח. עכשיו הרופא אולי יוכל לדייק יותר טוב את המינונים, או אולי להחליף את ההורמונים.
עד כמה שזה קשה ומתיש, כדאי שתעשי
העיכוב של כמה חודשים עד שתוכלי לנסות להיכנס להריון הוא לא כזה גדול, וזו השקעה טובה לעתיד.
בהצלחה!!
ושימור פוריות אפילו יותר קשה כי לא מחכים לתוצאה מיידית אלא זה למשהו בעתיד.. יותר קשה להתמסר כשזה ככ מעורפל.
בדרך כלל סבב ראשון הוא ניסיוני, ולומדים ממנו להמשך.
אבל גם צריך לדעת שרזרבה נמוכה זה באמת ככה.. ולא תמיד יש הרבה מה לעשות.
מה שמשמח זה שאת צעירה ולכן גם עובר אחד זה הרבה ויכול להפוך לילד. אז כל עוד יש לך כוח- מחזקת אותך להמשיך
לקנות לעצמך הרבה פינוקים תוך כדי
לקחת חופשים ולנוח כי מגיע לך. את במסע אחד הקשים!! והוא ייגמר בסוף.
לי מאד עזר גם להסתכל על הילד שכבר יש ולהיזכר מה המטרה של כל זה..
ממש אבל.
וגם העובדה שזה כאילו 'רק' לשימור אולי גם מכבידה כי אין לך את המטרה מול העיניים של השגת היריון כרגע.
מצד שני, זה גם יכול להיות יתרון כי גם לבזבז אנרגיות על תהליך של החזרה והציפיה ולפעמים אכזבה... זה גם קשה. אז אולי יותר קל במובן מסוים 'להתמסר' כרגע לתהליך השאיבות ולדעת שמה שלא יהיה כרגע זה מוגבל לארבעה סבבים, וזהו. אני גם הרגשתי שכשהייתי ב'שוונג' כזה של טיפולים היה לי יותר קל, מאשר להפסיק ולחזור. זה כאילו יותר זרם...
מצטרפת למי שכתבה שיש בטיפולים ניסוי וטעייה ויש סיכוי בע"ה לסבבים קרובים מוצלחים יותר.
שורה תחתונה, זה באמת באמת קשה! תפרגני לעצמך, ואם את יכולה בעיני תמשיכי את הסבבים שמציעים לך כרגע, ואחרי זה תעבדי על ההריון.
שתהיה לך דרך מוצלחת וקלה כמה שאפשר עם הרבה ילדים בריאים ומתוקים 🙏
הייתי מוותרת.
זו תעודת הביטוח שלך לעתיד.
בסוף זו השתדלות שברוך ה' שהיא כרגע ממומנת על ידי המדינה.
והקב"ה רואה גם את ההשתדלות שלך וגם את הצער שלך.
בשנים עברו לא היה לנשים כאלו פיתרון בסל וממש שווה לנצל את זה על פי דעתי.
בשורות טובות!
אבל דווקא בגלל שראית כמה קצת יצא זה מחזק את הצורך להזדרז עם השימור פוריות
ואחכ בעז"ה תוכלו להביא עוד כמה ילדים.
ואיזה נס שעליתם על זה כשעוד אפשרי לשמר
יש לי חברה שלצערה פספסה את הרכבת וזה קצת בגלל רשלנות של הרופאים.
חיבוק ענק והרבה כוחות
לנסות שיטת אביבה
בין אם את מתכננת לנסות להקלט
אבל גם אם את רוצה להמשיך לסבב של שימור פוריות.
תקבעי מפגש אחד עם מדריכה שתלמד אותך תרגילי ביוץ לתרגל בשבועיים הראשונים של המחזור,
זה יכול לעשות שיפור ממש משמעותי.
(תרגול מסודר יכול גם להשפיע על הירידה ברזרבה השחלתית).
אני מתרגלת קצת לפי סרטונים שראיתי אבל בטח תרגול ממוקד יהיה יותר יעיל
יש לך המלצה למישהי מהדרום/ שפלה?
אם עדיף אפנה בפרטי מהניק הרגיל שלי
ממליצה עליה בהחלט.
באתר שיטת אביבה יש מדריכות לפי איזורים בארץ.
אל תתייאשי.
הקב"ה מכין לך הפתעות
ואין לו מעצור להושיע כלל!
התגובות שלכן מחזקות אותי❤️
בנתיים החלטתי להמשיך לעוד סבב, בהצלחה לי בלהשיג את ההתחייבויות וכמובן בעיקר בטיפול עצמו אמן
לא מהניק שלי כדי להשאר אנונימית..
לפני קרוב לשנה נולד לי בן. ב"ה בריא ומתוק ממש!
יש כמה דברים מאירוע הברית שמבאסים אותי ממש
ומאז אני בדאון עולה ויורד
ולא מצליחה לשים את זה מאחוריי
וזה קשה לי ממש
ההצעה של עריכת תמונות, לעשות צילומי חוץ בגיל שנה וכד'
מטרתם לא למחוק את מה שהיה, אלא לאפשר לבחור להתמקד במשהו אחר.
כשאין משהו אחר לחשוב עליו, החיסרון יותר מורגש מאשר כשיש אלטרנטיבה שאז אפשר לפעמים באופן מודע להתמקד דווקא בה.
כלומר זה משרת את העבודה העצמית, לא מחליף אותה.
כדאי לנסות, מקסימום לא יעבוד.
זה שלא יודעים ב100% מה יש לו
עשו דיקור מתני אבל לא הצליחו אז סתם דקרו אותו מלא לחינם
נביא אנטיביוטיקה בשביל כיסוי שאם זה חיידקי אז זה יתפתח או לחכות בלי ואם יהיה צורך אז לתת?
מחר שבת מי ישאר בבית עם הילדים ומי יהיה איתו בבית?
מנסה לשחרר
לזרום עם המצב
לקבל הכל מלמעלה
אין עוד מלבדו
אני עייפה ברמות
וקשה לי
אישפוז זה קשוח מאדoo עברנו פעמיים אשפוז עם ילדמתואמתשלושה ימים בלבד כל פעם, אבל זה הרגיש כמו נצח...
באחת הפעמים זה היה גם בשבת (התאשפזנו בשבת), והכי קשה היה שלא התארגנו על זה מראש... אתם לפחות יודעים עכשיו מראש שהוא יהיה שם בשבת, אז תנסו לחשוב מי הכי מתאים שיהיה איתו, ותדאגו לכל הדרכים להקל על השהות בשבת... (בגדים להחלפה, חומר קריאה, אוכל ונשנושים...)
מתפללת בשבילכם שבקרוב מאוד יגלו מה יש לו והוא ישוחרר בבריאות שלמה!
ובינתיים תנסו להקל על עצמכם כמה שאפשר - להתחלף ביניכם במשמרות על הילד, אולי גם לגייס בני משפחה נוספים, ולפנק את עצמכם (ואת הילד וגם את אחיו) במה שאפשר...❤️
כמה ימים בגלל הקאות וחשדו בזעזוע מוח כי הוא קיבל מכה בראש.
זה היה סיוט סיוט סיוט.
הקושי שלך הכי מובן.
תנסי להקל על עצמך איפה שניתן.
רפואה שלמה!!!
(ותקשיבי לתחושות בטן שלך)
במצב חסר אונים שכזה,
רוצה לעזור ואין כ''כ איך...
ממש קשוח. חיבוק גדול!
רפואה שלמה ❤️
מה שעוזר לי במצבים כאלה לעשות לעצמי בראש זום אאוט של זמן ולדמיין אותך
במעמד של עוד 10 שנים מספרת על הסיטואציה הזאת, היא תהפוך לסיפור שהיה מזמן.
גם לנו יש גם ניסיון עם כמה שבתות כאלו.
אצלנו אני נשארתי בביה"ח (המאושפז הוא תינוק יונק, לא באמת היתה אופציה אחרת), ובעלי נסע עם הילדים להורים שלו.
ממליצה לדאוג מראש למיץ ענבים וכוסות לקידוש (בשע"צ הגיע מישהו שעשה קידוש, אבל לא תמיד היה לי נוח לצאת ידי חובה איתו. עזר לי שלא הייתי תלויה בזה), וגם כמה לחמניות/פיתות שיהיה לחם משנה מסודר לכל הסעודות. וכדאי שיהיה גם סידור עם תפילות שבת, אפשר ספר תהילים, ספרי קריאה.
וחיבוק על הדיקור מותני שלא הלך. איזה מתסכל זה... וגם על האנטיביוטיקה שרוצים לתת ולא ברור אם באמת צריך. גם אצלנו היתה פעם כזאת (אני כן נתתי, אבל מזדהה עם השאלה).❤️
ממליצה לשתף את הסביבה הקרובה. אנשים רוצים ושמחים לעזור, וזה נותן הרגשה טובה להרגיש את העזרה והשותפות של אחרים (ככה לפחות היה אצלי).
אולי מי שנשאר שיסע לשבת עם הילדים למקום שיהיה בו נעים יותר?
ולהבא בעז"ה שלא תצטרכו אבל אני לא הסכמתי לניקור מותני בלי הרדמה.
התעקשו איתי, אבל אני התעקשתי יותר
ואני לא יודעת איפה אתם אבל בהרבה בתי חולים מחלקים אוכל למלווים לשבת, וממליצה לדאוג שיהיו גם פינוקים אם אפשר להנעים את השבת.
באחד האישפוזים שלנו, שהגעתי בשישי בצהריים דאגתי להביא בגדי שבת, להחליף וזה השפיע מאוד על ההרגשה.
שיהיה בבריאות במהירות
עברתי הרבה כאלה עם הילדים ומבינה אותך מאוד, במיוחד האי ודאות
ממליצה לברר בבית החולים האם יש סעודות שבת ואם לא אז להתארגן
מראש גם עם פינוקים לשבת ומשהו לקריאה כי זה הכי קשה -שבת בבית חולים
אבל נס שזה שבתות קצרות עכשיו
ותזכירי שברוך ה' הוא מטופל ובהשגחה וזה הכי הכי חשוב כרגע
רפואה שלמה🫂
