מכתב לקראת שבועות
"לקראת יום הנישואין שלנו, אהובי היקר, רק רציתי לומר לך...

---

 

אני יודעת שזה הולך להיות לך קצת מוזר לקרוא את זה כאן ולא בבית ביחד, בשקט כשאף אחד אחר חוץ ממך לא רואה, אני יודעת ותאמין לי שכל הסיפור הזה כואב לי לפחות כמוך, אבל לא יכולתי יותר. פשוט לא יכולתי .

אני מרגישה שכבר לא נשאר לי כלום ואין לי מה לעשות אלא לכתוב לך...

דווקא כאן.דווקא עכשיו.

הבטחת לי...

הבטחת.

היית כל כך מיוחד, שלי.

אהבה ממבט ראשון, וידעתי שאני כל עולמך. הייתי קורא אותי כמו ספר, הוגה בי.

נושם ומונח בי, בלימוד. ביום ובלילה.

כמה פעמים לחשת לי, כל פעם מחדש, שנפגשנו, שאתה לא צריך יותר, לא רוצה יותר.

הרגשת אותי, כאבת אותי, חלמת.

עליי. עלינו.

זוכר, אהוב שלי, איך...איך שתמיד היה לך רע, והיית בא אליי עם כל הדאגות שלך, של הפרנסה ושל מה לא, היינו מתגנבים ביחד לגן שלנו ושותים מהמעיין הסודי שאף אחד אחר לא הורשה להתקרב אליו.

מחיים את יובש העתיד באמונה, בביטחון.

ופתאום, לאט לאט, זה קרה... 'אם תעזבני יום'.

'זה בסדר', ניסית להרגיע, 'את יודעת שאת המיוחדת שלי' 'אבל אני צריך לחיות'
יש בחוץ עולם, את יודעת.

'כן' כאבתי, 'אני יודעת'

ממאנת להפנים את המילים שניתכו בי כנטיפי קרח דוקרים.

'בחוץ באמת יש עולם אבל בפנים, חשבתי, קיוותי, 'בפנים אתה עוד יודע, חי, רק אותי'.

וכך לאט לאט, הרגשתי איך אנחנו מתרחקים ואתה... נהפך לי לזר.

כל כך אהבתי אותך, כל כך לא רציתי את זה, פחדתי.

ועל כל דמעה שלי, נתווספה דמעתו שלו, של הקב"ה, 'יומיים אעזבך'.

למה? ואיך אתה יכול?

צעקתי,כאבתי.  אבל אתה...לא שמעת.

לא יכולת - הצעקות שלי, טבולות בדם ליבי נעטפו ונבלעו כטרף בידי עכביש התשקורת.

הטלוויזיה, האינטרנט, הדור השלישי ואני...כך התחלתי להרגיש, שייכת כנראה לדור של פעם. 

היה לנו כל כך טוב ביחד.

תמיד צחקנו והסתכלנו אחד על השני וידענו, הם, האחרים דיברו ואילו אנחנו...שרנו. 

ראיתי אותך, וידעתי שכואב לך.

ניסית להסביר לי שוב ושוב שאתה חייב להמשיך הלאה, להתחבר למציאות  וזה כבר לא כל כך שייך.

ובכלל, אתה מלוכלך, מלא כתמים,עבודה, ביזנס, חברה, שמירת-עיניים ושאני אבין.

אני חייבת להבין.

אבל...לא רציתי.

לא רוצה!

ולא נתת לי אפילו אפשרות להגיב.

וזה כל כך כאב.

כל כך כאב...

כי ידעתי. ידעתי שאתה סובל, מתענה.

לא, אני מכירה אותך יותר מידי טוב כדי שתוכל לעבוד עליי.

הלכת לאיבוד, במסכה הזו, בנתיבי גן הנבוכים.

אז רציתי להגיד לך, כאן, מעל לדפים האלה, שאני עדיין אוהבת אותך, כל כך אוהבת.

ואני לא צריכה אותך עם חליפה או מגבעת שחורה, עניבה או ציציות בחוץ

אני פשוט רוצה...

אותך.

את האדם שהתאהבתי בו, את הנשמה שכל כך נקשרתי אליה.

כמו פעם, בימים ההם, שהיית הופך בי והופך בי, וארשת מלאכית נטמעה בפניך

כמו פעם שסיפרת לי ולחלוחית בעיניך, שמאז שנפגשנו אתה מרגיש שנהפכת לאחר, גבוה יותר.

אהובי, עוד מעט יש לנו יום נישואין ואני באמת לא רוצה כלום, לא פרחים, לא עוגות גבינה, חיצוניות

רוצה רק עוד פעם, כמו פעם

רוצה רק...אותך!

מחכה ואוהבת, התורה הקדושה.