עבר עריכה על ידי נתנאל וייס בתאריך י"ד בחשון תשע"ט 12:12
"א"ר חנן בר רבא: הכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה אלא כל המנבל פיו אפי' חותמין עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה הופכין עליו לרע" (שבת לג.)
ברור ולגיטימי שלולא היצר לאף אחד לא היה את הרצון לשאת בעול, להתחתן ולהכנס למחויבות. דווקא היצר הוא הוא הדוחף, המונע להתמסר זה לזה.
גם בחיים המשותפים זה ככה, ביום יום.
ההשתוקקות זה לזה נוצרת מההתמסרות, מהנתינה, מהאהבה היומיומית. המטרה שאתה קורא לה "תאווה" יוצרת חיזור ו"פיוס" בלשון הקודש.
רק צריך לדעת את ההבדל העמוק שבין עם הארץ לבין תלמיד חכם בהקשר הזה.
כתוב ש"כל המשיא ביתו לעם הארץ כאילו כופתה בפני הארי. מה ארי דורס וטורף, אף עם הארץ דורס ובועל."
עם הארץ בהקשר הזה מסתכל על עצמו, הוא מרוכז בתאוותו ומצפה מאשתו לממש את תאוותיו. מאליו, כל מה שמתחשק לו הוא מצפה שאשתו "תזרום", הוא לא מתחשב ברצונותיה, ומאליו כל מציאות של יחד היא מציאות של אינוס ברמה זו או אחרת.
גם אם שניהם נהנים מהאקט הזוגי, כל אחד מרוכז מעצמו ולא נוצר כל קשר רגשי ומחבר בין שניהם.
תלמיד חכם יודע שתהליך הריצוי לוקח זמן. הוא יודע משקיע באשתו 48 שעות לפני הלילה הנחשק. הוא מפייס, הוא אוהב, הוא מגלה את אהבתו. מאליו, אט אט הוא יוצא מהתרכזותו בעצמו ומפתח התקשרות רגשית עם אשתו.
לא סתם אמר הסטייפלר הקדוש שבנקודה הזו יש הרבה תלמידי חכמים שהם עמי ארצות, ויש הרבה עמי ארצות שהם ממש תלמידי חכמים....
אני אוסיף עוד נקודה מהותית וחשובה.
צריך לזכור תמיד שהקשר הגופני הוא אמצעי מדהים, ואולי ה-אמצעי להרגשת החיבור שבין איש לאשתו, אבל צריך מאוד מאוד מאוד להזהר מלהפוך את העצמאי למטרה. זה גובל בעבודה זרה. עבודה שהיא זרה לקשר העמוק והאמיתי שבין הנשמות.
------
נתנאל וייס
יחד עם רחלי, אשתי האהובה.
מומחים להעצמת הקשר הרגשי
ומפתחי ערכת כרטישיח לחיזוק, שדרוג ורענון השיח הזוגי.
מוזמנים ליצור קשר במסר-אישי, במייל, בטלפון /או בוואטספ למספר 054-5403886