אז הכל מותר גם בלי לקבל ממנו שום הסכמה. לא ככה?

כי אני שואף לא לטעות אף פעם. כמובן שזה מרוכך, כי אי אפשר לחיות ככה.

אבל אני לא אוסר לאחרים דברים שאני לא יודע, משתדל לשלוח אותם לפוסקים או לפחות לברר את הסוגיה כמו שצריך

אבל יתכן נושא שבו ההנחה הפוכה

אז למה יש אסור

בשביל שמשהו יהיה אסור, צריכה להיות סיבה לאסור אותו. 

לא צריך להיות מקור לכך שמותר לאכול תפוז ובננה ביחד.

אלא, שלא כ"כ נראה לי שאתה מדבר על דברים כאלה.

השאלה מתעוררת בעיקר על דברים שיש סיבה לעורר לגביהם ספק.

ושם, נראה לי שהכיוון הכללי הוא כמו שנאמר שהכל צריך להבין ולברר.

איזה מקור יש לך להתיר את זה?

זה לא נראה לי מעשי - אי אפשר למצוא מקור להתיר כל דבר, וגם זה לא נכון עקרונית.

יש בתורה מצוות עשה, ומצוות לא תעשה.

התורה לא עוסקת בלהתיר דברים [מלבד במקרים מיוחדים שהייתה הווא אמינא לאסור].

[כמובן יש דברים שאסורים על אף שהתורה לא אסרה אותם בפירוש, אבל האיסור שלהם נובע ממה שהתורה אסרה]

יש כאלה שנוטים יותר לאסור עד שיוכח אחרת, אבל באופן כללי גם הם אוסרים רק דברים שיש להם איזה שהוא צד לחשוב שהם אסורים.  

שתפוז ובננה הוא דוגמא לנושא שאף אחד לא חושב שהוא בכלל נושא לדיון או נושא לשאלת כן/לא - זה דוגמא לשאלה שאין אף אדם ששאל מעולם ועניין שאלה כזו הוא רק חיפוש שאלות. זה לדעתי כוונת הרבנים כמו המהר"ל שהרחיקו את הפלפול - לא לחפש שאלות. ללמוד, ולנסות להבין. סיימת - עבור הלאה ללמוד עוד. בדרך הטבע כשלומדים כמה דברים, אז מגלים שלא כל הדברים מתיישבים באופן הפשוט. למשל אם תפוז ועוד תפוז זה אחד ועוד אחד, תפוז ועוד מגדל כבר לא יהיה אחד ועוד אחד. ואז יש שאלה: למה? ועל זה עונים ומסבירים. וזה הפלפול שהוא בסדר, וזה כוונת האורחות צדיקים שאמר שפלפול הגמרא הוא מצווה דרמינן משניות וברייתות אהדדי ומתרצינן להו, כלומר לא ש"למדנו שאלות", אלא "למדנו משניות וברייתות" רק שמהמשניות והברייתות עולות שאלות טבעיות. ובמקרים כאלו אנחנו רואים שהתנאים קודם כל מחפשים סברות שעולות מפסוקים דהיינו מדרשי הלכה להלכות ומדרשי אגדה ללימוד מוסר ומחשבה (י"ג מידות הדרש, וכן ל"ב מידות של אגדה, להבנתי הם כולם דרכי חשיבה בסיסיות של לימוד, ולכן חז"ל נעזרו בהם להוציא דינים ורעיונות מפסוקים). והאמוראים שבגלל ירידת הדורות כבר לא יכלו לחפש סברות ישירות מפסוקים חיפשו סברות מהמשניות והברייתות והמימרות של האמוראים שקדמו להם. וירידת הדורות נובעת מכך שהקב"ה מסתיר את פניו, ואז אין רואים פנים בפנים לימוד מקרא דבר ה' המפורש, וצריך להיעזר בחכמת אדם שתאיר לפניו ואיך תאיר מכח אורה זו תורה, אבל אין זו תורה מפורשת, וכך מדור לדור מגיעים לרמה שצריך יותר ויותר להתפלפל כדי ללמוד משניות מתוך פסוקים, וגמרא מתוך משניות, וגאונים מתוך גמרא, וראשונים מתוך גאונים, ואחרונים מתוך ראשונים, וכתב הגר"א עתה אנו מצפים לתחיית המתים, ומהי זו, וכיצד תבוא, שכאשר יאמרו ישראל ככתוב בפרשת האזינו אי אלוהימו, איה אלוהי העבודה זרה שבטחנו בהם, ועתה אנו רואים שאינם מצילים אותנו, וכל השיטות שנלקחו מהגויים אינם עוזרות לנו להינצל מצרות הגלות, אז מייד מעצם האמונה תמוט רגלם של הגויים, ואז "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם", שהגויים סברו שאנו גוי אובד עצות ושאין בנו תבונה, ועתה אנו נשוב לעצם האמונה, ומייד "לי נקם ושילם" "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עימדי", ולענייננו, כאשר נשוב לסברות האמונה כפי שהם ע"פ דרך ה', ממילא "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים", ונמצא את הדרך ללמוד דבר ה' מפורש ללא טעויות ומעקשים, כלומר לכתחילה מי שרוצה ללמוד בדרך המסורה מדור דור אז ילך צעד צעד מהמקרא למשנה ולתלמוד לגאונים לראשונים ולאחרונים וידע מייד מה לעשות, לעומת זאת מי שיזכהו ה' יוכל לכנוס בצעד אחד על ידי מה שכתב ר' חיים מוולוז'ין הסגולה שהביטחון הגדול שאין דבר שיכול לעמוד בפני ה', בזכות זה יצליח, וכן כאן כשמאמין שאין דבר שיעמוד בפני התובנות האלוקיות של בית המדרש, מייד יצליח בלימודו וידע כיצד לנהוג, וכבר כתב הגר"א ועתה אנו מצפים לתחיית המתים, שתעור בעולם רוח ה' בעוז וגבורה להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

ובכלליות אני אוחז בדרך האומרים שאין "רשות" רק הכל או "מצווה" או "עבירה", אלא שיש דברי רשות מרובים שהם כולם נכנסים תחת הכותרת "דרך ארץ קדמה לתורה", וע"פ זה דנים אותם, והם לא כולם מותרים עד שייאסרו, אלא מצוות עשה ולא תעשה של דרך ארץ הם כמצוות עשה ולא תעשה של תורה, שכולם ירדו כחדא מחתא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואין דרך לקיים זה בלא זה. כמובן ניתן לשאול איזה מהם עדיף, עשה או לא תעשה, ועל זה יש דיונים רבים בדברי חז"ל והראשונים והאחרונים, כמו שאמרו למשל של"ת הוא יותר חמור מבחינת המקרה של עבירה, אך מבחינה הלכתית במקרה של מצווה מול מצווה עשה דוחה ל"ת, ומ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכן הלאה.

בן אדם לא חייב להרוס לעצמו את החיים בגלל שהוא דוס, אפשר להיות "דתי נורמלי"

אם למעשה הכל אסור, אז איך הלימוד יכול להתיר, והרי הלימוד צריך להביא לידי מעשה, וכאשר דבר באמת מותר, אז מדוע אתה אוסרו, ואיך מבחינת הלימוד הכל מותר אם בפועל זה אסור? 

אבל הם לא עונות לשאלה הפותחת של השרשור

התשובה היחידה שלך לשאלה הפותחת היא: מבחינה לימודית הכל מותר, מבחינה מעשית הכל אסור - לטענה זאת עניתי שזה בלתי אפשרי.

ולגבי הדוגמא עצמה - מה פירוש "אתה זוכר שיש משהו בעייתי בכלי שני"? איפה זה כתוב? האם יש מקום בגמרא שכתוב "יש משהו בעייתי בכלי שני"? זה לא כתוב מהסיבה הפשוטה שאסור או מותר, עשה או לא תעשה - זה הכרעה, זה לא דיון פילוסופי. או שכלי שני מותר או שאסור. עכשיו יכול להיות שאתה לא זוכר או לא יודע את הפרטים. במקרים כאלו אתה יכול לבדוק, ואם אינך יכול לבדוק אתה יכול להכריע על פי כללים של ספק. אם בדקת ונשארת בספק, או אינך יודע את הכללים של ספק, ולכן אתה עדיין בספק - מה תעשה? זאת בדיוק השאלה הפותחת של האשכול. כמובן ישנה גם השאלה עד כמה אתה צריך להתאמץ לבדוק, ובאיזה שלב תחשיב את זה ש"כבר בדקת ככל יכולתך ועכשיו אתה מכריע על פי מירב הבנתך או כללי ספק". גם במצב כזה יש משמעות גדולה לשאלה הפותחת של השרשור.

א. אין פה סתירה, פשוט אין פה תשובה לשאלה הפותחת את השרשור.

ב. ג. הרקע הוא חלק מהידע. כאשר מהרקע יש לך "שאלה על סמך רקע" או כמו שאתה קורא לו "ספק מחסרון ידיעה"- והמושג "שאלה על סמך רקע" או "ספק מחסרון ידיעה" הוא מושג שאין לו מקור הלכתי חד משמעי - כדבריך - שיש עליו דיון, ממילא זה נושא שגם הוא נכלל בשאלת פותח השרשור, וכאמור - לא ענית על שאלת פותח השרשור.

א. אני סבור שיש כאן תשובה לשאלה.

אפשר לשאול את @סתם 1... לדעתו, אני מניח.

ב.ג. נדמה לי שהוא שאל שאלה קונקרטית - מה אנחנו עושים - ושעניתי עליה.

כל טוב 

א. אתה לא צריך להרים ידיים. מספיק שתושיט את היד להצביע היכן התשובה. בהודעה השלישית(! - אחרי אוסף גדול של דברים מסביב) שלך ענית תשובה סתמית שתוכנה קצר מאוד ("הכל אסור"), אך רוב דבריך היו כנ"ל אוסף של דברים מסביב

ב.ג. הוא לא שאל מה עושים. הוא שאל מה נקודת המוצא

מה רצון ה' במקרה של סתמא

תשובתך היא שבסתמא הכל מותר. זו תשובה אפשרית, אך לא כתבת עליה דבר בהודעה הקודמת שלך. משום מה אתה ועוד כמה ניקים פה חושבים שהם יכתבו אלף דברים מסביב, ויוותרו על השאלה עצמה.

תקציר: הוויות דאביי ורבא הם חלק חשוב בתורה שבלעדיהם אי אפשר להגיע לבירור כראוי של רצון ה'. לכן גילוי רצון ה' כולל העמקה בכללי איסור והיתר, ובכללי הדיון ונקודת המוצא של הדיון באיסור והיתר. ועוד התייחסות בסוף ל"כשאין סיבה לאסור"

אדם שלא מכיר את הוויות דאביי ורבא, עשוי לחשוב שהוא יכול להסתפק בלימוד קליל של אגדתא ולהגיע לתכלית רצון ה'. אבל הקב"ה נתן לנו תורה עם מצוות עשה ולא תעשה, מותר ואסור. בתחילת הלימוד אדם עדיין אינו יכול לעסוק בסודות התורה שהם ברומו של עולם, ואפילו לא באיסור והיתר. בשלב זה האדם עוסק בהכרת היסודות שהם אגדתיים ורעיוניים. אבל בזה אין די. כדי להגיע לסודות התורה, להבנת המהויות הקדושות, השכלים הנבדלים והידע הטהור, ובירור רצון ה' לתכליתו, חובה לעבור דרך השלב האמצעי שהוא קידוש החומר, ע"י מעשים המקדשים את הגוף ומבדילים אותו מטעויות גשמיות המפריעות להבנה הטהורה. לפיכך לאחר שילמד אדם את היסודות הבסיסיים, חובה על האדם לעבור אל הוויות דאביי ורבא, איסור והיתר, עיסוק בכובד ראש המעשה הראוי הנכון והמדוייק. רק לאחר מכן יוכל לשוב למילי דאגדתא ולהבין את טהרת האמת של המהויות העולמיות, לדעת ידיעה טהורה משפע העליון. 

השאלה על נקודת מוצא באיסור והיתר היא שאלה כבדת משקל לגבי כללי הלימוד בהוויות דאביי ורבא, שהם השלב האמצעי כאמור. וכשם שבכל הוויות דאביי ורבא (כמו גם במילי דאגדתא) ייתכנו דעות דומות אך שונות, ויש יותר מאפשרות אחת אפשרית, וישנם אפשרויות שונות שבמקרים שונים,או לדעות שונות, ההלכה תאפשר פסק שונה, ובלבד שלא יהא במקום אחד סתרי אהדדי, כך גם יש צורך בכלל נכון בהוויות דאביי ורבא בכללי הלימוד בהוויות דאביי ורבא, אם נקודת המוצא היא לאסור או להתיר. ייתכנו דעות שונות בשאלה זו, רק צריך שכולם יהיו מכוונות אל האמת האלוקית וההלכתית, וגם שלא יהא במקום אחד סתרי אהדדי.

לגבי הטענה ש"כשאין סיבה לאסור מותר" - מה זה "אין סיבה לאסור"? יש סיבה לאסור הרבה דברים. כמו שאמרתי השאלה היא לא למה לאסור אכילת תפוז ובננה ביחד. אלא למה לאסור בשר עוף בחלב, או למה לאסורנ"ט בר נ"ט במקרים מסויימים. 

וגם מעוגן בצורה ברורה ומוגדרת היטב , במקור הילכתי מובהק.

אחרת הוא הופך להיות עבירה אמיתית על מצווה דאורייתא של "בל תוסיף"

אנחנו כמובן יודעים עד כמה אנשים בימינו נופלים לעבירה החמורה הזו.

כמו שאסור להחמיר בכל איסור - כך לדבריך אסור להחמיר בבל תוסיף.

ובל תוסיף הלוא נקבע במפורש שהאיסור הוא רק במתכוון לשנות את המצווה או להוסיף מצווה כאילו הייתה שווה לתרי"ג מצוות, אבל בלעדי זה אין איסור בל תוסיף - והמחמיר הרי זה - לדבריך - בל תוסיף, ואכן מי שמקל בזה כאילו זו מצוות בל תוסיף, הרי הוא עובר,

אבל מצווה להחמיר בספיקות ובהידורי מצווה כמו שמצינו רבות בחז"ל, והוא כטעם שכתב המסילת ישרים במידת החסידות שהוא כמו מי שאביו ציווהו דבר, ודאי לא יעשהו רק במעט, אלא כל שיכול להוסיף לעשות נחת רוח לאביו יוסיף, ולא יסתפק במעשה מצומצם ומינימלי,

וע"ע במסילת ישרים פרק י"ג בביאור מידת הפרישות, ופרק י"ח בביאור מידת החסידות, ובפרט מ"ש בטעם מידת החסידות, כמ"ש ואצטט שוב: "שהוא כמו מי שאביו ציווהו דבר, ודאי לא יעשהו רק במעט, אלא כל שיכול להוסיף לעשות נחת רוח לאביו יוסיף, ולא יסתפק במעשה מצומצם ומינימלי, "

זה שיש מי שחטא ועבר על המצווה הזאת, זה ברור, כל הזמן עוברים על מצוות.

זה שיש מי שמוצא לעצמו היתרים ותירוצים למה מותר לו לעבור על "בל תוסיף" , זה ברור.

הרבה אנשים עוברים עבירות ומוצאים אמתלאות.

זה שאתה מוכיח שמי שעבר את העברה הזאת , הם דווקא רבנים.

אני חושבת שזה הגיוני,

כמו שהגיוני שעל מצוות ריבית ונשך יעברו בעיקר בנקאים ואנשים עשירים, זה הגיוני שעל בל תוסיף יעברו רבנים.

זה גם כתוב במפורש

  שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר
שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע. גָּדוֹל אֵצֶל הַלּוֹמְדִים לְהַמְצִיא חֲדָשׁוֹת
הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה דַּיְקָא לְהַמְצִיא דִּין חָדָשׁ  

חיי מוהר"ן "עבודת השם" תפ"ד

כמו שהוכחתי

ומאשימה אותי כאילו אני מאשים אותם. 

זהו מעשה בלתי מוסרי בעליל.

למה אני טועה? - חסידות ברסלב

וזה ניכר מאוד

הוא חושב שבניק נשי יותר יקבלו את דבריו.

זה נכון לניקים סמרטוטים, אבל בוא לא נכנס לזה.

בשורה התחתונה זה אותו אחד שמעוות את דברי רבי נחמן בשם הבנות משונות וכפרניות כמו אותו אלעד הכוייפר שמחזיק אתרים של "ברסלב"

מגבר אינטרנטי שהופך לסמרטוט שמיד "מכיל" כל שטות שיוצאת מ"אישה"

לא זוכר את השם

או שהוא מעדיף שיתקפו ניק נשי, מתוך מניע של שנאת נשים

וישנה נטיה להמציא "הלכות" חדשות.

זו לא תופעה שהופיעה בימינו, היא הייתה קיימת גם בדורות קודמים, גם לפני מאות שנים.

מה שמכריע הוא מה שכתוב בתורה

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

מה בעצם אומר חיי מוהר"ן, הוא אומר שישנם אנשים שיעברו על המצווה הזאת וגם ימציאו לעצמם סיבות למה מותר להם לעבור על המצווה הזאת.

זו באמת הצהרה כללית , והיא מתארת מצב שהוא כללי.

לכן היא הצהרה מועילה, כי היא כללית.

אילו רק היה מדבר על מצווה מסויימת , לא היה בהצהרה כזו הרבה תועלת, כי היו יודעים שהלכה מסויימת היא המצאה, אבל זה לא נוגע להלכות אחרות, שאולי הן מאותו הסוג.

מה שאנחנו יודעים בוודאות, זה שאין מקור הלכתי שהוא חסין מפני טעויות, כיוון שיש מסכת שלמה שנקראת מסכת "הוריות", שמדברת על טעויות שנעשות על ידי בית דין, לא על ידי אדם פרטי ובית הדין הזה שעשה טעויות , היה יכול להתקיים בכל נקודה הסטורית. היה יכול להיות של נביאים, או תנאים או אמוראים או ראשונים או אחרונים.

ההבדל הוא מבחינת הכפרה, שרק בתקופת בית המקדש ניתן היה להביא קורבן.

אבל עבירה על "לא תוסיף", נשארת עבירה, גם כשאין בית מקדש ואין נביאים ואין אורים ותומים.

לכן כשאנחנו רואים עבירה על "לא תוסיף", אנחנו אמורים להניח שזו עבירה בדיוק כמו עבירה על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" שזו גם מצוות לא תעשה דאורייתא.

רק שכאמור, כמו שיש אנשים שצפויים לעבור על מצוות ריבית נשך, גם ישנה אוכלוסיה מסויימת שצפויה לעבור על "לא תוסיף" 

אבל לך תדע, אולי עלית עלי!!!!

כלומר,

אנחנו כמובן לא יכולים לדעת כל דבר שרבי נחמן מברסלב אמר בחייו , אנחנו מכירים רק את מה שנכתב בספרות חסידות ברסלב המוקדמת ושם לא כתוב שום דבר כזה.

כלומר, ייתכן שהוא אמר את זה וייתכן שלא, כמו שייתכן שהוא אמר שסוסים אוכלים תרנגולות.

מה שכן מתועד הוא ההנחיה ללמוד פוסקים ושולחן ערוך ראה שיחות הר"ן , שיחה כט'

וְאָמַר: שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לִלְמד בְּכָל יוֹם וָיוֹם פּוֹסְקִים וְלא יַעֲבר
וְאַף אִם הוּא אָנוּס וְאֵין לוֹ פְּנַאי, יִלְמַד עַל כָּל פָּנִים אֵיזֶה סְעִיף "שֻׁלְחָן עָרוּךְ" בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא

וללמוד ולקיים זה אינו אותו דבר , כמו שלדוג דגים ולאכול דגים, הם דברים שונים לגמרי.

אז זו טעות נפוצה, אבל אני חוששת שזו אינה טעות תמימה, אלא מי שטוען את הטענה השיקרית הזו, עושה זאת בזדון, בעיקר מחזירים בתשובה, שמוצאים אנשים שמתעניינים ברבי נחמן, ובאמצעות הסילוף הזה, מנסים לשעבד אותם לרבנים.

ואני לא אומרת שרבי נחמן לא חשב שצריך לקיים את השולחן ערוך, אבל האמת היא שהדבר לא נכתב אף פעם במפורש , כמו שלא נטען ההפך.

אתה קופץ מעניין לעניין.

אנחנו כרגע מדברים על מה שרבי נחמן אמר או לא אמר.

אין לנו דרך לדעת אם הוא אמר או לא אמר לשמור את השו"ע.

בוודאי שאין לנו דרך לדעת מה הוא חשב.

הוא אמר ללמוד. כן. לא לשמור. 

טרולים עליך ישראל..

https://hilchata.co.il/wp-content/uploads/2023/01/%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-376-%D7%AA%D7%A9%D7%9C%D7%95%D7%9D-%D7%97%D7%95%D7%91%D7%95%D7%AA-%D7%9C%D7%97%D7%91%D7%A8%D7%94-2.pdf 

@הרמוניה אם מעניין אותך להעמיק

אמרתי שבע"ה אשלם בכל מקרה, אבל תמיד מעניין להעמיק מה הדין(:

קראתי את העמוד הראשון מקווה להמשיך מחר

לא אמרתי כלום 

זה למעשה מה שכתוב בתחילת הגליון

מה הקשר ל"מציל עצמו בממון חבירו".

ולמה למען ה' זה נראה לך "לא חסר", הרי זה בדיוק "חצר דעבידה לאגרא", ואף גרוע מכך.

ונכון מאוד

מראה מול הפנים. אז צריך לזעוק בצורה הכי מזעזעת וישירה שיש. כי חטאי ישראל היו נוראים ומלאי זימה, אז איך יחזקאל יכול לשתוק על זה?

הרצי"ה אמר שעובדה שאצל נוח כתוב "החיה אשר אינינה טהורה" ולא טמאה, כי ראוי לדבר בלשון הכי יפה.

אבל בפרשת שמיני כתוב "טמא הוא לכם" כי כשצריך לדבר בדבר שהוא נפקא מינא צריך להוקיע את הטומאה מפורשות ובתקיפות.

ב. גוף האדם מקביל למידות עליונות שיש אצל ה' וכנסת ישראל. אם תראה את המקבילות בשיר השירים אז זה מסתדר.

למשל הפסוק השני בפרק ביחזקאל מסתדר עם זה שמשה הושפע מהתרבות המצרית בבית פרעה, ואהרון גם הושפע בגלל השעבוד. ותבדוק בחזל למה מומשלים משה ואהרון בשיר השירים

כי אהליבה(יהודה) ראתה את הדברים שאחותה עשתה(ישראל) והמשיכה למרות שראתה את חרפתה ועונשה. ובכל זאת השם אוהב ומעדיף את יהודה יותר משבטי ישראל.

לדעתי יש כאן לימוד עמוק הרבה הרבה יותר

פשוט ה הבטיח לדוד מלכות. ובימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל.

לא הבנתי. עם ישראל עם קשה עורף וממשיך לחטוא גם כשיש עונשים.

לכן הנביאים צריכים לתת לו נבואות תוכחה. וגם זה לא עזר חוץ ממקרים מועטים. רק הגלות בסוף עזרה בזה.

אבל נבואת יחזקאל חשובה לדורות. שאנחנו נדע כמה אבותינו חטאו ולא נחזור להיות כמוהם

"בימי גלות שומרון יהודה לא חטאו כל כך חזק כמו ישראל" 

תקרא מה השם אומר לירמיהו על החטאים של יהודה לעומת ישראל בירמיהו ג ח-י

עם ישראל לא חוטא סתם. 

הנביאים לא עזרו. וגם הגלות לא עזרה, היא פשוט עשתה ריסטארט וניקתה את העוונות, אבל עם ישראל ממשיך בשלו. ב"י !! (ברוך ישראל)

כאילו איזה חידוש יש כבר בנבואת יחזקאל שעם ישראל חטא?? נו בעמת כאילו לא ידענו את זה עוד 20 ספרים לפני כן. 

כה אמר ה אם ימדו שמים מלמעלה ויחקרו מוסדי ארץ למטה גם אני אמאס בכל זרע ישראל על כל אשר עשו נאם ה

רש"י : אם ימדו שמים כמה גובהם "גם אני אמאס בישראל" כלומר כשם שהם לא ימדו ולא יחקרו כך ישראל לא ימאסו בכל אשר חטאו" 

כן כן קח את כל התיאורים של הזימה שעם ישראל עשה כביכול ביחס עם השם (ולא רק) עם ישראל באמת היה שטוף זימה בתקופת התנך. ועם זאת וביחד עם הכל. זה כלום בעיני השם. 

כי כמו שאי אפשר לחקור ולמדוד את השמים, אי אפשר לחקור ולמדוד את המחשבות של עם ישראל. 

@אילת השחר 

ושיר השירים לא עשיר בתוכן דומה? 
 

ובאופן כללי - יחזקאל היה נביא עם מעשים חריגים ויוצאי דופן. 

הוא לא היה נביא עם מעשים חריגים הוא פשוט היה מתלהב יתר על המידה כמו שחזל אומרים

חוצמיזה יש עוד תיאור בוטה למדיי והוא לא ביחזקאל

לא גדשת את הסאה?

כשזה מגיע לתוכן לא צנוע אמיתי, שיר השירים עובר בלדבר במשל בתוך משל, ולא אומר זאת מפורשות , בגלל הצניעות שבדבר.

למשל "באתי לגני אחותי כלה" וכדומה (כאשר הגן זה הרעיה עצמה)

ליחזקאל, לאורך נבואותיו, סגנון מסוים.

אמנם לא חקרתי את הנושא לעומק אבל אני חושב שהרעיון המרכזי של הספר הוא הניגוד בין טומאה לטהרה (יחזקאל היה כהן וקשור מאוד לרעיון של המקדש), ומתוך הרעיון הזה נובעות הנבואות.

זה בא לידי ביטוי בביטויים השגורים בספר (גילולים, תועבה, טומאה, שיקוצים, לעומת נבואת המים הטהורים וכיו"ב).

"וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ, וְהִנֵּה עִתֵּךְ עֵת דֹּדִים, וָאֶפְרֹשׂ כְּנָפִי עָלַיִךְ, וָאֲכַסֶּה עֶרְוָתֵךְ; וָאֶשָּׁבַע לָךְ וָאָבוֹא בִבְרִית אֹתָךְ, נְאֻם אֲדֹנָ־י יי--וַתִּהְיִי-לִי. וָאֶרְחָצֵךְ בַּמַּיִם, וָאֶשְׁטֹף דָּמַיִךְ מֵעָלָיִךְ; וָאֲסֻכֵךְ, בַּשָּׁמֶן."

"בֶּן-אָדָם--אֱמָר-לָהּ, אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא: לֹא גֻשְׁמָהּ, בְּיוֹם זָעַם. [...] כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי, וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי--בֵּין-קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ, וּבֵין-הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ;"

"לָכֵן אֱמֹר אֲלֵהֶם כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה, עַל-הַדָּם תֹּאכֵלוּ וְעֵינֵכֶם תִּשְׂאוּ אֶל-גִּלּוּלֵיכֶם--וְדָם תִּשְׁפֹּכוּ; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ??? עֲמַדְתֶּם עַל-חַרְבְּכֶם עֲשִׂיתֶן תּוֹעֵבָה, וְאִישׁ אֶת-אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּאתֶם; וְהָאָרֶץ, תִּירָשׁוּ???"

"כְּטֻמְאַת, הַנִּדָּה, הָיְתָה דַרְכָּם, לְפָנָי."

כאנטיתזה למצרים (תשעה קבין של זימה):

"וָאֹמַר אֲלֵהֶם, אִישׁ שִׁקּוּצֵי עֵינָיו הַשְׁלִיכוּ, וּבְגִלּוּלֵי מִצְרַיִם, אַל-תִּטַּמָּאוּ:"

וגם כמובן חזון העצמות שקשור באופן ישיר לרעיון של טומאת מת, וקבורת המתים וטיהור הארץ במלחמת גוג ומגוג,

גם המפגשים עם המלאכים והחזיונות הם אנטיתזה לטומאה (זה כנגד זה)

"לְאַרְבַּע רוּחוֹת מְדָדוֹ, חוֹמָה לוֹ סָבִיב סָבִיב--אֹרֶךְ חֲמֵשׁ מֵאוֹת, וְרֹחַב חֲמֵשׁ מֵאוֹת:  לְהַבְדִּיל, בֵּין הַקֹּדֶשׁ לְחֹל."

וַיֹּאמֶר אֵלַי, בֶּן-אָדָם אֶת-מְקוֹם כִּסְאִי וְאֶת-מְקוֹם כַּפּוֹת רַגְלַי, אֲשֶׁר אֶשְׁכָּן-שָׁם בְּתוֹךְ בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל, לְעוֹלָם; וְלֹא יְטַמְּאוּ עוֹד בֵּית-יִשְׂרָאֵל שֵׁם קָדְשִׁי הֵמָּה וּמַלְכֵיהֶם, בִּזְנוּתָם, וּבְפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם, בָּמוֹתָם. בְּתִתָּם סִפָּם אֶת-סִפִּי, וּמְזוּזָתָם אֵצֶל מְזוּזָתִי, וְהַקִּיר, בֵּינִי וּבֵינֵיהֶם; וְטִמְּאוּ אֶת-שֵׁם קָדְשִׁי, בְּתוֹעֲבוֹתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ, וָאֲכַל אֹתָם, בְּאַפִּי. עַתָּה יְרַחֲקוּ אֶת-זְנוּתָם, וּפִגְרֵי מַלְכֵיהֶם--מִמֶּנִּי; וְשָׁכַנְתִּי בְתוֹכָם, לְעוֹלָם.

אַתָּה בֶן-אָדָם, הַגֵּד אֶת-בֵּית-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַבַּיִת, וְיִכָּלְמוּ, מֵעֲו‍ֹנוֹתֵיהֶם; וּמָדְדוּ, אֶת-תָּכְנִית.

///

בקיצור אפשר להסתכל על זה בעיניים קצת ילדותיות של "וואו כתוב שם דדיים" OK זה לא עיקר המסר. וגם בכלל, התפישה התרבותית של ארוטיקה בספרות בימינו שונה מאוד מהתפישה של פעם.

המסר העיקרי הוא שכל מצוות ה' – אמונה, "לא יהיה לך", מאכלות אסורות, עריות, צדק ומשפט, מתנקזים לתוך המושג של טומאה וטהרה. ומהצד השני, המושג של טהרה ובית המקדש כולל בתוכו את כל הרעיון של טהרה גופנית ומוסרית. זאת לא זאת?

מלבי"ם:

"הסיר המצנפת והרים העטרה?" אתה חושב בדעתך להסיר את המצנפת מן הכהן גדול ולהשפיל כבוד הכהונה והמקדש, ולהרים העטרה של המלך, להגדיל כבוד המלוכה ולהשפיל כבוד הכהונה? "זאת לא זאת?" ר"ל אתה רוצה שיהיה זאת ולא יהיה זאת, ר"ל שתתקיים העטרה ולא יתקיים המצנפת? (ואיך אפשר זה שיהיה זה בלא זה, והלא כבוד המלוכה נמשך מכבוד הכהונה), "השפלה הגבה", אתה רוצה להגביה את העטרה שהיא שפלה במדרגתה ולהשפיל את המצנפת שהיא גבוהה באמת באשר הוא כבוד ה':

של הכהנים בני צדוק. משפחת הכהן הגדול. סוג של אליטה רוחנית דתית בעם.  שלפי הספר עצמו כל המשפחה לא חטאה בעבודה זרה ושאר חטאי ישראל.
 

אז הוא גדל בתוך חברה ששמרה על צניעות, כאשר מסביב כל העם עובד אלילים וחוטא בגילוי עריות כמו שמתואר ביחזקאל עצמו בתשפוט עיר הדמים. כאשר עבודת אלילים הביאה לזימה גדולה מאוד כמו קדשות וניאוף וכדומה.

ייתכן שזה גורם לסגנון הנבואה של יחזקאל להיות חריףבעניין זה, כי הנבואה חלה על האדם בסגנון של נפשו הקיימת.

כמו שהחרדים כותבים פשקווילים חריפים על חוסר צניעות שיש אצל החילונים, כי הם חיים באווירה מאוד צנועה 

גם כשיש תופעות תוך מגזריות

גם כן יוצאים נגד זה בפשקווילים

אני חושבת שזו גם אמירה חזקה של התורה, אנחנו לא מסתירים כלום, אין סיבה להסתיר, אם צריך לדבר ברור כדי שתבינו-נדבר ברור ואם זה יגרום לכם לאי נוחות-מעולה, זו המטרה, להזיז בנו משהו...

לי אישית קשה לקרוא את זה, האם זה אומר שלא בסדר שיחזקאל אמר את זה או שזה נכתב בתורה-ממש לא, יש אנשים שככה הם לומדים וכנראה עמ"י בתקופה הזו-ותכלס גם בשאר התקופות כי הנבואה נכתבה לדורות-צריך את זה כדי להתעורר...

ותראה, אם זה לא היה כתוב ככה-לא היה נפתח הדיון הזה😉...

הע"ז היה חזק וכמה זו עבירה חמורה ושורשית.

כדי שנבין שבימים של עוצמות חיים, או שאתה מקדש את זה כשלמה, או נופל לשאול תחתיות כמו הנשים שם. וממילא, בימינו שעוצמות החיים חוזרות יש מה ללמוד מזה.

כדי שנבין שנבואה תלויה בעוצמות חיים, ומי שרוצה להתנבא, צריך להיות כמה שיותר חי (אחרי שהוא זיכך את עצמו ואחרי שהוא מתחתן), ולא בורח, כנראה.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

הם רוכשים ירוקים בשקית מהסופר ,זה ניראה נקי ברמה של חול וכו , ושטוף ומבוקר 

אבל כמובן ללא בקרת תולעים

הם אמרו שמסכימים לכבודנו להבא להשרות את הירוקים במים עם סבון כמה דקות ואז שטיפה במים וייבוש. 

האם זה מספיק?

במידה ומדובר על ירוק לא מפוקח תולעים ללא שם של חברה , סתם משהו גנרי לא ידוע

מה הדרך לנקות ?

חשבתי שהשרייה במים סבון ובדיקת העלים מספיקה ? לא ?

צריך לבדוק את העלים אחד-אחד מול האור.

אבל באמת כדאי לשאול רב באופן אישי...

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".