אז הכל מותר גם בלי לקבל ממנו שום הסכמה. לא ככה?

כי אני שואף לא לטעות אף פעם. כמובן שזה מרוכך, כי אי אפשר לחיות ככה.

אבל אני לא אוסר לאחרים דברים שאני לא יודע, משתדל לשלוח אותם לפוסקים או לפחות לברר את הסוגיה כמו שצריך

אבל יתכן נושא שבו ההנחה הפוכה

אז למה יש אסור

בשביל שמשהו יהיה אסור, צריכה להיות סיבה לאסור אותו. 

לא צריך להיות מקור לכך שמותר לאכול תפוז ובננה ביחד.

אלא, שלא כ"כ נראה לי שאתה מדבר על דברים כאלה.

השאלה מתעוררת בעיקר על דברים שיש סיבה לעורר לגביהם ספק.

ושם, נראה לי שהכיוון הכללי הוא כמו שנאמר שהכל צריך להבין ולברר.

איזה מקור יש לך להתיר את זה?

זה לא נראה לי מעשי - אי אפשר למצוא מקור להתיר כל דבר, וגם זה לא נכון עקרונית.

יש בתורה מצוות עשה, ומצוות לא תעשה.

התורה לא עוסקת בלהתיר דברים [מלבד במקרים מיוחדים שהייתה הווא אמינא לאסור].

[כמובן יש דברים שאסורים על אף שהתורה לא אסרה אותם בפירוש, אבל האיסור שלהם נובע ממה שהתורה אסרה]

יש כאלה שנוטים יותר לאסור עד שיוכח אחרת, אבל באופן כללי גם הם אוסרים רק דברים שיש להם איזה שהוא צד לחשוב שהם אסורים.  

שתפוז ובננה הוא דוגמא לנושא שאף אחד לא חושב שהוא בכלל נושא לדיון או נושא לשאלת כן/לא - זה דוגמא לשאלה שאין אף אדם ששאל מעולם ועניין שאלה כזו הוא רק חיפוש שאלות. זה לדעתי כוונת הרבנים כמו המהר"ל שהרחיקו את הפלפול - לא לחפש שאלות. ללמוד, ולנסות להבין. סיימת - עבור הלאה ללמוד עוד. בדרך הטבע כשלומדים כמה דברים, אז מגלים שלא כל הדברים מתיישבים באופן הפשוט. למשל אם תפוז ועוד תפוז זה אחד ועוד אחד, תפוז ועוד מגדל כבר לא יהיה אחד ועוד אחד. ואז יש שאלה: למה? ועל זה עונים ומסבירים. וזה הפלפול שהוא בסדר, וזה כוונת האורחות צדיקים שאמר שפלפול הגמרא הוא מצווה דרמינן משניות וברייתות אהדדי ומתרצינן להו, כלומר לא ש"למדנו שאלות", אלא "למדנו משניות וברייתות" רק שמהמשניות והברייתות עולות שאלות טבעיות. ובמקרים כאלו אנחנו רואים שהתנאים קודם כל מחפשים סברות שעולות מפסוקים דהיינו מדרשי הלכה להלכות ומדרשי אגדה ללימוד מוסר ומחשבה (י"ג מידות הדרש, וכן ל"ב מידות של אגדה, להבנתי הם כולם דרכי חשיבה בסיסיות של לימוד, ולכן חז"ל נעזרו בהם להוציא דינים ורעיונות מפסוקים). והאמוראים שבגלל ירידת הדורות כבר לא יכלו לחפש סברות ישירות מפסוקים חיפשו סברות מהמשניות והברייתות והמימרות של האמוראים שקדמו להם. וירידת הדורות נובעת מכך שהקב"ה מסתיר את פניו, ואז אין רואים פנים בפנים לימוד מקרא דבר ה' המפורש, וצריך להיעזר בחכמת אדם שתאיר לפניו ואיך תאיר מכח אורה זו תורה, אבל אין זו תורה מפורשת, וכך מדור לדור מגיעים לרמה שצריך יותר ויותר להתפלפל כדי ללמוד משניות מתוך פסוקים, וגמרא מתוך משניות, וגאונים מתוך גמרא, וראשונים מתוך גאונים, ואחרונים מתוך ראשונים, וכתב הגר"א עתה אנו מצפים לתחיית המתים, ומהי זו, וכיצד תבוא, שכאשר יאמרו ישראל ככתוב בפרשת האזינו אי אלוהימו, איה אלוהי העבודה זרה שבטחנו בהם, ועתה אנו רואים שאינם מצילים אותנו, וכל השיטות שנלקחו מהגויים אינם עוזרות לנו להינצל מצרות הגלות, אז מייד מעצם האמונה תמוט רגלם של הגויים, ואז "לי נקם ושילם לעת תמוט רגלם", שהגויים סברו שאנו גוי אובד עצות ושאין בנו תבונה, ועתה אנו נשוב לעצם האמונה, ומייד "לי נקם ושילם" "ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלוהים עימדי", ולענייננו, כאשר נשוב לסברות האמונה כפי שהם ע"פ דרך ה', ממילא "עורי עורי לבשי עוז זרוע ה' עורי כימי קדם דורות עולמים", ונמצא את הדרך ללמוד דבר ה' מפורש ללא טעויות ומעקשים, כלומר לכתחילה מי שרוצה ללמוד בדרך המסורה מדור דור אז ילך צעד צעד מהמקרא למשנה ולתלמוד לגאונים לראשונים ולאחרונים וידע מייד מה לעשות, לעומת זאת מי שיזכהו ה' יוכל לכנוס בצעד אחד על ידי מה שכתב ר' חיים מוולוז'ין הסגולה שהביטחון הגדול שאין דבר שיכול לעמוד בפני ה', בזכות זה יצליח, וכן כאן כשמאמין שאין דבר שיעמוד בפני התובנות האלוקיות של בית המדרש, מייד יצליח בלימודו וידע כיצד לנהוג, וכבר כתב הגר"א ועתה אנו מצפים לתחיית המתים, שתעור בעולם רוח ה' בעוז וגבורה להורות את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון.

ובכלליות אני אוחז בדרך האומרים שאין "רשות" רק הכל או "מצווה" או "עבירה", אלא שיש דברי רשות מרובים שהם כולם נכנסים תחת הכותרת "דרך ארץ קדמה לתורה", וע"פ זה דנים אותם, והם לא כולם מותרים עד שייאסרו, אלא מצוות עשה ולא תעשה של דרך ארץ הם כמצוות עשה ולא תעשה של תורה, שכולם ירדו כחדא מחתא, זכור ושמור בדיבור אחד נאמרו ואין דרך לקיים זה בלא זה. כמובן ניתן לשאול איזה מהם עדיף, עשה או לא תעשה, ועל זה יש דיונים רבים בדברי חז"ל והראשונים והאחרונים, כמו שאמרו למשל של"ת הוא יותר חמור מבחינת המקרה של עבירה, אך מבחינה הלכתית במקרה של מצווה מול מצווה עשה דוחה ל"ת, ומ"מ אין עשה דוחה ל"ת ועשה, וכן הלאה.

בן אדם לא חייב להרוס לעצמו את החיים בגלל שהוא דוס, אפשר להיות "דתי נורמלי"

אם למעשה הכל אסור, אז איך הלימוד יכול להתיר, והרי הלימוד צריך להביא לידי מעשה, וכאשר דבר באמת מותר, אז מדוע אתה אוסרו, ואיך מבחינת הלימוד הכל מותר אם בפועל זה אסור? 

אבל הם לא עונות לשאלה הפותחת של השרשור

התשובה היחידה שלך לשאלה הפותחת היא: מבחינה לימודית הכל מותר, מבחינה מעשית הכל אסור - לטענה זאת עניתי שזה בלתי אפשרי.

ולגבי הדוגמא עצמה - מה פירוש "אתה זוכר שיש משהו בעייתי בכלי שני"? איפה זה כתוב? האם יש מקום בגמרא שכתוב "יש משהו בעייתי בכלי שני"? זה לא כתוב מהסיבה הפשוטה שאסור או מותר, עשה או לא תעשה - זה הכרעה, זה לא דיון פילוסופי. או שכלי שני מותר או שאסור. עכשיו יכול להיות שאתה לא זוכר או לא יודע את הפרטים. במקרים כאלו אתה יכול לבדוק, ואם אינך יכול לבדוק אתה יכול להכריע על פי כללים של ספק. אם בדקת ונשארת בספק, או אינך יודע את הכללים של ספק, ולכן אתה עדיין בספק - מה תעשה? זאת בדיוק השאלה הפותחת של האשכול. כמובן ישנה גם השאלה עד כמה אתה צריך להתאמץ לבדוק, ובאיזה שלב תחשיב את זה ש"כבר בדקת ככל יכולתך ועכשיו אתה מכריע על פי מירב הבנתך או כללי ספק". גם במצב כזה יש משמעות גדולה לשאלה הפותחת של השרשור.

א. אין פה סתירה, פשוט אין פה תשובה לשאלה הפותחת את השרשור.

ב. ג. הרקע הוא חלק מהידע. כאשר מהרקע יש לך "שאלה על סמך רקע" או כמו שאתה קורא לו "ספק מחסרון ידיעה"- והמושג "שאלה על סמך רקע" או "ספק מחסרון ידיעה" הוא מושג שאין לו מקור הלכתי חד משמעי - כדבריך - שיש עליו דיון, ממילא זה נושא שגם הוא נכלל בשאלת פותח השרשור, וכאמור - לא ענית על שאלת פותח השרשור.

א. אני סבור שיש כאן תשובה לשאלה.

אפשר לשאול את @סתם 1... לדעתו, אני מניח.

ב.ג. נדמה לי שהוא שאל שאלה קונקרטית - מה אנחנו עושים - ושעניתי עליה.

כל טוב 

א. אתה לא צריך להרים ידיים. מספיק שתושיט את היד להצביע היכן התשובה. בהודעה השלישית(! - אחרי אוסף גדול של דברים מסביב) שלך ענית תשובה סתמית שתוכנה קצר מאוד ("הכל אסור"), אך רוב דבריך היו כנ"ל אוסף של דברים מסביב

ב.ג. הוא לא שאל מה עושים. הוא שאל מה נקודת המוצא

מה רצון ה' במקרה של סתמא

תשובתך היא שבסתמא הכל מותר. זו תשובה אפשרית, אך לא כתבת עליה דבר בהודעה הקודמת שלך. משום מה אתה ועוד כמה ניקים פה חושבים שהם יכתבו אלף דברים מסביב, ויוותרו על השאלה עצמה.

תקציר: הוויות דאביי ורבא הם חלק חשוב בתורה שבלעדיהם אי אפשר להגיע לבירור כראוי של רצון ה'. לכן גילוי רצון ה' כולל העמקה בכללי איסור והיתר, ובכללי הדיון ונקודת המוצא של הדיון באיסור והיתר. ועוד התייחסות בסוף ל"כשאין סיבה לאסור"

אדם שלא מכיר את הוויות דאביי ורבא, עשוי לחשוב שהוא יכול להסתפק בלימוד קליל של אגדתא ולהגיע לתכלית רצון ה'. אבל הקב"ה נתן לנו תורה עם מצוות עשה ולא תעשה, מותר ואסור. בתחילת הלימוד אדם עדיין אינו יכול לעסוק בסודות התורה שהם ברומו של עולם, ואפילו לא באיסור והיתר. בשלב זה האדם עוסק בהכרת היסודות שהם אגדתיים ורעיוניים. אבל בזה אין די. כדי להגיע לסודות התורה, להבנת המהויות הקדושות, השכלים הנבדלים והידע הטהור, ובירור רצון ה' לתכליתו, חובה לעבור דרך השלב האמצעי שהוא קידוש החומר, ע"י מעשים המקדשים את הגוף ומבדילים אותו מטעויות גשמיות המפריעות להבנה הטהורה. לפיכך לאחר שילמד אדם את היסודות הבסיסיים, חובה על האדם לעבור אל הוויות דאביי ורבא, איסור והיתר, עיסוק בכובד ראש המעשה הראוי הנכון והמדוייק. רק לאחר מכן יוכל לשוב למילי דאגדתא ולהבין את טהרת האמת של המהויות העולמיות, לדעת ידיעה טהורה משפע העליון. 

השאלה על נקודת מוצא באיסור והיתר היא שאלה כבדת משקל לגבי כללי הלימוד בהוויות דאביי ורבא, שהם השלב האמצעי כאמור. וכשם שבכל הוויות דאביי ורבא (כמו גם במילי דאגדתא) ייתכנו דעות דומות אך שונות, ויש יותר מאפשרות אחת אפשרית, וישנם אפשרויות שונות שבמקרים שונים,או לדעות שונות, ההלכה תאפשר פסק שונה, ובלבד שלא יהא במקום אחד סתרי אהדדי, כך גם יש צורך בכלל נכון בהוויות דאביי ורבא בכללי הלימוד בהוויות דאביי ורבא, אם נקודת המוצא היא לאסור או להתיר. ייתכנו דעות שונות בשאלה זו, רק צריך שכולם יהיו מכוונות אל האמת האלוקית וההלכתית, וגם שלא יהא במקום אחד סתרי אהדדי.

לגבי הטענה ש"כשאין סיבה לאסור מותר" - מה זה "אין סיבה לאסור"? יש סיבה לאסור הרבה דברים. כמו שאמרתי השאלה היא לא למה לאסור אכילת תפוז ובננה ביחד. אלא למה לאסור בשר עוף בחלב, או למה לאסורנ"ט בר נ"ט במקרים מסויימים. 

וגם מעוגן בצורה ברורה ומוגדרת היטב , במקור הילכתי מובהק.

אחרת הוא הופך להיות עבירה אמיתית על מצווה דאורייתא של "בל תוסיף"

אנחנו כמובן יודעים עד כמה אנשים בימינו נופלים לעבירה החמורה הזו.

כמו שאסור להחמיר בכל איסור - כך לדבריך אסור להחמיר בבל תוסיף.

ובל תוסיף הלוא נקבע במפורש שהאיסור הוא רק במתכוון לשנות את המצווה או להוסיף מצווה כאילו הייתה שווה לתרי"ג מצוות, אבל בלעדי זה אין איסור בל תוסיף - והמחמיר הרי זה - לדבריך - בל תוסיף, ואכן מי שמקל בזה כאילו זו מצוות בל תוסיף, הרי הוא עובר,

אבל מצווה להחמיר בספיקות ובהידורי מצווה כמו שמצינו רבות בחז"ל, והוא כטעם שכתב המסילת ישרים במידת החסידות שהוא כמו מי שאביו ציווהו דבר, ודאי לא יעשהו רק במעט, אלא כל שיכול להוסיף לעשות נחת רוח לאביו יוסיף, ולא יסתפק במעשה מצומצם ומינימלי,

וע"ע במסילת ישרים פרק י"ג בביאור מידת הפרישות, ופרק י"ח בביאור מידת החסידות, ובפרט מ"ש בטעם מידת החסידות, כמ"ש ואצטט שוב: "שהוא כמו מי שאביו ציווהו דבר, ודאי לא יעשהו רק במעט, אלא כל שיכול להוסיף לעשות נחת רוח לאביו יוסיף, ולא יסתפק במעשה מצומצם ומינימלי, "

זה שיש מי שחטא ועבר על המצווה הזאת, זה ברור, כל הזמן עוברים על מצוות.

זה שיש מי שמוצא לעצמו היתרים ותירוצים למה מותר לו לעבור על "בל תוסיף" , זה ברור.

הרבה אנשים עוברים עבירות ומוצאים אמתלאות.

זה שאתה מוכיח שמי שעבר את העברה הזאת , הם דווקא רבנים.

אני חושבת שזה הגיוני,

כמו שהגיוני שעל מצוות ריבית ונשך יעברו בעיקר בנקאים ואנשים עשירים, זה הגיוני שעל בל תוסיף יעברו רבנים.

זה גם כתוב במפורש

  שָׁמַעְתִּי מִפִּיו הַקָּדוֹשׁ שֶׁאָמַר
שֶׁהוּא יֵצֶר הָרָע. גָּדוֹל אֵצֶל הַלּוֹמְדִים לְהַמְצִיא חֲדָשׁוֹת
הַיְנוּ מַה שֶּׁכָּל אֶחָד רוֹצֶה דַּיְקָא לְהַמְצִיא דִּין חָדָשׁ  

חיי מוהר"ן "עבודת השם" תפ"ד

כמו שהוכחתי

ומאשימה אותי כאילו אני מאשים אותם. 

זהו מעשה בלתי מוסרי בעליל.

למה אני טועה? - חסידות ברסלב

וזה ניכר מאוד

הוא חושב שבניק נשי יותר יקבלו את דבריו.

זה נכון לניקים סמרטוטים, אבל בוא לא נכנס לזה.

בשורה התחתונה זה אותו אחד שמעוות את דברי רבי נחמן בשם הבנות משונות וכפרניות כמו אותו אלעד הכוייפר שמחזיק אתרים של "ברסלב"

מגבר אינטרנטי שהופך לסמרטוט שמיד "מכיל" כל שטות שיוצאת מ"אישה"

לא זוכר את השם

או שהוא מעדיף שיתקפו ניק נשי, מתוך מניע של שנאת נשים

וישנה נטיה להמציא "הלכות" חדשות.

זו לא תופעה שהופיעה בימינו, היא הייתה קיימת גם בדורות קודמים, גם לפני מאות שנים.

מה שמכריע הוא מה שכתוב בתורה

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ

מה בעצם אומר חיי מוהר"ן, הוא אומר שישנם אנשים שיעברו על המצווה הזאת וגם ימציאו לעצמם סיבות למה מותר להם לעבור על המצווה הזאת.

זו באמת הצהרה כללית , והיא מתארת מצב שהוא כללי.

לכן היא הצהרה מועילה, כי היא כללית.

אילו רק היה מדבר על מצווה מסויימת , לא היה בהצהרה כזו הרבה תועלת, כי היו יודעים שהלכה מסויימת היא המצאה, אבל זה לא נוגע להלכות אחרות, שאולי הן מאותו הסוג.

מה שאנחנו יודעים בוודאות, זה שאין מקור הלכתי שהוא חסין מפני טעויות, כיוון שיש מסכת שלמה שנקראת מסכת "הוריות", שמדברת על טעויות שנעשות על ידי בית דין, לא על ידי אדם פרטי ובית הדין הזה שעשה טעויות , היה יכול להתקיים בכל נקודה הסטורית. היה יכול להיות של נביאים, או תנאים או אמוראים או ראשונים או אחרונים.

ההבדל הוא מבחינת הכפרה, שרק בתקופת בית המקדש ניתן היה להביא קורבן.

אבל עבירה על "לא תוסיף", נשארת עבירה, גם כשאין בית מקדש ואין נביאים ואין אורים ותומים.

לכן כשאנחנו רואים עבירה על "לא תוסיף", אנחנו אמורים להניח שזו עבירה בדיוק כמו עבירה על "לא תבערו אש בכל מושבותיכם" שזו גם מצוות לא תעשה דאורייתא.

רק שכאמור, כמו שיש אנשים שצפויים לעבור על מצוות ריבית נשך, גם ישנה אוכלוסיה מסויימת שצפויה לעבור על "לא תוסיף" 

אבל לך תדע, אולי עלית עלי!!!!

כלומר,

אנחנו כמובן לא יכולים לדעת כל דבר שרבי נחמן מברסלב אמר בחייו , אנחנו מכירים רק את מה שנכתב בספרות חסידות ברסלב המוקדמת ושם לא כתוב שום דבר כזה.

כלומר, ייתכן שהוא אמר את זה וייתכן שלא, כמו שייתכן שהוא אמר שסוסים אוכלים תרנגולות.

מה שכן מתועד הוא ההנחיה ללמוד פוסקים ושולחן ערוך ראה שיחות הר"ן , שיחה כט'

וְאָמַר: שֶׁכָּל אִישׁ יִשְׂרְאֵלִי מְחֻיָּב לִלְמד בְּכָל יוֹם וָיוֹם פּוֹסְקִים וְלא יַעֲבר
וְאַף אִם הוּא אָנוּס וְאֵין לוֹ פְּנַאי, יִלְמַד עַל כָּל פָּנִים אֵיזֶה סְעִיף "שֻׁלְחָן עָרוּךְ" בְּאֵיזֶה מָקוֹם שֶׁהוּא

וללמוד ולקיים זה אינו אותו דבר , כמו שלדוג דגים ולאכול דגים, הם דברים שונים לגמרי.

אז זו טעות נפוצה, אבל אני חוששת שזו אינה טעות תמימה, אלא מי שטוען את הטענה השיקרית הזו, עושה זאת בזדון, בעיקר מחזירים בתשובה, שמוצאים אנשים שמתעניינים ברבי נחמן, ובאמצעות הסילוף הזה, מנסים לשעבד אותם לרבנים.

ואני לא אומרת שרבי נחמן לא חשב שצריך לקיים את השולחן ערוך, אבל האמת היא שהדבר לא נכתב אף פעם במפורש , כמו שלא נטען ההפך.

אתה קופץ מעניין לעניין.

אנחנו כרגע מדברים על מה שרבי נחמן אמר או לא אמר.

אין לנו דרך לדעת אם הוא אמר או לא אמר לשמור את השו"ע.

בוודאי שאין לנו דרך לדעת מה הוא חשב.

הוא אמר ללמוד. כן. לא לשמור. 

טרולים עליך ישראל..

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!