יורד עולה.
ציף. ציף. ציף. ציף.
מונוטוניות קבועה כזאת שיכולה להוציא אותי מדעתי.
נשימה בקושי. מנסה חזק.
ציף. ציף.ציף.ציף.
ריח של תרופות. של דם. של בהלה.
ואשה אחת מביטה בי בעיניים אדומות. מיוסרות ולוחשת "זה אמא שלי, תעזרי לה"
ואין לי איך. אני מסתובבת ורצה לטיפול נמרץ. ביד אחת מבחנה. ברגליים אנדרנלין.
אני רצה ולא מספיקה. הדם נקרש.
אין זמןאיןזמןאיןזמן
ציף.ציף.ציף.ציף
הדמעות שלה חותכות לי את הלב.
"זה אמא שלי..."
יהיה בסדר אני לוחשת לה. לי. ויודעת שמשקרת.
ריח חזק של כאב. אשה שצורחת. מנסה לנשום.
ציף.ציף.ציף
אני בורחת החוצה נושמת עמוק.
לא יודעת למה אני פה. למה אני פה. פה
עם הרעש של הגעגוע והטירוף.
אני חוזרת. היא מתייצבת.
נושמת יותר טוב.
ציף.
ציף.
ציף.
יותר לאט.
מעולה.
אני נגשת לעיניים של הבת ואומרת להן. מזל טוב.
יהיה טוב.
והיא באה ומחבקת אותי
תודה. תודה. תודה.
פתאום אני יודעת למה אני פה.
אלוקים.
תודה. תודה. תודה
)