אני אוהבת ללכת לבד.
ולא מהצד הדיכאוני של זה, אלא אני אוהבת את השקט הזה שנוצר כשהולכים לבד.
פתאום שומעים את המחשבות הפשוטות שמסתובבות לנו בראש. מחשבות שמנתקות אותנו מהאגו, הגאווה והציניות ששולטים במציאות היומיומית שלנו.
מחשבות שנשמעות בצורה הכי נקייה ופשוטה, בלי שום צורך לרצות אף אחד.
לפעמים המחשבות האלו גולשות למקומות העצובים יותר, הכבדים יותר, אלה שלא נעים להגיד ולדבר עליהם בקול. וגם זה בסדר, הרי הם מחשבות והם רק שלנו.
אז למה אנחנו כל כך מפחדים להפגש איתן לפעמים?
לעיתים הפחד הזה נובע מחוסר בכוח. לא פיזי, אלא כוח נפשי לשאת אותן עם כל הבלבול והכובד שהן נושאות איתן.
ואז כשמדחיקים אותן הן חוזרות יותר מאוחר בעוצמה יותר חזקה והפחד מהן מתעצם.
צריך להפסיק לפחד לחשוב, להפסיק לפחד להפגש עם עצמנו כי אם אנחנו לא נעשה זאת אף אחד אחר לא יעשה זאת בשבילנו ואז נרגיש תחושת זרות עמוקה בניינו לבין עצמנו.
לכן מותר לחשוב,
צריך לחשוב,
חייב לחשוב.
ולא לפחד מעצמנו.

כעעען כען