הבוקר הזה מוצא אותי מוצפת מאי פעם.
זה התחיל עם המשפט הזה
שקיבלתי ישר לפנים.
אני חזקה. אני יודעת.
אני מסוגלת לשמור הכל בפנים
ומבחוץ הכל כרגיל.
את כל זה אני יודעת.
אבל לקבל את באמת כנה ישירות לפרצוף.
הפך אותי.
היא לא יודעת עד כמה.
ולמעשה מגיע לי.
עשיתי לה את אותו דבר בשבוע שעבר.
ועכשיו שתי אלו כאן.
התמימות הזו.
החיים הברורים מאליהם.
המסגרת התומכת של חיים משפחתיים וקהילתיים.
כל מה שאני רואה ועיני כלות.
כל מה שכל כך רחוק ממני.
וכל כך מנותק.
ומי יודע אם אי פעם יהיה לי.
ההשלמה.
השלווה שבחיים האלו.
הביטחון.
תחושת השייכות.
פעם היו לי.
היו לי ואבדו.
כואב לי להסתכל.
כואב לי לשמוע.
כואב לי להיות כאן.
זה התחיל עם המשפט הזה
שקיבלתי ישר לפנים.
אני חזקה. אני יודעת.
אני מסוגלת לשמור הכל בפנים
ומבחוץ הכל כרגיל.
את כל זה אני יודעת.
אבל לקבל את באמת כנה ישירות לפרצוף.
הפך אותי.
היא לא יודעת עד כמה.
ולמעשה מגיע לי.
עשיתי לה את אותו דבר בשבוע שעבר.
ועכשיו שתי אלו כאן.
התמימות הזו.
החיים הברורים מאליהם.
המסגרת התומכת של חיים משפחתיים וקהילתיים.
כל מה שאני רואה ועיני כלות.
כל מה שכל כך רחוק ממני.
וכל כך מנותק.
ומי יודע אם אי פעם יהיה לי.
ההשלמה.
השלווה שבחיים האלו.
הביטחון.
תחושת השייכות.
פעם היו לי.
היו לי ואבדו.
כואב לי להסתכל.
כואב לי לשמוע.
כואב לי להיות כאן.
