משתגעת שיש רגעים שאני לא רוצה להיות בשום מקום. לא באולפנה לא בבית ואפילו לא שם. פשוט לא להיות.
לא למות, כי למות זה להיות, להיות מתה. פשוט לא להיות. והרגעים האלה רק מתרבים.
הייתי ככ אומללה כי שנאתי כבר את הפס קול של המחשבות שלי ומצד שני לא יכלתי לראות כבר בנות והיה לי ככ מגעיל ואמון אין.
ואז הם הגיעו, והרגשתי אהובה לא רק הרגשתי יודעים מה, ידעתי שאני אהובה בכל ליבי.
ואז שיחה מוזרה ומאולצת ששתינו רצינו שתגמר לא רצינו שתגמר לא ידענו מה
ומה אני אכתוב. איזה רב קוק על אמון בין בני אדם
