אתה לא צריך להתבייש בגלל השם אלא ליהיות גאה!

משהו נחמד...

היה

היה איזה חסיד שהרבי אמר לו שאיפה שהוא לא יהיה יתפלל מתוך סידור.

ואז יום אחד הוא נסע למקום מרוחק ובאמצע הדרך הוא רואה שעוד מעט תשקע השמש והוא חייב להתפלל מנחה.

אותו חסיד לא מצא סידור.

הוא לא ידע מה לעשות הרי אם הרבי אמר אז הוא חייב לעשות ואז הוא החליט לכתוב את כל התפילה, ולהתפלל מכתב ידו..

וכך, הוא רשם על דף נייר את התפילה וכך הוא התפלל!

גם לי יש משהו. הוא לא אמיתי אבל ה ממש חמוד.

שלושה תלמידים של בבאים (אני חושבת שזה רבנים כאלה. לא ממש הבנתי) צבועים התווכחו ביניהם למי יש את הבבא הכי גדול.

התלמיד הראשון אמר: "הבבא שלי הכי גדול! פעם הבבא שלי יצא, והייתה רוח. אז הבבא אמר: "רוח הצידה!", וכך היה, הפסיקה לנשב הרוח, והבבא שלי המשיך בדרכו"

אמר התלמיד השני: "הבבא שלי יותר גדול! פעם הבבא שלי יצא, וירד גשם. אז הבבא אמר: "גשם הצידה!", וכך היה, הפסיק לרדת גשם, והבבא שלי המשיך בדרכו"

אמר התלמיד השלישי: "מה פתאום? הבבא שלי הכי גדול! פעם הבבא שלי יצא בשבת לדרך, ולפתע הוא ראה שטר של מאתיים שקל על הרצפה. אז הבבא אמר: "שבת הצידה!" והרים את השטר, ושם בכיס שלו את המאתיים שקל"

פעם אבא שלי וחברים שלו עשו את זה לרב של החדר...

קשרו שטר עם חוט ניילון שלא רואים בשבת והרב התכופף לקחת והם הרחיקו..

פעם אחת הרבי מקוצק נפטר והבטיח לחברו, הרבי מווארק שכשייגיע למעלה ייתן לו אות.

וכך הרבי מווארק לא מקבל אות מהרבי מקוצק והחליט לעלות לשמיים לחפשו.... וכך הגיע לשמיים והגיע לכול מיני מקומות ושאל אותם איפה הרבי מקוצק וכולם אמרו לו ללכת ביער אפל, שחור ונורא ויגיע לים ושם ימצא טותו.

וכך הוא באמת עשה וראה את הרבי מקוצק עומד נשען על המקל שלו.

הוא שאל אותו על מה זה?

והרבי מווארק ענב שהים הוא ים הדמעות של עמ"י והוא בטיח לה' שהוא לא ייעזוב עד שה' ייבש את כל הדמעות...

ולכן לא נתתי לך אות...

הגה"ק מצ'אנז, בעל הדברי חיים זצ"ל, בעת אמירת תורה על השולחן,תקף אותו שיעול (א הוסט) אמר לו בנו שישתה כוס תה (א גלאז טיי) ויונח לו. ענה לו אביו:"באצילות אין שותים תה (זאת אומרת שבזמן שמדברים בענינים נעלים מפרד"ס התורה אין שותים תה.) אמר לו בנו: אבל גם באצילות לא משתעלים (מען פארהוס זיך ניט)!

אמר לו אביו: נצחתני, בני, נצחתני - ושתה כוס תה.

בפרשתנו מספרת התורה על מיתתם של בני אהרן, נדב ואביהוא - "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם, וימותו". מה היה חטאם? מביא רש"י שתי דעות: "ר' אליעזר אומר, לא מתו בני אהרון אלא על-ידי שהורו הלכה בפני משה רבן. ר' ישמעאל אומר, שתויי יין נכנסו למקדש".

מדרגתם הרוחנית של נדב ואביהוא הייתה גבוהה ביותר. התורה עצמה מציינת את שבחם, בדברי משה לאהרון: "הוא אשר דיבר ה', בקרובי אקדש". משה אף אמר לאהרון, שעכשיו נתברר לו ש"הם גדולים ממני וממך". ובכל-זאת מתו משום שהייתה חסרה להם ההתבטלות הראויה למדרגתם זו.

התבטלות לרב

מדברי ר' אליעזר אנו למדים את מידת ההתבטלות שצריך אדם לחוש כלפי רבו. יכול אדם לומר: למדן אני ותלמיד-חכם אני, ואיך אהיה בטל לרב ואמתין שיורה לי את ההלכה בתורה? וכמו-כן בדרכי עבודת ה' - לשם מה עליי לחכות להוראות הרב בדבר הדרך שבה אלך, והלוא בכוחי להורות לעצמי?

על כך אומרים: מי לנו גדול כנדב ואביהוא, ובכל-זאת נחשב להם לחטא ש"הורו הלכה בפני משה רבן", ועד שהדבר היה נוגע לא רק להם, אלא בכך נגרם הפך העניין של גילוי השכינה בישראל.

לשתות 'יין'

מכאן נראה שיהודי צריך להיות ספוג תחושת התבטלות גמורה לפני רבו. מצד שני דורשים מיהודי שילמד תורה ויבינה בשכלו, ועד שכל-כולו יהיה מלא בהבנת התורה. תובעים מיהודי שיהיה 'שתויי יין' - מלא יינה של תורה.

וכאן בא ר' ישמעאל ומדגיש - אכן צריך 'לשתות יין', לעסוק בתורה, מתוך הבנה והשגה, אבל עם ה'יין' לא נכנסים למקדש. כשאדם עומד לפני קונו, הן בבית-המקדש כפשוטו והן בעבודת התפילה, שהיא בבחינת מקדש - עליו לעמוד בתכלית ההתבטלות, כעבד לפני אדונו.

חיבור הפכים

יתרה מזו: דווקא כאשר בשעת התפילה היהודי מתבטל ממציאותו לגמרי ועומד בתחושת התבטלות גמורה, נותן לו הדבר כוח שגם לאחר מכן, כשהוא עוסק בתורה, יוכל להגיע להבנה והשגה בתורה, מתוך ההתבטלות הנדרשת לנותן התורה.

איך אפשר לשלב את שני ההפכים הללו - התבטלות גמורה מצד אחד והבנה שכלית עצמית, שהיא ביטוי למציאותו של האדם? כוח זה ניתן מהקב"ה. מכיוון שהיהודים הם בבחינת 'בני בית' של מלך מלכי המלכים הקב"ה, הוא נותן להם כוח מיוחד לשלב ולחבר את שני ההפכים הללו - ללמוד תורה מתוך הבנה והשגה, ועם זאת לחוש תחושת התבטלות מלאה. חיבור זה של ההפכים הוא גם תכלית הבריאה כולה - לחבר את העולם הגשמי עם הקדושה האלוקית שלמעלה מהבריאה, וכפי שהדבר יתגלה בפועל בביאת משיח-צדקנו.

                                        (לקוטי שיחות כרך יב, עמ' 49)

מתוך האתר של צעירי חב"ד...

לכבוד יום הולדתו של הרבי מליובאוויטש (ראו חתימתי) אני יביא סיפור קטן עליו על מנת לתאר דמות גדולה...

שליחות במיורקה

הדבר היה בשבת שלפני חנוכה תשל"ד, בעיצומה של התוועדות בבית-מדרשו של הרבי מליובאוויטש בניו-יורק. פתאום, בין שיחת-קודש אחת לרעותה, פנה הרבי לעבר הנוכחים וקרא –  "גליק! הרב גליק!". נראה היה כי הרבי מחפש את הרב גליק. הרב אברהם-יצחק גליק ז"ל שימש עשרות שנים 'שגריר נודד' של הרבי באירופה. הוא פעל במערב היבשת וגם במזרחה (שנים רבות לפני נפילת מסך-הברזל) בשליחויות רבות שהטיל עליו הרבי – פעמים בגלוי ופעמים בסתר ובחשאי. פה הקים בית-ספר יהודי, שם פתח מסעדה כשרה, לקהילה זו הביא מצות לפסח ובעיר פלונית בנה מקווה-טהרה. הוא יצא ובא אצל ראשי מדינות ובעלי כוח והשפעה, ופעל רבות לטובת היהודים והיהדות. אולם העובדה שהרבי מחפש את הרב גליק בתוך קהל הנוכחים הייתה תמוהה, שכן הוא לא שהה באותה שבת בארצות-הברית. והיה הדבר לחידה. בספר 'ורבים השיב מעוון' מספר המחבר, הרב אהרון-דב הלפרין, שנכח בעצמו באותה התוועדות, כי החידה נפתרה לו כעבור חמש-עשרה שנים, כאשר נזדמן ללונדון וביקר בביתו של הרב גליק. מפיו שמע את סיפורו המופלא של אותו חנוכה (תשל"ד): בחנוכה באותה שנה הייתי עם רעייתי בברצלונה. תכניתנו הייתה להמשיך למדריד ומשם לליסבון שבפורטוגל. אלא שאז נתקבלה לפתע שיחת טלפון ממזכירות הרבי ובה הוראה לטוס לאי מיורקה, מרחק חצי שעת טיסה מברצלונה. מעולם לא ביקרתי שם. ההוראה לא הגדירה כתובת ומטרה; "טוס למיורקה", היה לשונה. עדיין לא חשבתי שהעניין בהול ושבגללו עלינו לשבש את מסלול טיסותינו. התכוננו אפוא להגיע למיורקה לאחר שנשלים את משימתנו בליסבון. כשהגענו לנמל-התעופה בברצלונה התברר שכל הטיסות למדריד בוטלו במפתיע. "זו בוודאי אצבע אלוקים", אמרה רעייתי והוסיפה, "אם קיבלנו הוראה לטוס למיורקה, עלינו להקפיא את תכניותינו ולצאת לשם מיד". עלינו אפוא לטיסה הראשונה למיורקה. הטיסה הייתה איומה. כיסי-אוויר עזים טלטלו את המטוס בעוצמה שטרם חוויתי. "אנחנו נוסעים בשליחותו של הרבי ואין מה לדאוג", אמרה רעייתי בשלווה ראויה להערכה. המטוס נחת בשלום במיורקה והתחלנו להתעניין היכן יש יהודים באי. בירור קצר העלה כי במלון 'הוטל דה-מאר' מתארחת קבוצה גדולה של תיירים יהודים. בתוך כך הודיעו ברדיו כי טרוריסטים התנקשו בחייו של ראש ממשלת ספרד. הוא נרצח במדריד בהתפוצצות מטען נפץ. עקב כך הוטל עוצר על העיר ונחסמו כל דרכי הגישה אליה. ולעומת זאת, המלון במיורקה, שאליו הגענו כביכול ב'מקרה', היה מלא יהודים... בקושי הספקנו להתארגן והנה עוד שיחה ממזכירות הרבי. המזכיר מודיע לנו כי לקראת חנוכה פרסם הרבי שני 'מכתבים כלליים' – האחד "אל בני ובנות ישראל" והשני פונה אל ילדים שמתחת לגיל מצוות. הרבי הורה למזכירו להתקשר אלי במיורקה ולדאוג שאתרגם את שני המכתבים לספרדית ואפיץ אותם בקרב היהודים באי. המזכיר הכתיב לי את המכתבים, מילה במילה. השגתי מתרגם מקומי, לתרגם את המכתבים מאנגלית לספרדית. בבוקר מיהרתי לשכפל את התרגומים ובשבת חנוכה קיבלו את המכתבים כל התיירים היהודים שפגשנו (מי באנגלית ומי בספרדית). סיפורה של הוראת-הפתע שקיבלתי בברצלונה (לטוס למיורקה) וכמו-כן דרך הכתבת המכתבים בטלפון – תרמו לעניין הרב של היהודים בנו ובפעילותנו. הצלחנו לאתר גם יהודים מבני המקום ויצרנו איתם קשר (והוא נמשך גם בשנים הבאות). בזיכרוני נחרת יהודי ושמו ביני, עשיר גדול שגר בבית מפואר באי. התקשרנו אליו וביקשנו פגישה. הוא התנצל על שאינו יכול לקבלנו בביתו (מסיבה כלשהי), אך הוא מוכן לבוא אלינו למלון. כשבא, שוחחתי עמו ולאחר מכן הפעלתי קלטת שבה נשמע הרבי שר "צמאה לך נפשי". כששמע את קול שירתו של הרבי, החל לבכות כתינוק. הוא הסביר שזה מזכיר לו את שנות ילדותו. כשנרגע אמר שהוא חש צורך חזק לעשות מיד משהו למען היהדות. לאחר מחשבה והעלאת רעיונות הוחלט להציב על גג ביתו, ששכן במקום גבוה והשקיף על פני כל העיר, חנוכייה גדולה. ואכן, הצלחנו להציב על גג ביתו חנוכייה מאולתרת, אך גדולה ובולטת דייה. החנוכייה עוררה התעניינות רבה אצל כל רואיה ובמיוחד בקרב היהודים. כשעזבנו את העיר כבר קיבל עליו ביני כמה פעולות חשובות של קיום מצוות. כשהתקנתי את החנוכייה נזכרתי באמרה שאמר לי הרבי באחד הימים. באותו זמן עסקתי לפרנסתי בייצור מנורות. הרבי אמר לי: "נשמה יהודית היא כמו מנורה. כשם שמנורה יכולה להיות כבויה זמן רב, כל עוד לא העלו בה אור, כך גם נשמות יהודיות רבות עומדות ומצפות שיציתו בהן את הניצוץ". ואשר להזכרת שמי בפי הרבי בהתוועדות – אחרי כל מה שסיפרתי, ברור כי הרבי ידע בדיוק היכן אני ומה מעשיי. ובכל-זאת הזכירני הרבי בהתוועדות, קבל עם ועדה, כדי לעורר עליי זכות ולתת לי כוחות להצליח במשימתי– להאיר נשמות יהודיות.