חידה, אתה מהאנשים האלה שכדי להכיר אותם צריכים לחדור פנימה, מבחוץ זה קשה, לא ברור, כואב
להסתכל לך בעיניים, לומר לך שאתה טוב ולנסות להבין מי אתה ומה אתה ואיך
לך לטייל על איזה הר ואני אצטרף אליך בטיפוס, ואז כשהרוח תדרדר אבנים קטנות סביבנו אני אסתכל לשמיים ואצחק, כי יהיה פשוט טוב
וכשהשרירים יכאבו ממאמץ וישרפו נגיע לפסגה, לעץ קטן שצופה על כל מה שטיפסנו ותהיה שם מדורה עם אנשים טובים שיחכו לנו, שם, עם חיוך והרבה מקום בלב
תלך לפינה שיראו ממנה את הכוכבים ואני אבוא לשתוק עליהם איתך, כי לדבר על טבע תמיד אפשר, ולהסתכל בכוכבים עם מישהו שיודע לשתוק איתם ולהעריך עושה את זה לכל כך הרבה יותר טוב
אולי אז אני אצליח להבין את השקט הזה, המרדף הזה אחרי השקט
האבה למרחב והטבע קיימת, לרעש החי הזה באוזניים שהוא לא בני אדם, לקול של הטבע שפשוט נמצא שם ולא אכפת לו מה נאמר, הוא ישאר בשלו
אתה יודע, לשתוק עם מישהו מול אוויר ונוף זה לומר לו את כל מה שאי אפשר לבטא)
