לפעמים אני חסרת אונים, שבא לי לבכות.
לפעמים אני חזקה. קיר בטון יציב,
כותל לדמעות.
של אחרים..
לפעמים אני יפה.
ולפעמים עייפה מכדי לחייך.
אני אדם. בת אדם ליתר דיוק.
לדייק זה חשוב? תלוי.
אני חושבת.
יש אנשים שקרנים, אני לא אוהבת את התחושה שהעולם מתעוות לי בין העיניים .
אני זוכרת ילדה קטנה עם שתי צמות, שטניות כאלה. קראו לה גברת פלפלת.
היא היתה גאווה של אנשים.
אנשים צבטו לה בלחי, וצפו לה עתיד. מזהיר, יש לומר.
היא היתה מושא אהבה של אנשים מוכרים.
שהיא אוהבת. ותאהב.
תמיד.
ילדה מתולתלת יושבת על כיסא מסתובב צוחקת, אוכלת שזיף.
היום זה כבר חמוץ לי מידי.
פעם, זה היה מתוק.
שתי שיניים לבנות קטנות.
יפה. אני. ילדה יפה.
יש ילדים כאלה.. דוגריים.
פחד.
שמדברים רק אמת. אבל כזו שמפולפלת..
אתה בערך מת.
כנות, כנות.
והמון תום מלא בשכל.
וחיוך שכובש אותך.
ואת עצמו.
גם היא היתה כזו. צדק, אמת, קטנה.. גדולה מידי.
אנשים מחייכים לילדה הזו.
עפים עליה.
עפים על החיים.
ואז מגיע גל,
שהורס ארמונות, של שבת ושל חול.
בעיקר ארמונות אבל.
גל של גיל ועולם שלא שייך לילדים יותר.
יש לילדה תעודת הצלה, היא למדה לשחות..
ברור.
אבל הגל הזה... הוא קפוא פה.
ומאיים.
אני רוצה שזיף מתוק.
למה לא אמרו לה, לשתוק .
בעולם ה"אנשים",
מחוספס מידי.
הם לא אוהבים אמת, והאש כבויה.
מישהו לוחש להם להתחדש,
והמבט המזלזל מקפיא אותו, ילד.
שמעתי אנשים שצקצקו שאנחנו לא מפה.
אבל קר לי.
אני רק ילדה קטנה,
שצריכה חיבוק.
לפעמים אני חזקה. קיר בטון יציב,
כותל לדמעות.
של אחרים..
לפעמים אני יפה.
ולפעמים עייפה מכדי לחייך.
אני אדם. בת אדם ליתר דיוק.
לדייק זה חשוב? תלוי.
אני חושבת.
יש אנשים שקרנים, אני לא אוהבת את התחושה שהעולם מתעוות לי בין העיניים .
אני זוכרת ילדה קטנה עם שתי צמות, שטניות כאלה. קראו לה גברת פלפלת.
היא היתה גאווה של אנשים.
אנשים צבטו לה בלחי, וצפו לה עתיד. מזהיר, יש לומר.
היא היתה מושא אהבה של אנשים מוכרים.
שהיא אוהבת. ותאהב.
תמיד.
ילדה מתולתלת יושבת על כיסא מסתובב צוחקת, אוכלת שזיף.
היום זה כבר חמוץ לי מידי.
פעם, זה היה מתוק.
שתי שיניים לבנות קטנות.
יפה. אני. ילדה יפה.
יש ילדים כאלה.. דוגריים.
פחד.
שמדברים רק אמת. אבל כזו שמפולפלת..
אתה בערך מת.
כנות, כנות.
והמון תום מלא בשכל.
וחיוך שכובש אותך.
ואת עצמו.
גם היא היתה כזו. צדק, אמת, קטנה.. גדולה מידי.
אנשים מחייכים לילדה הזו.
עפים עליה.
עפים על החיים.
ואז מגיע גל,
שהורס ארמונות, של שבת ושל חול.
בעיקר ארמונות אבל.
גל של גיל ועולם שלא שייך לילדים יותר.
יש לילדה תעודת הצלה, היא למדה לשחות..
ברור.
אבל הגל הזה... הוא קפוא פה.
ומאיים.
אני רוצה שזיף מתוק.
למה לא אמרו לה, לשתוק .
בעולם ה"אנשים",
מחוספס מידי.
הם לא אוהבים אמת, והאש כבויה.
מישהו לוחש להם להתחדש,
והמבט המזלזל מקפיא אותו, ילד.
שמעתי אנשים שצקצקו שאנחנו לא מפה.
אבל קר לי.
אני רק ילדה קטנה,
שצריכה חיבוק.
