עם הדיכאון שלה, וזה היה משהו אחר ברמה אחרת, והיא ממש התקדמה.
שעות דיברתי איתה, אני חושב שמתוך 15 שעות ביום הייתי זמין 9 לפחות בשבילה מתי שהיא הייתה צריכה.
אני שיניתי את הצורת כתיבה שלי בשבילה, שהיא תזדהה שתבין. שתרגיש. באמת שמתי את הלב שמה. חושב לפני שכותב, מנסה להתאים כמה שיותר. בדיחות ורצינות. הכל.
אף פעם לא שופט.
כמה כסף הייתי מוכן לשים כדי שבסוף זה יצליח.
ו... זהו.
29 מילים וביי באמצע שום מקום.
This is how you get repaid.
לפחות עם תינוקות הקטע הזה לא קורה.

