איך אפשר להגיד לילד בן 12 שהתחיל בית ספר חדש שהחבר ההוא, מהספסל השלישי שהיה נראה לו נחמד ושעזר לו בשיעורים בתורה אתמול לא יראה אותו עוד פעם? תגידו לי איך אפשר להגיד לילדה בת 11 שחברה שלה לא חוזרת? לכו תסבירו לילדה בת 9 שכל החיים שלה יציבים שהחברה הכי טובה שלה לא תתן לה חיבוק יותר. לא תדבר איתה אף פעם. איך אפשר להגיד בכמה דקות לילדה בת 7 שזאת שתמיד מכבדת אותה בקורנפלקס ומשחקת איתה חבל בהפסקות לעולם לא תעשה את זה שוב? ותגידו לי איך זה הגיוני לספר לילד בגן חובה שהחבר שלו שמשחק איתו קבוע בכדור בחצר ושמעכשיו המקום לידו במפגש יהיה ריק? והזאתי במעון שאי אפשר להסביר לה כי היא לא תבין, אבל באמת כל היום היא תסתובב בין המשחקים והחדרים ותחפש את אביגיל שאתמול שיחקה איתה וקפצה איתה על המזרון בעיניים בורקות יד ביד אפילו שהמטפלת לא מרשה.
ויריב שלא ישב בעבודה יותר מול המחשב עם כוס קפה, והילדים בחינוך המיוחד שיחכו לשושנה שתבוא כמו כל בוקר ותתן חיבוק ואת הנשמה.
ואיך בכלל זה הגיוני שמשפחה שלמה נמחקת פתאום בבום טראח?
ושהבית התוסס שתמיד היה מלא ילדים וריח של תבשילים וקולות שמחה ובכי וכלים בכיור וארונות מלאים בגדים והמון דפים של ציורים על המקרר וכמה מגנטים עם תמונות של ילדים בהפנניג ההוא, ואת ההורים בחופשה, והתיקים של הילדים שזרוקים על הרצפה ובחדר המשחק החדש שהם לא הספיקו לפתוח בכלל והדלת שקצת חורקת והפרחים בגינה שהילדים שתלו וטיפחו בעצמם, והמיטות שעליהם זרוקות פיג'מות צבעוניות, וקול של אמא שקוראת לארוחת ערב ואבא שמספר סיפור לפני השינה וטפיפות רגליים על המדרגות---
נגמר. הבית עומד בדממת מוות, עם שמונה נרות נשמה שמספרות את הטרגדיה הנוראית שארתה. ושמונה אלונקות עם גופות בגדלים שונים עטופות בטליתות עומדות בחוץ ומאות אנשים שמשתנקים מבכי מסביבם.
בשניה אחת הכל נמחק! הקולות שלהם לא ישמעו יותר וחיים שלמים של משפחה שלמה נעצרו לפתע. צרחות של ילדים ברכב שמתהפך, ואבא שמנסה לסובב את ההגה חזרה ובכי של התינוקת וחבטות וצילצולים באוזניים ואמא שלא הספיקה לחלק בכלל את ההפתעה שהיא קנתה לנסיעה, והמון דם ורכב שמחץ תחתו שמונה נפשות מאוחדות שעלו בסערה השמימה באותו יום בהיר שהפך לשחור.

נכתב בדמעות לזכר משפחת עטר.
יהי זכרם ברוך.