ואני רציתי את הטוב.
התחלתי להרגיש אות קרוב קרוב.
בידיים.
ברגליים.
בראש.
ואפילו קצת בלב.
אבל אז שוב מכה.
זה היה כואב.
שרועה על האדמה,
על העפר.
והאדמה כמו לוחשת לי:
"הישארי, חיזרי אל מה שנשאר.
הרי היה לך פה 'טוב'.
חיזרי להגיש.
את הכאב,
במקום הרגיש."
והמוח כמו שוטה-
נמשך אליה.
אל האדמה.
בכל בכוח.
ולא מרפה.
ושוב.
אותם מקומות שחורים.
ושוב.
הדמעות שכבר איבדו את טעמן.
והפגיעות האלו שחוזרות על עצמן.
במקום שהלב כבר מפסיק להרגיש והמוח נהפך לשליט.
וריחוק גדול שנוצר,
מאבינו שבשמיים.
ויש מיצר.
וספקות.
וחוסר תקשורת.
והלב כבר נהיה רקוב כמו בצורת.
ןמפסיק לרצות.
מפסיק לחיות.
לפחות ככה ההרגשה.
במקום בו שולטת החולשה.
והרצון כבר לא שואף.
הכל מפורק ומלא חלקים.
שצריך לעבד שם בפנים.
בנשמה הטהורה ששוכנת.
ולא מתלכלכת.
וזה לא נכון.
הכל כבר נהפך לשיגעון.
כי הרצון, בפנים, עמוק.
שואף לטוב.
רוצה רק לאהוב.
רוצה אורות וקדושה.
רוצה שתהיה הרגשה.
ואני רוצה.
משתדלת מקוה.
ויש פגיעות. זה כואב.
וקשה.
אבל הבטיחו לי ש-
הטוב פה.
ויהיה.
אני חוזרת ומשנה לעצמי.
טליה.
אל תדאגי.
הוא פה.
נמצא בתוכי.
שלכולם יהיה רק טוב.
שאני אצליח להחזיק חזק.
לא לעזוב.
לא ליפול לשיגעונות,
לעצבות ולמרות שחורות.
הכל זה רק מחשבות.
שעוד ימומשו ויהפכו למציאות.
מי ייתן.
הלוואי,
אמן.