הסערה הקטנה הזאת שמטרידה ללא הפסקה,
כמו הצורך לסיגריה, כמו הרצון לחיבוק,
משהוא לא ברור אך תמונתה מרחפת מעל ואני,
כמו מסרב להאמין, מסרב להגשים ללא אמונה,
ועכשיו הגעגוע ברור וחד, ועכשיו הגעגוע לא עומד מהצד,
ועכשיו הגעגוע נכנס לקפה, מחכה שאוציאו מהפה,
מחכה שאמסור לה את פרי קשרינו
מחכה שאשרופו על מזבח אהבתינו,
אך הוא לא יודע, שהוא אינו קיים, לא קיים,
וכבר אמרתי לה זאת, אך עכשיו זה נכון.
חלאס באמת אני מתגעגע, נזכר ושוכח, עכשיו אני מבין אותה ואוי יותר
ועכשיו אני מבין שעוד הדרך לפני ואין לאן לרוץ, במין וכה רוצה להגיע לסוף
