עבר עריכה על ידי מתחדשת בתאריך ג' בכסלו תשע"ט 22:34
(הבהרה: לא אני ישבתי שבעה, אבל התחושה היתה כאילו גם אנחנו יושבים יחד. וזה היה לא קל.)לאורך השבעה ולאחריה עברנו שלבים שונים, ועודנו עוברים.
בהקשר הזה חשבתי עליכן, על הפורום היקר הזה, שמיועד לנשים ואנשים שעוברים ועוברות אבדנים במהלך החיים, וההתייחסות לאבדנים כה מועטה.
חשבתי על הכאב שבאבדן הריון, ככל שיותר נקשרים לעובר כך האבדן קשה יותר וכואב יותר.
חשבתי על שלבים שונים באבל;
ההלם הראשוני שלאחר הבשורה, אולי חוסר רצון להאמין. הכחשה. חוסר קבלה.
שאלות רבות שמתרוצצות. למה אני, למה דווקא עכשיו, אולי זה באשמתי, אולי עשיתי משהו לא נכון, מה אלוהים רוצה ממני, איך אוכל להכיל את הכאב... ועוד ועוד שאלות. לרוב ללא תשובות.
חשבתי על כאב כה גדול, שצריך בו כתף תומכת ויד מכוונת. עין שרואה ולב שמרגיש. צריך לפחות מישהו אחד שיהיה שם,שיקשיב. שיבין. שיתן יד.
חשבתי על שלבים שעוברים לאחר זמן, לאחר ההלם והחוויה הגופנית. על הצורך במנוחה. על הצורך בהכרה חברתית.
על רגשות כגון אשמה, כעס, עצב, דיכאון וחרדה שמלווים מצבי אבדן פעמים רבות.
חשבתי על הצורך שלנו כאנשים לכאוב יחד, וגם לקום ולעשות משהו עם זה.
לפעול, לתת לאחרים מנסיוננו, לתת מידע, להקים עמותה... להתלונן על מי שעשה לנו רע או להפך, להגיד תודה למי שעזר לנו. ויש כאלה שרק צריכים להיות בשקט, לבד או עם מישהו, ולהסיק מסקנות להבא מתוך מה שקרה.
עברתי הרבה השבוע, לכן גם פחות הייתי כאן או לקח לי יותר זמן לענות. בינתיים, החיים ממשיכים ואנחנו משלבים בהם עשייה לצד הכאב. ואני יודעת שהכאב מלווה את החיים. הוא כמו הולך לצידם.
ואני גם יודעת שאנחנו גדלים מתוך כאב. אנחנו מתעצמים ממנו. ואנחנו יכולים לצמוח הרבה, אם נאפשר לעצמינו לעבור דרכו.
אני מאחלת לכם ולכן, שיהיה לכולנו טוב. והרבה שמחות קטנות עם הדברים הטובים של החיים.
חיבוקים.
ציפי
