שיח סודעשיתי סדר בארון בגדים.
יש לי כ-160 חולצות.
כ- 50 שמלות וטוניקות.
כ- 70 חצאיות.
כ- 20 סוודרים וג'קטים.
4 מעילים.
10 פיג'מות.
כ- 74 נעליים.
וכל זה אחרי שזרקתי כמה וכמה דברים.
ועדיין אני עומדת כל יום מול הארון ואין לי מה ללבוש 
כאילו יש, אבל לחבר ולשלב לסטים זה שלב קשה.
אולי זה נשמע חולני, אבל מה זה לא. אני לא מהאלה.
את הבגדים בארון אחד עם 5 מדפים + ארון תלייה.
את הנעליים בארון נעליים + שתי מגירות + מתחת לשולחן.
זה רק נשמע הרבה, אבל תכלס לא כזה.
ומשום מה תמיד אני שמה לעצמי משו חפיף ללימודים, יש לי מלא בגדים יפים שפשוט אינלי עצבים ללבוש ללימודים...
אני צריכה להתחיל להשקיע יותר 
תזרקי קצת אליי...
יש לי אולי עשירית מזה חחח
טוב נו..ג'ינס בהחלט פותר הרבה בעיות התאמה, רק שאני לא לובשת ג'ינסים 
אז יש לי בכל מיני צבעים ולהתאים וזה... סיפור שלם.
אז לרוב אני לובשת חצאית נייטרלית שחורה בד"כ ועוד משו. בשבת אני כן משקיעה. ביומיום, אם רק היה לי כח.
בתוך בני ישראלמקעמפים, טיולים, מחזורים, תחרויות וכו'. רק שאני לובשת אותן רק בבית או מקסימום טיול.
שיח סודאבל יו נואו, עניין של סגנון.
אני יותר בקטע אלגנט ו/או ספורטיבי בערך.
יש לי מדף אחד (ועוד שלוש שמלות בארון תלייה שאני חולקת עם אחיותיי הרבות), וגם הוא הפוך ממש.
פיג'מות יש לי אינספור. באמת.
חולצות יש לי שלוש, אני חושבת. חצאיות ארוכות שלוש, אבל אני לא לובשת אותן. קצרות שתיים. ג'ינס אחד. שתי שמלות ליום יום.
סריגים יש לי שלושה. הייתה לי חולצת חורף מהממת (היא בכלל של בנים, אבל היא כל כך יפה שלקחתי לעצמי), אבל מישהו הכתים אותה באקונומיקה. זו לא הייתי אני. אני לא משתמשת באקונומיקה כי זה עושה לי פריחה באצבעות. מעיל גשם, מעיל רוח, שני סוודרים וזהו נראה לי... זו פסקה שלמה, אבל תכלס זה כלום בגדים. אני לובשת כל הזמן את אותם בגדים. פעם היו הרבה יותר, אבל אני לא לובשת יותר ארוך וחנוק וחולצות בסיס, אז מלא בגדים ירדו. ההורים לא קונים לי בגדים חדשים כי אני לא יוצאת מהבית, ולי אין כסף. מזל שפיג'מות יש לי המון, כי ת'כלס זה מה שאני לובשת בעיקר.
בארוןמילי דשטותאחייב דחוף.
הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)
אתם אולי מכירים את המנהלים של פורום ישל"צ? אני רוצה להכנס אליו והוא נעול
