זה שהכול כל כך בסדר, ודווקא זה חדש לי.
אני לא יודעת לא לבכות. אני לא יודעת לצחוק, אלוהים. איך צוחקים?
הפה שלי תמיד סגור. תמיד. הוא נפתח רק כשאני שואגת בבכי. אז איך מדברים?
אני לא יודעת לחשוב מה אני רוצה לעשות או לאן אני רוצה להגיע. אני יודעת לחשוב איך לגמור את הכאב.
אבל על זה אסור לדבר עם אף אחד. אף אחד בעולם.
עד שיהיה מישהו שאפשר יהיה לספר לו... זה ייקח עוד שנה לפחות.
ומי יודע מה יקרה עד אז.
אולי כן כואב עד שיכרון. אולי זו מאניה? זו לא מאניה. אילו היה לי כסף, אולי הייתי מתמכרת למאניה. אולי הייתי צובעת את השיער וקוצצת אותו ומתמלאת בקעקועים ועגילים ויוצאת לרקוד בבר חשוך מאוד. אולי הייתי אומרת להם לבוא לירושלים, והיינו מוצאים משהו.
אבל אין לי כסף כדי להתמכר למאניה, אז אני נשארת עם הדיכאון ששומר עליי עמוק בבית. ואני זוכרת כמה זה כואב להתחרט, אז אני לא מדברת עם אף אחד. אף אחד בעולם הזה.
וזו לא רק אני, נכון? אף אחד לא מדבר איתי.
