בוקר אחד קמתי וגיליתי שהרצפה בחרדי היא בעצם תקרה.

אתם יכולים לדמיין איך זה מרגיש לחיות בכזה שקר, לא?

אז כמובן שבהתחלה יש סירוב לאמין, הרי איך זה הגיוני ומי היה מאמין שכל החיים הלכתי הפוך, שאפילו לא חיפשתי מתג בחדר כלכך חשוך. שלא קלטתי שמשהו שגוי בכוח הכבידה, שלא הרגשתי שחסרה לי שום אבידה. כלום.

אז יום או יומיים או אולי זאת הייתה שנה ,גיכחתי בעקשנות לנוכח כל טפטוף אמונה במטרה להשכיח את הגילוי המרעיש,

בגיל 15 גיליתי שאפשר להרגיש. 

וכמובן שגם זה לא מחזיק מעמד להלחם באמת זה רעיון נחמד אם כי בפועל זאת אפילו לא באמת מלחמה.

נוקאאוט מוחץ ונשארתי ריקה. נכנעת. חנוקה... 

ואז שיחררתי.

ואי אפשר לתאר את התחושה כשחווים פעם ראשונה מהי..קדושה.

איך זה מרגיש בפעם הראשונה לקרוא קריאת שמע שעל המיטה, איזה מיטה? מי יכול לישון? 

זה להפנים פעם ראשונה שיש כוח עליון שלא הכל "כוחי ועוצם ידי" זה באמצע החיים להפסיק להיות אנכי 

ולהתחיל להיות יהודי..

בפעם הראשונה שזה עלה מול אנשים, הרגשתי שאני מקצרת את מלחמת הכוכבים : "פעם אחת, לפני שנים רבות, בארץ (ממש לא) רחוקה, חי אדם ושמו..אברהם" הלם. שקט בקהל. "הייתם מאמינים?" אני צועקת בהתלהבות אבל הצד השני מגיב בקרירות "לקחת משהו?" "שקלת טיפול?"

ואתה? שקלת פעם להסתכל על החיים באמת? פעם חשבת למה בן אדם מת? למה הוא בכלל חי? בחיי...

עכשיו זה הזמן שלכם לגחך בקרירות. ילדה בת 15 מאמינה שהיא עלתה על המהות. נו באמת...באמת? 

באמת.

זה להתמודד עם דברים קשים מנשוא ומכאוב. זה לשים לב פתאום לכל דתי ברחוב. לא להצליח להבדיל בין חסיד לליטאי ולהתערכב שעה בתפילה על מה זה לעזאזל שכוי.

זה שיחות שלמות עם השם שמתנהלות בעצם ככה:

"כשאתה אומר לא, למה אתה בעצם מתכוון? אתה מתכוון כשאתה אומר לי לא שאם כן אז תעלם? או תכעס? אתה לא תכעס..נכון?" 

נכון. 

זה פתאום להבין על מה סבא שלך דיבר, זה לחוות את הקבלות שבת שהוא סיפר. 

זה כשיש לשם שלך פתאום משמעות. שלמאיפה באת יש מהות. 

זה לריב עם ההורים כל שני וחמישי, ולנסות לכבד אותם בכל מאודי ונפשי.

להתחיל לספור בחודשים עבריים, לקנות (המון!) בגדים חדשים, להבין שלג בעומר זה לא סתם מדורה ,

ולמרר בבכי בחג מתן תורה.

לחכות פתאום בציפיה ליום כיפור ולבכות מהתרגשות כשקוראים על הפור, בפורים. זה להפסיק לשחק משחקים. 

לגלות מה יש בפנים, זה לחפש, זה לצאת למסע בדרך אלי. אלייך.

זה לשכנע את עצמי שאין יאוש בעולם כלל ולהחזיק בציפורניים גם כשזה לא ממש קל.

זה להבין פתאום מה הקטע ברב, ולמצוא את שלך..להרגיש מאוהב..

זה לא לפחד משטריימל שבת, ובגדים שחורים . זאת גמילה קשה משנאה לחרדים.

זה לראות פרי על עץ ולבכות. זה לברך על אוכל, זה להתחיל לחיות.

זה קשה וכואב ומציק, זה לעבור בית ספר ועוד אחד, להחליף חברות, זה חתיכת תיק. 

זה אנשים שמסתכלים עלייך בפליאה כשאת מברכת ברכת המזון, זה להפסיק לצאת למסיבות, זה להחליט מחדש ממה אתה ניזון.

זה ליפול ולקום וליפול ולבכות, זה להאמין שאין לי תקנה, להתחנן להשם שיעזור לי לשכוח שהוא קיים, שיקח לי את הידיעה.

זה להבין בפשטות שאני בן אדם. 

לאהוב אותי. לאהוב את השם. 

זאת אחריות גדולה ,זה ממש להחליט. האם א-נ-י מוכנה לבחור בתכלית. 

להיות אמא, יהודיה? להיות אישה לבעלה? לוותר על הישן ,להתחיל מההתחלה?

כ"כ הרבה סימני שאלה...

אבל לי יש תשובה. אני חזרתי. 

(לפני ארבע שנים, בתקופה שאתם יכולים לנחש שהייתה מעניינת

אם היית רק שלך בסדר

אבל את לא וגם אני

אבל זה עלייך ועל הכל

הכל זה רק להשכרה

חכירה הכי הרבה

הסוף יבוא

לאט

כמו שניות בשעון חול שלא רואים שזזות ופתאום חצי כבר למטה

הזיכרון

היופי

הכוח

העוצמה

המוח

הבית שקנית בכל הכסף

אפילו הילדים

הכל

בסוף זה יגיע

הזמן מגדל את כל הדברים בשביל לקחת אליו דברים שווים

בוגרים

בשלים

ואת יושבת מחייכת

שותה את השוקו שלך

כרגיל לאט

כשאני מסתכל עלייך מחייך

חושב מה למרוח לך בסנדביץ' הבוקר

דְּמָמָה פְּשׁוּטָה

בִּנְקֻדָּה אֲחוּזָה.

לִשְׁטֹף רוֹצָה

מִקָּצֶה לְקָצֶה.

חֻרְבָּנָהּ -

בְּמַחֲשֶׁבֶת מוּקְצֶה.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אם הייתה ממלכה של נעלמים מעניין איך היה נראה ריקוד שם.

האם הם רואים אחד את השני או שגם אז ,ריקודם בודד הוא.

האם רואים שזו ממלכה. או ששעריה הם עלים שנפלו בשלכת . או שהם אינם בודדים מספיק בשביל להיות השערים, שמא אי מי ירים עלה ויגלה את הממלכה.

אבל האם הוא ידע שזו ממלכה בכלל גם אם יגיע לשם בטעות.

מה הוא ייראה שם.

מי שם.

הנעלמים במתמטיקה. אלו שבחרו להיעלם.

ואלה שהאלימו אותם.

כולם בממלכה אחת.

כנראה שהריקוד שם נעלם אף הוא.

כי אם לא, אלה שהעלימו אותם יתאחדו עם נסתרי המתמטיקה

אלה שבחרו להיעלם יפתרו את המשוואות

והממלכה תיעלם. או תיפתר.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

אֲנִי אִישׁ שֶׁל חוֹרֶף

כְּשֶׁלֶּהָבוֹת בּוֹעֲרוֹת מִסָּבִיב

בְּתוֹכִי יוֹקֶדֶת שַׁלְהֶבֶת

וּכְשֶׁכְּפוֹר חֲרִישִׁי מְכַסֶּה הַכֹּל

עַד לִמְלוֹא הָעַיִן

תָּשׁ כּוֹחִי.

כְּשֶׁשִּׁכְבַת הָאָבָק

הָרוֹכֶנֶת מֵעַל כַּנְפֵי נִשְׁמָתִי

חוֹנֶקֶת אוֹתִי עַד לִבְלִי מְשׂוֹא

אֲנִי אוֹגֵר בְּתוֹכִי

רְסִיסֵי זִיכְרוֹנוֹת מַבְלִיחִים

שֶׁהִבְלִיחוּ

מִבֵּין לֵילוֹת חַסְרֵי שֵׁנָה

רְסִיסֵי נְשָׁמָה

שֶׁנִּכְתְּבוּ בְּדָם

וְעוֹלָם

שֶׁהֵד אַכְזָרִיּוּתוֹ

מְהַדְהֵד מִבְּלִי שׁוּב

מָשָׁל הָיִיתִי כֶּאֱחוּז כִּישּׁוּף.

כְּשֶׁאוֹר הַבּוֹקֶר הַחִיוֵּר

בּוֹקֵעַ גַּלְגַּלֵּי עֵינַי

אֶפְרִי מִתְנַעֵר

שֵׁנִית

נוֹשֵׂא בְּתוֹכוֹ

צַלָּקוֹת שֶׁנֶּחְרְטוּ

בִּתְהוֹם הַצְּלָלִים.

לוּ הָיִיתִי כּוֹתֵב

אֶת סִפְרִי

בְּדַם חַיַּי

הָיָה הָעוֹלָם נָמוֹג

לְנוֹכַח הַשְּׁתִיקָה

אַךְ בִּמְקוֹם זֹאת

אַצְפִּין סוֹדוֹתַי

וְאֶשְׁתּוֹק

אֶת כְּאֵב הַזְּעָקָה.

אתמול טעמתי משהו מיוחד.

מישהו עבר לידי, הציע לי לטעום משלו. בהתחלה סירבתי בנימוס, לא יפה לאכול משל אחרים. אחר כך הבנתי שבזמן שאחזיק את שלו בכדי לטעום, הידיים שלו יתפנו לבשל עבורו עוד.

אז הסכמתי. וטעמתי.

ואו. מעולם לא טעמתי כזה דבר. זה היה בעיקר מתוק. מתיקות מדהימה, שמעלה דמעות בעיניים, מתיקות שממלאת אותך באושר על היותך כאן, טועם מן המתוק הזה. היתה שם בנוסף למתוק גם פיקנטיות עדינה, וקצת חמצמצות לאזן, והכל עטוף במתוק עד כדי שיגעון. הכל יחד יצר הרמוניה מופלאה עד מאד. היה זה ביס עשיר בגוונים יחודיים כל כך.

בלעתי את מסכת הטעם המדהימה הזו, רציתי לטעום עוד מעט, רק ביס או שניים נוספים, וכבר נאלצתי להחזיר אותו לבעליו.

עכשיו נשאר לי רק להיזכר, אני מעלה בדמיוני את הטעם, נזכרת בתחושה המדויקת שעלתה בי, בנעימות שאפפה אותי עת טעמתי מן המתוק ההוא, בולעת את רוקי פעם ופעמיים. מה לא הייתי נותנת בשביל שיהיה לי מזה תמיד. אבל אין לי את החומרים המדוייקים, וכאשר ניסיתי לקנות ולהכין בכל זאת, נשרף התבשיל, ונאלצתי לזרוק הכל הלאה ממני.

אז בינתיים אני טועמת. קצת משלו, ומעט משלה, שני ביסים שטעמתי אתמול ועוד אחד שאולי אטעם מחרתיים.

ורק מחכה ליום בו ה' יפקיד בידי ילד משלי.