"גם הדיבור הוא בחינת אם הבנים, היינו כמו שהאם הולכת תמיד עם בניה אפילו למקומות המטונפים. ואינה שוכחת אותם כמו כן הדיבור הולך עם האדם תמיד אפילו במקומות המטונפים ומזכיר אותו תמיד את השם יתברך, היינו שאפילו אם האדם מונח חס ושלום בשפל המדרגה מאד במקום שהוא חס ושלום, אף על פי כן על ידי הדיבור יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, דהיינו שאפילו אם הוא במקום שהוא אם יתחזק גם שם לדבר על כל פנים דיבורים קדושים של תורה ותפילה ושיחה בינו לבין קונו או לשוח עם רבו או חברו ביראת שמים יכול להזכיר את עצמו בהשם יתברך לעולם, אפילו שם במקומות הרחוקים מאד מהשם יתברך שהם בחינת מקומות המטונפים אפילו אם נפל למקום שנפל רחמנא לצלן, כי הדיבור אינו מניח אותו לשכוח את השם יתברך, והבן הדבר היטב מגודל כח הדיבור, והוא עצה נפלאה ונוראה למי שחפץ באמת לבל יאבד עולמו לגמרי חס ושלום." (קיצור ליקוטי מוהר"ן עח)
א.מ.א.ל.ה.
(ושיחה בינו לבין קונו.
...
המ.
אבא.
תן לי כח.)
