בס"ד

כאב פיזי שנובע מהנפשי או עצמאי?

חוץ מזה שהפעם זה כבר נמשך שבועיים, זה קצת יותר ארוך מכרגיל והערב יש גם החמרה. אבל לא עד כדי כך שאני אטריח את עצמי ללכת לקופת חולים, אז כנראה שזה לא נורא בכלל.

 

והנפשי תמיד קיים, אני מניחה. השאלה כמה הוא מוצף. היה איזה טריגר קטן היום שמילא אותי בשנאה עצמית כמו שהרבה זמן לא חוויתי. אני מקווה שהזמן יעבור מהר ותגיע השעה שתים עשרה. יחזור האינטרנט, נבדוק ווצאפ ואני פשוט אלך לישון.

 

מה איתך?

בס"ד

יש דברים שאפשר לעשות גם בלי לראות רופא

אופ עם טריגרים
אופ עם רגשות
ואופ עם זמן שלא עובר
בהצלחה

נמ
אני בגל השנתי שלי (כאילו יש עוד נקודות
אבל פעם בשנה יש שיא לאיזה תקופה)
וכשכואב לי נפשית זה מקרין לי על הגוף
אז כואב לי הכל

אני נחה הרבה יחסית לאנשים אחרים, אז לא הרשיתי לעצמי לנוח יותר מכרגיל. ואני אל מכירה עוד משהו שאפשר לעשות

 

תודה

 

אוף יש איזה משהו ספציפי שיכול לעזור לעכשיו? סתם כדי ללכת לישון בהרגשה טובה?

בס"ד

-נערך-

אני בעד סוכר, אבל מעדיפה לבזבז את הכמות היומית על דברים חשובים יותר כמו פחמימות

 

אני מכירה... לגמרי מבינה על מה את מדברת זה כואב וזה אפילו יותר מכואב. זה הסוף ואנשים לא מבינים את זה אז אין ברירה אלא להתעורר בבוקר. ולא יעזור שום דבר שאני אגיד, מן הסתם. 

 

(רק אני יודעת מהפעם האחרונה שזה היה לי ככה, שהגעתי לאיזשהו שיא עוצמתי של כאב שהוביל לכל מיני דברים טכניים שקרו, דברים לא טובים, וזה לא שהחוויה הזו גרמה לי לתפוס את עצמי בידיים, בכלל לא, אבל זה היה להגיע לשיא, ומפה אין גרוע יותר, אז פשוט עשיתי מה שהייתי חייבת לעשות כדי להשקיט קצת את הכאב- פרשתי מהלימודים, ביטלתי את החוזה עם המו"ל והפסקתי להיכנס לפייסבוק. זה לא שטוב יותר עכשיו, זה פשוט שאין טריגרים חיצוניים ואני יכולה להיות בבית כל היום. ומה אני אומרת בזה? שזה לא חייב להיות השיא של הכאב. אולי אפשר כן למצוא מה יכול להפחית אותו, אפילו אם זה אומר הפסקה מהחיים. שום דבר לא שווה את הכאב הזה, שהוא בלתי נסבל. אנשים אומרים בלתי נסבל על כל דבר היום, אבל זה הבלתי נסבל האמיתי. אני לא יודעת אם יש דבר ספציפי שמכאיב לך עכשיו. לימודים, קשרים עם כל מיני אנשים, אפילו קבוצות ווצאפ. אבל אולי כן יש משהו שאפשר לכבות לתקופה מסויימת, רק כדי לנשום כמה ימים או שבועות בלי שזה ישרוף עד כדי כך, ואחר כך לחזור לזה לאט לאט, אני לא יודעת. כתבתי פה המון ברבורים ואני לא בטוחה שהצלחתי לומר מה שניסיתי. בכל אופן)

בס"ד

אופ שכחתי כמה נחמד זה שמישו מבין
וכל הקטע הזה מסובך להחריד לי

נמ אני מבינה מה שאת אומרת
אבל קורה לי משהו שמעולם לא קרה בצורה כל כך ברורה
תמיד היהמטריגר כלשהוא אבל עכשיומזה באמת נטו התקופה בשנה
בתשרי חוויתי לראשונה בחיי (ככל הזכור לי) תקופה ממש טובה
ואחר כך הטוב דעך אבל עדיין נשארו שאריות
עכשיו אני ריקה מכל זה
ויודעת שזאת אופציה ויודעת שהחיים שלי טובים
אבל רע לי

ואני מוצאת את עצמי שונאת אותי על הכאב הזה
וכל פיטפוטי הסבל הכרחי לא סבל הכרחי לא עוזרים
בסוף בסוף אני כל יום מתכווצת במיטה ומתפללת שמחר לא יגיע
וכל בוקר אני קמה ובגרירת רגליים עושה את כל מה שצריך
ו
אופ
אני לא מסוגלת לפרוש
אכפת לי מידי ממה שקורה
אני מאמינה במה שאני עושה
ויש לי למי להוכיח את עצמי (שלום אנשים שעשו לי פרצופים)
אז אני חייבת להמשיך
ואין מה שיקל על הכאב
ואני משוועת לחברה וחיבוק והכלה אבל כשמתקרבים אלי אני צועקת שיתרחקו

פשוט נגמר לי הכוח לעצמי
אני חייבת הפסקה
איך פורשים מלהיות אני?

(ואופ שוב שפכתי הרבה יותר מידי מילים
אבל הפעם אין לי כוח לערוך אז שיהיה)

העולם יכול לומר מה שמתחשק לו, אבל את אחראית כרגע לעצמך. ומה יעזור אם תהיי נחמדה לאנשים או תקבלי תואר רק כדי לכאוב כל הזמן? אולי לפרוש לגמרי מהכול זה לא רעיון כזה טוב, בסופו של דבר את עושה את זה מתוך בחירה (אני חושבת), אבל בטוח יש נקודות בחיים שאפשר להתרחק מהן...

בס"ד

אבל מרגיש לי לא נכון לעשות את זה

תודה על ההקשבה בכל אופן

אשכרה.