כל הקטע
אני לגמרי שם וזה, ואז מה שטחנו שנים מתחיל לפעול וכל החארטות שהאכילו אותי מילדות מתפשטות בכל הגוף עד לקצות האצבעות ואני אין לי ברירה אלא לבכות לאלוהים שיעזור לי לגלות את האור.
וואלה לא בא לי שבת בלי פלאפון, טקסטים בלי קללות יפות, איש אחד בלי התאהבויות קטנות. כי איך דתיים יבינו שאהבה לא באה פעם בחיים, וזה שאני מתאהבת במישהו אחר לא אומר שאני מפסיקה לאהוב אותך ולהיות שלך. כנ"ל לגביך, אדוני. וואלה מפרגנת לך באהבות קטנות, כל עוד הן קטנות ואמיתיות.
לא בא לי תפילה כל בוקר. לא בא ללי ללחוש פרקי תהילים ולמלמל מתחת לשפם כמו זקנה לבושה שחורים. לא בא לי לסמוך על אבא שבשמיים. לא בא לי לאבד את האמנות לחוקים וכללים שאסור לשבור. לא בא לי להפסיק להסתכל על דברים יפים, לא בא לי למנוע מעצמי שוקולד כי לפני שעה אכלתי שניצל, או כי מי שייצר אותו לא ביקש תעודת הכשר. לא בא לי ללבוש חצאיות, לזרוק לפח את הג'ינס שלי, להיחנק בשרוולים ארוכים בקיץ.
וואלה טוב לי ככה עם הקללות היפות והג'ינס והפלירט עם כולם.
אז די כבר למשוך אותי אליך אל תוך הסידור ושבת קודש. די לחרפן ת'שכל עם צדיקים ואמונות.
בא לי אותך ככה, אלוהים, כמו שאתה עכשיו.
רחוק, נוכח וחתיכת סיוט.

מה גרם לכם לדתל"ש? וכשהחלטתם לדתל"ש, מה עשיתם? מה הייתה 'שבירת הקערה' שלכם?