"ה' שפתי תפתח"

אני זוכר את הפעם הראשונה שיצאתי להעביר שיחה.

הכול מסודר כמו שצריך, בנקודות על דף והשאר בזיכרון בראש.

המצגת והסרט במחשב ובדרך לשם ברכב אני יושב, חושב, ומתפלל.

רצים לי ימים שבועות וחודשים בראש,

רצים לי מחשבות פחדים ותפילות בראש.

רצים לי תובנות והבנות. ואני מתפלל...

שיצא מובן, שיצא רק לטובה. הרי לא לחינם הבאת לי את הניסיון הזה, לא? אני אמור לעשות עם זה משהו...

השיחה הייתה רחוקה, אי שם בישיבה בדרומה של הארץ,

מחזור של ארבעים חבר'ה שישיסטים מחכים לשמוע איזה משהו חכם שיש לי להגיד.

אחרי שעה ורבע של נסיעה, והמון פרפרים בבטן אני מגיע, חונה בצד ויוצא על קביים לכיוון החדר מורים.

"אתה לשיחה?"

"כן"

"ברוך הבא, אני אחד הרמים פה של החבר'ה, רוצה קפה?"

"כן תודה"

אני מתיישב ומסתכל קצת מסביב, מקום מעניין...

שלושה מחשבים בצד, פינת קפה מושקעת, שולחן עגול ארבע עשרה כיסאות בערך מסביב, לוח מודעות בצד, "ישיבה פדגוגית" - שבוע הבא.אני נזכר במעט נוסטלגיה על הפעם האחרונה שעשו עלי ישיבה פדגוגית.

הקפה מגיע. נס, אחד קפה. אחד סוכר מעט חלב. מדויק.

הוא מתיישב לידי. "מתי השיחה?" הוא שואל אותי, "עוד עשרים דקות בערך".

"אז יש לך קצת זמן, אני יכול לשאול אותך שאלה?"

"בוודאי..."

"אתה באמת מאמין בזה?"

אתה באמת חי ככה במאה אחוז?"

.

.

"אני לא סתם שואל, החבר'ה שמחכים לך הם לאו דווקא חבר'ה פשוטים, אני שמעתי על הסיפור שלך, ואין ספק שעברת דרך ארוכה ויש לך משהו חזק ביד, אבל החבר'ה לא יוותרו לך, קשה להם והם יישאלו שאלות קשות.

אז אני רק מכין אותך, אתה באמת מאמין בזה?"

הקפה התקרר לי ביד ואני מוצא את עצמי קצת בלי מילים...

אני נכנס לכיתה עם הקביים. החבר'ה כבר שם.

אני מחבר את הברקו, מפעיל את המצגת, מניח את הדף ומסתכל על החבר'ה.

קצת פחות מארבעים חבר'ה, פרוסים לרוחב הסקאלה של הכיפה הסרוגה.

מסתכלים עלי בשקט. אני שם את הקביים בצד.

"וואו איזה שקט..." גל שקט של גיחוך.

"הכול טוב חבר'ה לא צריך להילחץ לא ממני ולא מהקביים, כל עוד אתם לא בטווח שלהם..." שוב גל שקט של צחוק.

"אני לא אוהב שיחות רשמיות כאלה שאני ידבר שעתיים ואתם תנסו לשתוק שעתיים עד שיימאס לכם, אז בואו, אני רוצה לדבר איתכם בגובה עניים, תזיזו את השולחנות תעשו פה מעגל כיסאות."

עכשיו כבר החבר'ה יותר זורמים, כמה דקות של רעש מסדרים את הכיתה מחדש ואני מתחיל.

"עכשיו יותר טוב. אז אהלן חבר'ה קוראים לי ----------"

"אז אני באתי לספר לכם את הסיפור שלי.

זה אומנם הסיפור שלי, אבל באותה מידה זה יכול להיות הסיפור שלכם.

והלוואי ונצליח ביחד להתחזק מזה ואולי גם ללמוד ממנו משהו."

אני מתחיל לדבר איתם, מספר להם את הסיפור,

את הקשיים את הכעסים ואת הפחדים,

מנסה כמה שיותר להכניס אותם לבפנים,

שירגישו בסיפור את הקשיים שלהם, את השאלות שלהם.

תוך כדי השיחה אני קולט את אחד מהחבר'ה בצד.

הוא נראה אדיש, לא מחובר לשיחה, לא מקשיב.

תמיד כשאני תופס את המבט שלו הוא מפנה מבט, מנסה לא להקשיב, לא להתחבר.

אבל אני מרגיש שיש משהו מאחורי הפרצוף הזה...

אני ממשיך בשיחה, משלב תמונות, סיפורים הבנות ובדיחות, וכל כמה דקות זורק מבט לבחור ההוא בצד... אדיש.

לקראת סוף השיחה אני קם מעט בקושי עם הקביים והולך ללוח של הכיתה.

אני רושם בטוש שחור ועבה על הלוח.

אל תאמין למה שאתה רואה! תראה את מה שאתה מאמין...

"כי אם אתה מאמין למה שאתה רואה, אם אתה רואה קושי בחיים ומקבל אותו כמו שהוא, לעולם לא תצליח להתגבר עליו."

ותוך כדי אני הולך במאמץ עם הקביים.

"אבל, אם אתה מחליט לראות בראייה שלמה ומוחלטת את מה שאתה מאמין בו..." ואני זורק קב אחד.

"אם אתה מחליט שאתה רואה קושי אז שום דבר לא יימנע ממך מלהתגבר עליו..." ואני זורק את הקב השני..

"אז אתה תצליח!"

ובהליכה שקטה בלי מאמץ מיוחד אני חוזר למקום שלי ומתיישב.

בזווית עין אני רואה את אותו בחור עם מבט בקרקע.

"זה מה שאני רוצה שתצאו איתו הביתה היום. זה לא משנה מה הקושי או מי אתם, היכולת להתגבר על הקושי נמצאת אצלכם, זה תלוי רק בכם..."

אני עושה עוד סבב שאלות מאוד מרתק, מראה להם את הסרט ומסיים.

החבר'ה לאט לאט יוצאים מהכיתה חלק נשארים לשאול עוד שאלה או שתיים, ובסוף אני מוצא את עצמי לבד עם אותו בחור בכיתה.

"רוצה לצאת לסיבוב?" אני שואל אותו. אנחנו יוצאים ביחד החוצה.

נושמים את האוויר בחוץ, אוויר נקי של אחרי הגשם. הולכים ביחד.

אני מסתכל עליו ויודע שהוא רוצה לדבר וקשה לו.

אני רואה שהוא מסתכל על ההליכה שלי מתקשה להאמין...

"איך קוראים לך?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת.

"מאיפה אתה?" הוא עונה לי. אנחנו ממשיכים ללכת.

אני לא מפחד משתיקות.

אני חושב שלרוב הם הרבה יותר מועילות מדיבורים מיותרים... בסוף הוא נפתח.

"אתה באמת מאמין לזה?"

אני מסתכל לו בעיניים ורואה ייאוש.

"אתה באמת חי ככה במאה אחוז?" "

באמת אפשר להצליח למרות המציאות?"

ואני רואה שיש בשאלות שלו משהו אחר,

הוא מחפש פתח, לשבור חומה של ייאוש ושל אדישות שעוטפות אותו.

ואני לא מסוגל לענות לו.

כי אני יודע בתוך תוכי שאני בעצמי לא שלם עם זה, שלי בעצמי קשה עם זה.

ואני לא יודע מה לענות לו...

השקט מתארך ואני מוצא את עצמי אומר לו

"לא לגמרי, לא. תמיד. אבל אני בטוח שלשם אני שואף. אני בטוח שזאת הדרך.

אם אתה מחפש דרך קלה ופשוטה שתוציא אותך מהבוץ, אני לא יכול לעזור לך.

כי אין דרך כזאת. כדי לצאת החוצה, כדי להתגבר על קושי אתה חייב לעבוד קשה, להזיע, להתלכלך. אבל זה עדיף על פשוט להישאר בבוץ."

ישבנו אחרי זה עוד שעה, הוא סיפר לי איפה הוא נמצא,

על הניסיונות, על הקשיים, ועל נקודת הייאוש. ועל האדישות שפסחה בו מאז.

התפללתי לה' שייתן לי את המילים הנכונות בפה...

ובדרך חזור כשהיינו רק אני והמחשבות שלי באוטו.

הרי אני יודע שזאת הדרך הנכונה. אני בטוח בזה.

רק בגלל שהאמנתי חזרתי ללכת בניגוד למציאות.

אז למה מול התסכול של ילד שישיסט, לא ידעתי מה להגיד?

מאז לפני כל שיחה אני נושא תפילה קטנה.

"ה' שפתי תפתח- ופי יגיד תהילתך"

(הסיפור עצמו אינו אמיתי, והתובנות האישיות בו נולדו מכמה וכמה שיחות שהעברתי בשנה האחרונה.

שה' יזכה אותנו לכוון תמיד הכול לשמו יתברך.)

@לעבדך באמת!

לוּאַי הָיְתָה יָד אָחוֹת

הַמְלַטֶּפֶת כְּתֵפִי לְעֵת עֶרֶב

לוּאַי הָיָה חָבֵר

עָלָיו הָיִיתִי נִשְׁעָן בְּנופְלִי

לוּאַי בֵּין בְּדִידוּת מְשַׁתֶּקֶת

עוֹד אֶמְצָא שׁוּב אֶת עַצְמִי

לוּאַי בְּלֵילוֹת הַכְּפוֹר

תַּכְרִיכֵי הַמִּטָּה יִסְפְּגוּנִי לְתוֹכָם

אֶל עוֹלָם נְטוּל אוֹר

אֶל רַכּוּת הַחֲשֵׁכָה הַמְלַטֶּפֶת

לְלֹא צְלָלִים, לְלֹא כְּאֵב

לְעוֹלָם שֶׁל שִׁכְחָה זוֹהֶרֶת

לוּאַי לֹא אֶסְתּוֹבֵב חֲרִישִׁי

חַי בֵּינֵיכֶם כְּמוֹ פּוֹסֵעַ עֲלֵי קֶבֶר

לֹא אַפְגִּין מוּעֲקוֹתַי

צַלְּקוֹתַי הַמְּדַמְּמוֹת

הַהוֹלְמוֹת שׁוּב וָשׁוּב

כְּמוֹ אֵפֶר

לוּאַי חֶשְׁכַת הַשֶּׁלֶג הָאַחֲרוֹן

תִּמְחֶה אַף אֶת דִּמְעָתִי הָאַחֲרוֹנָה

לוּאַי בְּפוֹסְעִי חֶרֶשׁ אֵלֶיהָ

אֶמְחֶה אֶת זִכְרוֹנִי מִלִּבָּהּ

בְּמַגַּע יָד חִוֶּרֶת

הַמְלַטֶּפֶת צְרָחוֹתַי

אֶפְסַע חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

עַל עומֶק שְׁאוֹל

דִּמְיוֹנוֹתַי

אָשִׁיר רַק הֵד

שֶׁל זִכָּרוֹן יָשָׁן נוֹשָׁן

מַחְבֶּרֶת מַצְהִיבָה

הָאוֹגֶרֶת אֶת שִׁירַי

אֶת לִבִּי הַמְּרַטֵּט

הָרָוּוּי נָהָר וָדָם

שֶׁל אֵשׁ וְשֶׁל קֶרַח

וְאֵינְסְוֹף שֵׁדִים מַכִּים

הַנּוֹשֵׂא מַרְאֵה פָּנֶיהָ

כְּמוֹ לִגְיוֹן שֶׁל מַלְאָכִים.

קמת בבוקר

אבל אתה ממש

חושב שמיותר

בשביל מה?

לא רוצה יותר

כמו עץ שיבש

החלום נגמר

קבור עמוק באדמה

פתאום קול מתעורר

משהו מתחיל מחדש

אתה לא מיותר

בריאה חשובה בעצמה

תחיש תמהר

לבית מקודש

איך שאתה

המלך רוצה בתפילתך

שוב אני מאחר

את רגילה לחכות לי

תמיד פה

הרוח מתחילה קצת קר

את לא זזה

זה מציק רק לי כנראה

הבאתי פרחים

לא בשביל להיות מנומס או שלא תכעסי

כי אני רוצה

אחליף את הישנים שכבר יבשו

מחכה שתדברי

שתשברי את השקט

אבל את לא מדברת

את מחכה

אז אני שובר את השתיקה המעיקה

מספר לך על החיים וכל מה שעבר עלי

מהפעם האחרונה שדיברנו

תמיד היית ככה שקטה אבל עם הזמן זה כבר מרגיש מוגזם

עכשיו אפילו יותר

זה כבר מרגיש כמעט לבד

ואני אומר לך את זה

שעות כבר כאן

הרגל נרדמת

השמש שוקעת

אני קם מארגן קצת מסביב

מנקה

מדליק נר

חושב קצת ומדליק עוד כמה

מתכופף לחיבוק ונשיקה

יוצא בצעידה לאחור

גונב עוד מבט בשם שלך

סגן דוד גולובנציץ ז"ל

בְּעֵת כְּחֹל שָׁמַיִם הוֹרִיק,

נָשָׂא אֶת מַבָּטוֹ לַמֶּרְחָק,

חָגוּר אֵפוֹד, מַבָּטוֹ דָּרוּךְ,

סוֹחֵב עַל שִׁכְמוֹ מַשָּׂא קְרָב.

כְּנוֹשֵׂא שֵׁם מֶלֶךְ חֲדוּר תְּהִלָּה,

יְפֵה תֹּאַר וְזִיו תִּפְאָרָה,

יָדַע לְשַׁלֵּב יַחְדָּו בְּחֶדְוָה

יַד מַלְכוּת וְיַד תּוֹרָה.

כְּגִבּוֹר אֲרִי מְשַׁחֵר לַטֶּרֶף,

כְּנֶשֶׁר יַגְבִּיהַּ מָעוֹף,

לוֹחֵם נוֹעָז, מִתְאַמֵּן לְלֹא הֶרֶף,

רִאשׁוֹן הוּא תָּמִיד לִתְקֹף.

וּבְעֵת חַמָּה הִרְכִּינָה רֹאשָׁהּ,

נָדַם אַף צְחוֹקוֹ לָעַד,

וְאִלְּמִים נוֹתַרְנוּ, אֲחוּזֵי גַּעְגּוּעִים,

עַל מַלְאָךְ-אָדָם שֶׁאָבַד.

מְפַקְּדִים וּקְצִינִים סָפְדוּ וּבָכוּ

על אוֹתוֹ עֶלֶם חֵן מְיֻחָד,

מְפַקֵּד וְקָצִין מִצְטַיֵּן – הֵם אָמְרוּ –

שֶׁהִוָּה לְחַיָּלָיו דְּמוּת אָב.

וְהָעוֹלָם כְּמוֹ נָמוֹג,

נֶעֱצַר סִבּוּבוֹ

עֵת הָלַךְ דָּוִד וְלֹא שָׁב.

אֲבוּדִים וּבוֹכִים,

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ,

כּוֹאֲבִים לֶכְתּוֹ לַשָּׁוְא.

ככה החיים

אומרים שעל כל אדם1 שנפטר אי שם

נולדים 2 תינוקות בעולם

על כל זוג שמתגרש

יש 4 שזוכים להתקדש

מרקבון

צומחת פריחה

ורק אחרי שיודעים עלבון

יודעים גם מהי שמחה

אחרי  כל שקיעה ארוכה

יש זריחה מאירה

יש שזוכים לקבל

מזה או מזה בנפרד

ויש כאלה

שזה בא להם מעורבב

אחיין חדש

אבל סבוש נפטר

היא ובן זוגה עוד רגע קט מתקדשים

אבל מישהו ממשפחתה על סף גירושין.

ובמצב כזה

לאיזה רגש נותנים את הבמה

הרי שניהם באו באותה שניה

זה נקרא להקדים תרופה למכה?

לערבב עצב עם שמחה....

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני כל כך בודד בתוך הראש שלי.

אני יודע שאני צריך לחכות

אבל אני מפחד מהחשכה.

אני יודע שזאת לא אהבה.

אני יודע שזה בדידות.

ואני יודע שיש לי מספיק כוחות בשביל לחכות עוד.

אבל מתי אוכל להביט בעיניים

ולהגיד שאת הדבר הכי יפה בעולם?

האם יש לזה סוף?

האם אהבה זה יותר מהתפשרות לטובת הבדידות?

כשזה זה - זה זה.

וכשזה משפט נדוש - זה משפט נדוש.

לא צריך להיות גאון בסטטיסטיקה כדי לראות כמה גירושים פיזיים ורגשיים יש.

לא צריך להיות מומחה בלוגיקה בכדי להבין שאף אחד בעולם לעולם לא יוכל יבין אותך באמת.

אבל אולי להיות מתמחה באמונה.

בלהיות רומנטיקן פתי.

אולי זה בעצם התקווה.

לזנוח את השכל

לשים בצד את הביקורת

ופשוט להיות פשוט.

אבל לא בא לי להיות פשוט.

לא בא לי פשוט לחיות.

לא בא לי להיות פתי.

אבל גם לא בא לי להיות חכם

לא רוצה להיות ציניקן שלא נהנה מהעולם ותמיד עסוק במחשבות של חי בסרט

לכן אני לא יודע כלום.

כי לא משנה מה אחשוב.

גם זה הבל.

בחושך ליל ובאור יומם,

בסופה, בסערה, בדומיה.

בצילצלי שמע, בנדנודי תרועה,

בשמש קיץ וברוחות חורף,

בפריחה, בקריסה, בשריפה.

בענן מצויר ובגשם ניתך,

בחיות מטפסות, באדם.

גם קצת משתנה אבל גם נשאר.

בעתיד,

בהווה,

בעבר -

הר.