דווקא בתקופה שאני הכי צריך.
ואוף שאני לא מרגיש את השמחה שבגללה אסור לבכות
דווקא בתקופה שאני הכי צריך.
ואוף שאני לא מרגיש את השמחה שבגללה אסור לבכות
אסור לבכות בחנוכה.
אבל רק אם הוא מתעורר לזה לבד מותר.
ואני לא אתעורר לזה לבד
וגם אם כן, אני הייתי רוצה לבכות חצי שעה כזה
לא רק מה שיוצא
רק מה שהעולם הבין
לקח לו זמן, אבל הבין..
שאם למשל מקימים מדינה
אז כל אזרח מסכים להגביל את עצמו
ושם לעצמו חוקים
ואז הוא מקבל ככ הרבה דברים מהמדינה שלו
כדוגמת ביטחון חברה וכלכלה ועוד.
כי יש לכל אדם חופש. הוא חופשי
אבל הוא מקריב את החופש שלו בשביל לחיות נורמלי
באושר.
גם אני.
אני אגיד לו שאתה פסקת אחרת
שזה לא אסור
שזה רק המלצה ההלכה הזאת
מעניין אם זה עובד
חייב דחוף.

הרבה התחיל כאן.
כתיבה ופריקה ודברים חדשים, אנשים חדשים
מסגרת שונה לתקשורת.
לילות קרים, שיחות ארוכות שעוברות בהרבה מקומות אבל בסוף משאירות טעם מר של אכזבה וכמיהה.
ציפיות, בלי מקור. פרשנות, רצונות ודמיונות.
נגמר מהר או לאט, אבל בעצם בכלל לא התחיל.
או לא נגמר באמת, עד שנגדע. ואז שוב, מבליח, מצפה-מתאכזב-שוקע, נשאר לבד.
ובסוף הכל חוזר לאותה הנקודה, אותה הכמיהה, אותו החוסר.
מה שמילא אך ייסר ובכל פעם היה בלב חצוי, רק הגביר את הרצון בכל פעם.
קוראים לזה בכל מיני שמות - בדידות, חוסר בחום ואהבה...
רכבת הרים של רגשות, חיים שלא ממשיכים בשום כיוון למשך תקופה ארוכה.
בכל פעם משהו אחר בא ומתחיל הכל מחדש.
אין סוף. בסוף זה רק אני.
שלום בנצי 👋)