(אין לי זמן לעיין כרגע)

עד כמה שאני יודע מדובר בבדיקה של בית דין, וזה לא שונה מבדיקה של רופא.

אם כבר על בדיקה של רופא צריכים לשאול כמה וכמה שאלות, שלא כל רופא או רופאה הם יראי שמים.

ויש "שאלה" כזאת גם בכהנים.

בכל אופן, מדובר במציאויות נדירות, ומקרים שבאמת יש בכלל צורך לברר.

זה לא שבודקים לכל אחד ואחת את הבגרות.

אבל הרי יש לזה הרבה השלכות, ולא רק בדברים חמורים...  

איך מחליטים מתי זה בסדר להסתכל?

ועדיף בהרבה ששלוח רבנן צדיק יבדוק מאשר רופא שרוב הסיכויים הוא שהוא שטוף זימה...

איזה השלכות יש לבדיקה שהן לא נדירות?

כמו קידוש בליל שבת.

אבל אם יש שם מישהו גדול אחר, אז שאותו גדול יעשה קידוש. ואם יש רק קטנים, אז גם קטן יכול להוציא אותם ידי חובה. כך שבד"כ זה לא יוצר צורך לבדוק.

אבל תכלס, גם להם לא יוצא להסתכל בזה

אז זה רק אם באמת צריך?

 שאלתי בכללי, לאו דווקא לימינו

כשבודקין אותה, בודקין על ידי נשים כשרות ונאמנות. ואפלו אשה אחת בודקה, ושומעין לה אם הביאה ואם לא הביאה, ואפלו היא קרובה.

שאם אין צורך ממשי לבדוק [נניח, בגלל שהוא צריך לחלוץ], מומלץ לא לבדוק.

כי אם בודקים ומגלים שאין שתי שערות, נכנסים לבעיה ביחס לכל הדברים שבאופן רגיל סומכים על החזקה, וזה יכול ליצור אי נעימות.

מאוד.

בשאר הזמן זה כמו שהמשנ"ב הביא בשם המג"א

כלומר כנראה תוצאת ההתפחה של אורז היא לא ממש כמו של חמשת מיני דגן, אבל יותר משמעותית משל מינים אחרים, ולכן אפשר להתלבט האם לסווג אותה כחימוץ או 'סירחון' בלבד

2. להבנתי הגמרא מיד אחר כך באמת מוכיחה שלרבי יוחנן בן נורי זה חמץ ממש מכך שבברייתא אחרת הוא במפורש מחייב על זה כרת. (בכתבי היד לא מופיעים המילים 'דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת', אלא רק ההמשך - 'דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ'. לפי הגירסא שבדפוסים, ואולי גם לפי הגירסא שבכתבי היד, צריך להגיד שהגמרא בהתחלה לא חשבה על האפשרות ש'קרוב להחמיץ' = 'לא ממש חמץ')

שם מדובר על קרמית, שגם מוזכרת בבבלי בהמשך הסוגיה:

'רבי יוחנן בן נורי אמר: קרמית חייבת בחלה, שהיא באה לידי מצה וחמץ. ורבנין אמרי: אינה באה לידי מצה וחמץ. ויבדקנה? על עיקר בדיקתה הן חולקין - רבי יוחנן בן נורי אמר בדקוה ומצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ, ורבנין אמרין בדקוה ולא מצאו אותה שהיא באה לידי מצה וחמץ')

בכל אופן מעתיק לכאן את הבבלי: 'וכן היה רבי יוחנן בן נורי אומר: קרמית חייבת בחלה. מאי קרמית? אמר אביי: שיצניתא. מאי שיצניתא? אמר רב פפא: שיצניתא דמשתכחא ביני כלניתא'

רשי: 'שיצניתא - קצח שקורין נייל"א בלע"ז עגול הוא כעין דוחן ושחור. לישנא אחרינא שמעתי אשדרניל"א ונמצאת בשיפון'

שאלה בסוף.
 

תודה על התשובה 🙂

אז רבי יוחנן סובר שגם אורז וקרמית הם חמץ, או שגם עוד מיני דגן שאינם מ5 מיני דגן?

לאיסור קטניות. גם אם לא ההלכתי.
 

בסוף ישראל קדושים מתרחקים מכל הדומה לחמץ. גם דגן שאינו מ5 מינים שנגע במים ותפח אחרי 18 דקות ללא אפיה (וקטניות בכלל דגנים, שדה הלבן).

להתרחק בפסח מכל שמץ חמץ וכל הדומה לדומה. כמובן זה טעם אמוני ולא הלכתי.

אך סברץ רבי יוחנן מראה שאין גבול חד משמעי בין 5 מיני דגןלשאר הדגנים. כדברי ה ליחזקאל "ואתה בן אדם קח לך חיטים ושעורים ו*פול ועדשים* ודוחן וכוסמין. ועשית אותם *ללחם*".

משמע גם לחם פול ועדשים קרוי לחם

מתני' אלו דברים שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח בחטים בשעורים בכוסמין ובשיפון ובשיבולת שועל

גמ' תנא כוסמין מין חיטין שיבולת שועל ושיפון מין שעורין כוסמין גולבא שיפון דישרא שיבולת שועל שבילי תעלא.

הני אין אורז ודוחן לא? מנהני מילי אמר רבי שמעון בן לקיש וכן תנא דבי רבי ישמעאל וכן תנא דבי ר' אליעזר בן יעקב אמר קרא לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות דברים הבאים לידי חימוץ אדם יוצא בהן ידי חובתו במצה יצאו אלו שאין באין לידי חימוץ אלא לידי סירחון.

מתניתין דלא כרבי יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ.

איבעיא להו שקרוב להחמיץ דקדים ומחמיץ או דילמא קרוב להחמיץ הוי חמץ גמור לא הוי תא שמע דתניא אמר רבי יוחנן בן נורי אורז מין דגן הוא וחייבין על חימוצו כרת ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח.

=> בקיצור לדעת ריב"נ אורז נחשב למין דגן והוא מחמיץ (אחרת לא היו חייבים עליו כרת)

=> ולדעת השאר זה לא מין דגן כיוון שהוא לא מחמיץ אלא מסריח

כלומר המחלוקת מהו גדר חימוץ שאסרה התורה או האם אורז נכלל בגדר הזה

לפי הברייתא "דתניא רבי יוחנן בן נורי אוסר באורז ודוחן מפני שקרוב להחמיץ" אפשר להבין להיות שזה אסור רק מדרבנן כי זה "קרוב" או אולי איסור לאו אבל לא כרת. (בעצם ה"מתניתין דלא כרבי יוחנן דאמר..." מקדים את המאוחר, נראה כמו עניין של עריכת הסוגיה)

לכן איבעיא להו האם זה חמץ גמור ואז הברייתא השנייה מהתא שמע מכריעה שזה חמץ גמור לפי דעתו.

[שמבין ענין

מאוד משתנה בין פוסק לפוסק בפרט אם המשפחה עשויה להעלב אז אי אפשר לעזות לך.

מדריך כשרות לאורח - כושרות

אפילו כשלוחשים ממש בשקט שאפילו האדם עצמו בקושי שומע ה' שומע ומבין.

שאדם יכול ממש לצעוק ויצא רק קול דממה דקה וזה נחשב צעקה ממש

הנימוקים המרכזיים על פי המסורת וההלכה:

המקור: תפילת חנה

את עצם הדין שצריך להתפלל בלחש הגמרא במסכת ברכות (דף לא עמוד א) לומדת ממה שכתוב אצל חנה (שמואל א' א יג) "וקולה לא ישמע", מכאן שאסור להגביה קולו בתפילתו.

והטעם מבואר שם (דף כד עמוד ב, וברש"י) משום שמי שמשמיע קולו בתפילתו הרי זה מקטני אמנה, כי מראה בזה כאילו אין הקב"ה שומע תפילת לחש.

בגמרא למדו מכאן שבתפילה המרכזית, על האדם להשמיע את המילים לאוזניו בלבד, אך לא לאחרים, כדי לבטא פנימיות ועמידה אינטימית מול בורא עולם.

מניעת בושה לחוטאים

בנוסף, חז"ל הגבילו את גובה הקול בתפילה עד לרמה שאפילו מי שעומד ממש בסמוך למתפלל, לא יוכל לשמוע את מילות התפילה, כדי שלא לבייש מי שבוחר להתוודות בתוך התפילה ולפרט את חטאיו האישיים.  

הטור (או"ח סימן קא) מביא את מחלוקת הראשונים, האם לחש התפילה יכול להישמע לאוזנו של המתפלל או שיש לומר את מילות התפילה בלחש חרישי שאף אינו נשמע למתפלל עצמו, ובהמשך דבריו מביא הטור, כי ענין זה מצוי כבר במחלקת הירושלמי והתוספתא, לשיטת הירושלמי מותר למתפלל להשמיע לאוזנו את מילות התפילה (אך אין להתפלל באופן שאחרים שומעים את דבריו), ולשיטת התוספתא יש להתפלל בלחישה אשר אף איננה נשמעת למתפלל עצמו (כשיטת הזוהר המובאת במגן אברהם או"ח סי' קא סע"ק ג).

להלכה נפסק בשולחן ערוך (או"ח סימן קא סעיף ב) כי יש לבטא את מילות התפילה (שמונה עשרה) באופן ברור וכן יש לומר את מילות התפילה בלחישה, אך אין צורך בלחישה מוחלטת אלא מותר להשמיען לאוזנו (כשיטת הירושלמי ושיטת הרשב"א המובאת בבית יוסף): "ולא יתפלל בליבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאוזנו בלחש…"

הפוסקים (פסקי תשובות סימן קא אות ד) העירו, כי יש לתת את הדעת ולהקפיד על ביטוי מלא של האותיות והמילים שכן בשל הדיבור בלחישה מצוי שהאותיות והמילים אינן ניכרות או שאינן ברורות דיין (ויש לבטא את המילים בשפתיו באופן ברור כפסק השו"ע וכדברי הגמרא במסכת ברכות לא ע"א בענין תפילת חנה).

>> ההבדל בין הלחש לחזרת הש"ץ

התפילה בלחש היא חובת היחיד. לאחר מכן, נאמרת חזרת הש"ץ בקול רם על ידי שליח הציבור. למנהג זה היו שתי מטרות היסטוריות:

- להוציא ידי חובה את מי שאינו יודע להתפלל בעצמו.

- לאפשר אמירת "קדושה" ו"ברכת כהנים", שניתן לומר רק בציבור ובקול.

אגב, מאידך יש עניין לבטא את האותיות כראוי. החיד"א מדבר על זה בספרו שם הגדולים, נדמה לי בקטע על רבי יצחק סגי נהור.

https://www.yeshiva.org.il/midrash/5202#:~:text=%D7%A0%D7%92%D7%93%D7%A0%D7%95%20%D7%91%D7%99%D7%AA%D7%A8%20%D7%A9%D7%90%D7%AA.-,%D7%9E%D7%9C%D7%9A%20%D7%91%D7%9E%D7%A0%D7%95%D7%A1%D7%94,-%D7%96%D7%99%D7%A0%D7%95%D7%A7%20%D7%9E%D7%98%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%99

מה להשוות.

כיום השמאל משוגע לחלוטין ואיבד את שפיות דעתו, ואחוז אמוק לרדוף את הציונות הדתית בכל דרך. ובטוח שהציונות הדתית תתפוס את מקומו ותדיח אותו. בגירוש מגוש קטיף זה לא היה. החלום על פוליטקאי שיצא מחוץ למפדלנקיות שדואגתרק למגזר היה רק חלום באותם ימים.

כיום השמאל , כמו שאול , יודע את האמת - הציונו תהדתית עוד ינהיגו את המדינה. הם טועים רק שחושבים שהצ"ד ימרדו בשמאל ולא יהיו ממלכתים. לעולם לא נעשה הפיכה. זה פשוט יקרה לבד.

כמו ששאול מת בסוף ודוד החליף אותו.

ותהי המלחמה ארכה בין בית שאול ובין בית דוד ודוד הלך וחזק ובית שאול הלכים ודלים.

 שמואל ב ג א

לא יודע בן כמה אתה וכמה היית מעורב, אבל הנק' הזו היתה נוכחת כבר אז (למשל: הקרבות של פייגלין על ראשות הליכוד) ולכן הרב וסרמן כתב עליה.

כדי לראות "ניצוץ" מהפחד שהיה כבר אז מהמתנחלים, חפש בגוגל "דברים שאי אפשר היה לומר בזמן ההתנתקות".

אבל זה לא ישנה לעוברים ולשבים לחשוב שאני לא נאצי.

כנל אם אני נכנס לישיבה וצועק "אני פרוגרסיבי" ומכוון ל"מתקדם"

את דברי מירב מיכאלי, או לסוע לקליפורניה ולהוודע לקוויריות ודומיה.
 

אבל גם אתה יכול לקרוא את ספריו של הרב חיים נבון נגד הפרוגרס ולצאת מהנאיביות המתוקה.

הרב נבון לא הר המורניק נכון?

כלומר, את זה של שלוש מאות השנה האחרונות - שהעולם עם השנים צועד 'קדימה'

גם הנאצים נחשבו שינוי וקדמה בשעתם.

כל ערעור מוסעמות המשפחה והזוגיות. והערעןר על רעיון המגדריות, הוא רעה חולה. והקדר בינה לבין הקדמה, זה כמו הקשר בין הקדמה לבין הסמים

אני לא רואה שהרב נבון לובש שטריימל ומתנהג כמו הבעשט בערבןת אוקראינה

אין לי מושג איך צריך לקרוא לה, פרוגרס זרובבל או מוישה. אבל היא קיימת ורעה

לתופעות הספציפיות של פירוק משפחה זוגיות ומגדר.
 

אתה סובר שהן טובות?

או שאתה סובר שהרב נבון בור או שקרן?

ואם אתה לא מאמין לו. תקרא את מירב מיכאלי, או שתסע לקליפורניה

'מעניין ממש! תוכל להפנות למאמרים או לספרים הרלוונטיים שלו?'
 

ממש הזדמנות להחכים. אבל העדפת שלא, ולי אין עניין בוויכוחים 🤷‍♂️

בכל מקרה זה מן הסתם

"מכים שורש"

ו"תתישנו"

צדקתי?

למיטב זכרוני הוא לא חולק שיש קידמה בשנים האחרונות, אלא שהוא טוען שהיא לא מובטחת, לא הכרחית, ויכולה להפוך כיוון בשבריר שניה במונחים היסטוריים.

הוא אומר שהעולם בכלל לא מתקדם לשום מקום. הוא פשוט משתנה מדי פעם. חלק מהשינויים טובים וחלק רעים
 

רק בגיזרה הטכנולוגית הוא מודה שיש התקדמות (כי הידע נצבר, באמצעות נוסחאות), וגם שם זה לא חוק טבע, וגם בטכנולוגיה יכולה להיות עצירה (שאולי כבר התחילה) או אפילו נסיגה (כמו בנפילת האימפריה הרומית)

אבל בנוגע לשירשור, לזכרוני לכל אורך הספר הוא לגמרי אומר שהקידמה(=הפרוגרס) זה רעיון של 300 שנה, ונגדו הוא יוצא 

בפועל בעולם המערבי בכלל, וגם בארץ הקודש שלנו, כשאומרים "פרוגרסיבי" המילה מסמנת בדווקא סוג מסוים של רעיונות ותפיסות עולם. אתה כמובן יכול להשתמש באיזו מילה שבא לך, אבל אם אתה רוצה שיבינו אותך אז אתה צריך לקחת את השומעים בחשבון. אני למשל ממש הרמתי גבה כשראיתי שכתבת על הדעות ה"פרוגרסיביות" של הרב קוק ועד עכשיו אין לי מושג למה אתה מתכוון.

זה מזכיר לי מקרה הפוך שבו השתמשתי במילה קומונר כדי לתאר את הקומונר בסניף, ואישה יוצאת ברית המועצות ממש אסרה להשתמש כי זה אומר קומוניזם. כמובן זה מגוחך כי ברור שכשאומרים כאן בארץ "קומונר" אז כולם חושבים על ראש הסניף ולא על הקונטקסט הקומוניסטי (גם אם זה נשאב ממנו). המסקנה זהה: השומעים הם דבר שיש לקחת בחשבון כשרוצים שיבינו אותנו. פיתרון ביניים יהיה כמובן להסביר מה בדיוק הכוונה שלך במילה המסויימת ואז להמשיך.

בציבור הדתי לאומי, ואולי אפילו רק באגפים מסויימים בתוכו. ולדעתי הוא לגמרי תוצאה של השפעה מכוונת על השיח

מה שמגדיל את התפוצה בציבור שמבקר את תרבות ה"פרוגרס". ולתחושתי, בכל מקום שתהיה בו ביקורת תרבות המונח יישמע.
 

יש מי שיימנעו משימוש בביטוי כי הוא עם קונוטציה שלילית שהם לא מוכנים להזין.

אני חושב שבאנגלית (וצרפתית) אין שתי מילים שונות לקידמה ולפרוגרס. זה פשוט אומר מתקדם, גם בהקשרים טכניים לגמרי (למשל מחלה פרוגרסיבית זה מחלה שמחמירה עם הזמן)
 

המחנות בארצות הברית הם 'שמרנים' מול 'מתקדמים', כשנקודות הוויכוח ביניהם משתנות עם הזמן. כלומר, אני חושב שזו הקונוטציה של המילים האלו אצלם בעצמם

לתת הנושאים שלהם יש מושגים בפני עצמם : "פוסטמודרניזם" , "להטביזם" "קוויריות" "פוליאמוריה" "מרקסיזם חברתי" "פמיניזם רדיקלי" "ביקורת המשפחה" "ווק" 

פוסטמודרנה? מה זה משנה מה שמו?

אגב אני יודע בוודאות שגם ראשת ממשלת איטליה בעבר קראה לתנועה זאת בשם "פרוגרס" בהתנגדותה אליה.

עיין בערך ויקיפדיה פרוגרסיביות בתת נושא "במאה ה21":

פרוגרסיביזם – ויקיפדיה

ובויקיפדיה באנגלית:

https://en.wikipedia.org/wiki/Progressivism

פרוגרס של היום.

רק הערתי הערה טרמינולוגית

אני בעד שאת present progressive בלימודי אנגלית, יהפכו ל present kavnikive

מה באמת התשובה לזה.

לפחות לדיעה הזאת. 
 

מכוסה - מסתמא  ע"י כיסוי אחר

וממילא ייתכן שקיר לא יכול להיחשב ככזה. 

אם אתה נשען על הקיר עם הבטן זה נחשב כאילו שמת שמיכה? להצמיד את הראש לקיר זה להשעין אותו, לא לכסות אותו.

וראיתי ציטוט מעניין אצל הרב מלמד בהלכות כיפה לאחר שמביא את 3 השיטות בגודל הכיפה:

"יש להוסיף, שגם לדעה המקילה כיסוי הראש צריך להיות ניכר, ולכן אי אפשר לקיים את המצווה בפאה נוכרית או בכיפה שנראית כמו שיער (עולת תמיד ב, ה, עטרת זקנים, מ”ב ב, יב)."

אבל עיין באורח חיים סימן רו סעיף ג ('אבל אשה' וכו'), ויש לחלק

זה מזכיר לי שפעם שאלו את הרב נבנצל: לפי הפוסקים שאומרים שצריך בתחנון לשים בגד או משהו בין היד לפנים, האם שעון מספיק?

והוא ענה: כן, אם זה שעון קיר..

אני חושב שאפשר לבסס כיוון לפיו כיפה קשורה לצניעות או תוספת צניעות. הן מדברי הרמבם, הן מהדין של כיסוי הראש ביד חבירו. אפילו אם היא קשורה לכבוד, יתכן שהכבוד נובע מפעולת ההצנעה. הרעיון עלה לי מכיוון שלכאורה הרב צבי יהודה קוק תפס את הכיפה כחלק מענייני הצניעות (מה שהפתיע אותי). ומכאן לסעיף אליו הפניתי

על־כל־פנים

ב"ח:

ויכסה ראשו כתב מהרא"י בת"ה סימן עשירי דהטעם משום קלות ראש כלפי שמיא דמדכר שם המקום ב"ה שלא באימה וביראה וכובע של קש הוי נמי כסוי אבל כסוי דגוף עצמו כגון דמניח ידו על ראשו לא הוי כסוי דאין הגוף יכול לכסות את עצמו ומיהו נוהגין להמשיך הבית יד על היד ומכסה בו ראשו ושפיר הוי כסוי מבית היד כמו משאר בגד כשאין הגוף לבוש בו:

איך בדיוק להצמיד את הראש לקיר זה באימה וביראה או צורה של אמירת ברכה.

לעניות דעתי הפיצפונת עדיפה כבר דעת הראשונים שאומרים שאין חובה לכסות את הראש בברכה מאשר חוכא ואיטלולא.