כשהחלטה מגיעה,
מישהו שולח אותה.. להתפזר בעולם.
כמו מליון חתיכות מפגש ומאורעות, כמו חלקים של ישות,
שמתחברים דרך התבוננות של אנושיות.
ויכול להיות, בעצם,
שההחלטה שלי ירדה לעולם יחד איתי?
אכן. היא ירדה עימי. זה בטוח.
כשיש לך ביטחון במשהו, החיוך הזה שמונח על שפתיים,
נפגש בעיניים עגולות,
ונוצרות פנים מחויכות של ילדה;
מתוקה, גדולה, קטנה, אישה, נערה,
של אני.
לפנים המחויכות האלה / פרצוף.
יש שם,
נעים מאוד, רעיה.
לרעיה יש חיוך מיוחד, שנוגע בעיניים.
ככה האוזניים של רעיה שמעו, לפחות.
לרעיה יש שתי גומות,
וזה מצחיק.
כי תכלס.. היא כבר כן גדולה.
מי אמר שגומות זה לילדם?
זה לא.
אבל כשמגלים את הגומות שלי..
תמיד אומרים שאני חמודה.
נו נו. זה מי אמר.
אני זוכרת שביסודי, היו אנשים שלא ידעו אותי.
תודה לך אבא, שידעתי אותם.
אני זוכרת ששיבת הסתכלה עלי בשביעית, שמינית אולי,
וגילתה פתאום את הסוד הזה.
של העיניים שלי.
הלב המרגיש...
אני ממש זוכרת מילה מילה,
את מה שהיא אמרה.
ואני.. דמעתי.
שתינו.
בעצם? שלשתינו.

יש רגעים יפים כאלה,
עם כנפיים.
של פרפרים צבעוניים,
הם לא מפחדים לשבת לך על כף היד.
לא מפחדים מקרן אור,
מצוף מתוק.
פרפרים שיודעים לבוא כשיש פחד לשתוק.
פרפרי האור שלי.
פרפים עליזים,
ענוגים,
מלאי טוב ותודה,
שבאים בחיוך,
לתת פעימה בלב מבקש.
טעם צוף על לשון כוסף,
ויד / כנף מנחמת לזקוק ודורש.
יש בי טוב, והוא שלנו.

אוטו נוסע.
יש בו אנשים,
יש בו נשמות.
נפשות.
עכשיו, נגיד..
מישהו צועק באוטו..
מה קורה פתאום?
נשמה מתכווצת.
בעצם לא.
לא נשמה, נשמות.
אנשים לא אוהבים שצועקים.
אני חושבת שנפש, אוהבת צחוק.
כן כן. צחוק, וחיוך.
מילה של הערכה, של כנות מלטפת,
של אהבה שרק מתחזקת.

נכון אוטובוס?
אז נוסעים בו.
ויש נהג, שיש לו רגשות, ומחשבות.
מעניין לאן הוא עוד נוסע היום, אחרי הדרך.
כשאני יגיע, מה יהיה איתו?
תכלס, זה לא כ"כ נעים לקלוט שהעיניים שלנו מסוגלות ליצור דמויות,
שקופות.
זאת אומרת -
ליצור אנשים שקופים.
זאת אומרת,
לא לראות.
זה מזכיר לי איזשהו רצון כזה..
לעשות טיול טרמפים.
כן נו.. בלי יעד.
כאילו, כן, עם מלא יעדים.
איזה?
אה.. יעדי לבבות.
מה זה אומר?
פשוט לעמוד בדרך, בתחנה, בטרמפיאדה,
לשלוח יד, או פשוט לחכות,
לבדוק שזה יהודי,
שזה בסדר.. ולעלות.
לגלגל שיחה נעימה.
לאן?
לאן שתוביל.
למה? ללמוד.
זה באמת מעניין אותך?
כן. זה באמת.
טוב.. אז צריך למצוא מישהי לעשות איתה את זה.
יום אחד.
יום אחד.

יום אחד אני יהיה אני,
אבל קצת אחרת.
בעצם.. זה קורה כל יום.
או לפחות אחרי תקופה כלשהי,
אני ניגשת אל ראי מחויך שלוחש לי -
את.
ואני אני.
כי אם אני אני,
אז אפשר לגדול.
בזמן שאני לא אני,
ועצמי לא עצמי,
אז העץ לא גודל טוב.
כן.. משהו עקום.
אבל ככה, כמו עכשיו,
ככה זה טוב.

מי שטוב לו, ושמח.
מי ששמח - טוב לו.
כששמחה נוגעת בי ממש,
כשכולי משתמחת,
משהו חדש חי בי.
משהו חי.
נהיה שם ראש השנה גדול,
שעולה על הכל.
נוצרת בי אש שתוקד עד ביאת משיח.
אבל אני אומרת,
האש תוקד,
גם אחרי בואך, משיח.
למה?
כדי לזכור מה היה פה עד שבאת.

משיח?
זו מילה.
מילה מורכבת.
פחד.
בהלה.
אור הגאולה.
מה זה משיח?
אין אחד שבאמת יודע.
אבל יש אחד, שבאמת,
יודע.

אחד.

למישהו יש קישור לדרייב לסרט למלא את החלל?

חורף בריא לכולם