ליונתן החיים שלי!

יש לי המון מה להגיד לך, אתה בטח שומע ממני הרבה....

בטח יש לך מקום כזה כיף שם למעלה, בגן עדן.

אתה עושה חיים במוות.

רק שתידע לך שתה תמיד תקוע לי במחשבה וגם אם אני מנסה לא לחשוב עליך, זה פשוט לא אפשרי

אני הפסקתי ללמוד, התחלתי להתעצבן, הפסקתי לאכול, הפסקתי לנגן אני פשוט לא מצליחה הכל תקוע

כולם אומרים שאני חזקה וממשיכה הלאה, אבל אולי זה רק מה שנראה מבחוץ, אני ממש לא המשכתי. אפילו הפזקתי לגמרי.

אני עכשיו בחדר שלך ואתה לא פהאני פה לבד עם הגיטרה, התופים, הספה, המיטה, המחשב, הכיסא הכל... חוץ ממך.

ואני בוכה ובוכה ולא מצליחה להפסיק

אני מתגעגעת לחיוך שלך, לחיבוק שלך המרגיע הזה, לשיחות שלנו, להסברים על טעם לחיות, לריח שלך הזה של הסיגריות, למשחק של החיילים הזה שאני זוכרת שאתה משחק מאז שאתה בן 16 בערך...

כל דבר כמעט מזכיר לי אותך.

זה נראה כאילו כבר עברה איזה שנה אבל עברו רק 4 חודשים בערך, וזה הזוי..

כל מי שמנסה להרגיע אותי או לנסות להקשיב לי במקומך זה בחיים לא ילך לו, פשוט אין עוד כמווך בעולם!

מתגעגעת בלי סוף ואוהבת,

תהילה.

אלוהים, למה?

למה אתה עושה את כל זה?

אפילו השמיים כבר הפסיקו לבכות...

למה כל כך הרבה דם נשפך?

למה תינוק שעוד לא מלאו לו 4 ימים נרצח?

למה הורים שחיכו לנשמה הזאת זה מגיע להם?

למה החיילים ששומרים עליי נרצחים?

ולמה הוא נדרס?

ולמה הוא  נדקר?

ולמה עליו ירו?

למה כולם מתים?

למה אנחנו בוכים מדברים כאלו?

למה אני בוכה עכשיו?

למה לא יכול להיות טוב יותר?

למה המשיח לא יכול לבוא כבר?!

אלוהים!

תשמע אותנו...

פעם ראשונה שדיברתי עליך וישר בכיתי..

סבא אני מתגעגעת אליך!

ולמה אף אחד לא מבין שזה כואב?

וכל אחד חושב שאני סתם לוקחת טרמפ על זה שנפטרת,

אני באמת השתנתי בגלל זה!

אנשים תבינו!

מורות, אתם בעיקר צריכות להבין...

השבוע ניגנתי, נזכרתי בך וזה היה כיף

זה היה משחרר

אני רוצה לראות איפה אתה ויונתן נמצאים

לשניה אחת ולחזור לפה.

אוהבת ומתגעגעת בלי סוף,

תהילה.

מתיר עגונות.

בוודאי שהתופעה קיימת והיא לא נדירה, אבל אני לא חושב שהיא נפוצה מאוד. 

זה אולי עדיין קיים אבל פחות ופחות.

השאלה איפה הקושי מתבטא אצלך בדיוק ואיך אתה מתמודד איתו?

האם זה מקדם אותך או מרחיק אותך?

איך זה מסתדר עם הסביבה?

אם הוא קיים,

אולי הגיע הזמן שלך להשתחרר ממה שלימדו אותך ולברר את האמת באמת.

אתה חופשי.

יש לו אתר ומלא שיעורים.

וגישה שאולי תיישב את דעתך .

נותן מורכבות לאלוהים ולמציאות

למגזר שממנו הגיעו.

אני לא חושבת שנכון לקשר בין רמה אמונית ודתית לבין אסונות.

השנה לא (או עדיין לא) התמודדתי עם הרגשות האלה.

כנראה הזמן עושה את שלו, ויותר ויותר ברור לי שהסליחות הן לא כלפי ה' או ביחס למצוות.

אני גם לא מאמינה במצוות או שמישהו בודק אותן, וכל הצ'ק ליסט הזה לא בשבילי ומרגיש לי קטנוני .

אם כבר אווירת סליחה אז יותר ביני לבין עצמי והסובבים אותי, לא כלפי אלוקים.