בס"ד

בכלל ההרצאה הייתה אמורה להתחיל לפני שתי דקות
הנה המרצה! אני מחבבת אותה
למרות שהיא מתולתלת ובלונדינית וזה מוזר קצת
נראה לי זה בכלל שיער צבוע
למה אנשים צובעים?
אצלי זה מאגניב והכל ואני עובדת על העולם שאני מגניבה אבל כשזה צבע שגרתי? למה לאנשים
אוי עכשיו הפרצוף שלי מהורהר במקום להיות מחיוך
המרצה יצאה מהכיתה
יא פתאום נזכרתי שכשהיינו ביסודי היינו צועקים במסדרונות 'ה-מו-רה מגיעה באלף מם תף בשין קוף ריש באלף מם תיף' במשך מלא זמן
איפה את מרצה מתולתלת? בואי ללמד אותי התפתחותית ולפקוח את עיני לרמת הדפיקות הנוכחית שלי
אחרי השיעור הזה בטוח יגמר לי המצב רוח
כבר עכשיו אני קצת מחלידה
מעניין מה קורה עם מר בחור
הנה הדס היא אדם מעניין שכזה וגם במקרה הזה היא לא מישי שאהיה חברה שלה
אבל לא בגלל שחברות זה משהו לא טוב
(למרות שכן) אלא כי היא ספציפית לא מתאימה לי
יש לי קרטריונים נורא מוקפדים לחברים
הי המרצה חזרה
ווהו בואי דכאי אותי כבר אישה
יש כאן מישי עם טייצ עם ציור של החלל
גם אתמול הייתה שכזאת
הן דווקא בנות אופנתיות אבל לי זה נראה מוזר ולא יפה בכלל
אוף עם אנשים יפים
ונגמר לי סופית החיוך
לחייך זה אדיוטי
נוו תתחילי כבר את ההרצאה
הי היא פתחה את השכזה של המקרן
נראה סרט? היא שוב תראה משהו אדיוטי ולא נכון על הפרעת אישיות?
מתחילים!
ביוש

בס"ד

אז נגמר התפתחותית ויצאתי עם סלט בראש
כל התפיסות החינוכיות-גיל רך שלי משתנות עכשיו
לפני שבועיים סיפרתי לגיסותי כמה דברים שלמדתי והן ממש זילזלו
זה כאב לי נורא
אני חייבת להפסיק לקחת דברים באופן אישי
אבל בכללי זה נורא מעניין
למשל- התינוק בראשית חייו לא מבדיל בינו לבין העולם
זה דבר שדי ידוע. הוא מצד אחד לא מזהה את הרגל והיד שלו כשלו ומצד שני לא יודע שאמא היא לא חלק ממנו יש שם בלבול עצום
בכל אופן תינוק שבוכה לא חווה את הבכי כדרך לבקש מהאמא שתספק אוכל אלא כדרך לספק לעצמו אוכל (אפילו לפני זה עצם הרעב שלו זה דרך לסיפוק מזון) כשהילד לא נענה המסר הוא לא של סבלנות אלא של חוסר מסוגלות. מבחינתו הוא ניסה להשיג אוכל באמצעים שלו והוא לא הצליח. הוא לא מסוגל להתמודד עם תיסכולים. היענות לתינוק לא יוצרת פינוק אלא תחושת מסוגלות. (כל האמור מדבר על שלב מוקדם בהתפתחות לא על גילאים מתקדמים.)

עכשיו ממש ברור למה שהן כאמהות ירצו לדחות את זה
זה מציב אותן בעמדה נורא מחייבת
יש את כל הקטע של האמא טובה דיה שעוד לא באמת למדנו אבל אני מאמינה שתקל קצת על האווירה
אבל בעיקרון הקטע הזה של ילדים דורש המון מהדמויות המטפלות

ואו בא לי לשפוך לכאן את כל הידע מהשיעור.

קר לי קר לי קר לי.

אחד מהתפקודי אם שויניקוט מציג בשלב שבין 0 לחצי שנה זה ללמד את הילד להיות לבד. איך עושים את זה? כשהתינוק רגוע לאפשר לו לשחק בעצמו בלי לערוך התערבות (שיכולה להחוות כפולשנית) אלא רק לנכוח. ההמצאות הפסיבית מלמדת איך להיות לבד. היא מלמדת שהוא יכול לעסוק ב'עצמי' שלו בסביבה בטוחה (כי הכל זאת האם שם ברקע כדי להגן במקרה שצריך). הדבר הזה עוזר להתמודד בהמשך עם האופציה של מגע עם רגשות.
עכשיו אני תוהה אם מה שאני עושה עכשיו מעיד על קושי להיות בלבד
אני לבד פיזית אבל המרצה דיברה על זה שנגיד להיות לבד ולעסוק במשהו זה לא באמת לבד
זה לבד שבורח מהלבד של התבוננות ברגשות
אבל עכשיו אני אולי שומעת מוזיקה ואולי כותבת אבל אני כותבת רגשות
כלומר אני במגע עם עצמי
נדמה לי שלי יש יכולת להיות לבד
ההפך יש לי יכולת טובה מידי ללבד
אני מרגישה הרבה יותר בנוח עם הלבד שלי והמחשבות שלי מאשר עם הסביבה ומה שהיא נושאת איתה
כולי דפוס התקשרות נמנע (למרות שכשמישהו נכנס אז אני הכי חרד-אמביוולנטי)
יא פתאום מעניין לי אם יש עוד מישהו שלומד את הדברים האלה ומבין על מה אני מדברת

קר!

מגועגע לי למר איש שלי
קטע שזה עולה ישר אחרי שאני אומרת שאני בסדר עם לבד
אולי אני לא כזאת טובה עם לבד אחרי הכל
אני מסוגלת ללבד אבל הלבד הממושך בסוף מפחיד
אני לא עם דפוסי חשחבה שמעודדים רגשות חיוביים

אולי עם מר בחור כבר יש לי דפוס בטוח? אני מתקרבת לשם

אתמול בכיתי לאורית מלא על הקטע החברותי
אני תקועה וזה מתסכל ומכאיב לי
זה מכאיב כבר בקטע הפיזי
מבוחל לי הלב כואב כאילו קיבל אגרוף והעצמות נסחטות באלימות מחרידה
אני מפחדת מאנשים
אנשים זה דבר מפחיד
התפיסה הזאת נוראית
לא רוצה להוריש לילדים שלי תפיסה כזאת והסיכוי שהם לא ירשו את התפיסה אם עדיין אחווה אותה כשאגדל אותם היא אפסית
אבל מצד שני אני לא מסוגלת לשחרר ממנה
אני מרגישה שזה מגן עלי
שהעולם באמת מסוכן ומכאיב
אולי כן כדאי להוריש את זה? אולי ככה הם יזהרו ולא יכאבו מראש?
מצד שני ככה הם גם לא יחוו מראש וכאבים גם ככה תמיד יש
אי אפשר להתחמק מהקטע הזה של הכאב
אולי עדיף לא ללדת מראש וזהו
יש חסד בלמנוע כאב מיצור שלא התקיים אף פעם? |תוהה|
כבד לי בלב נורא ועכשיו אני לא מבינה איך הברירת מחדל הפרצופית שלי היא לא מה שקורה בי עכשיו

לפעמים הדבר היחידי שמחזיק אותי זה הידיעה ששום דבר לא נמשך לנצח
אפילו כאב יכול לעבור

עכשיו הפסקה כי הנה האוטובוס

בס"ד

זאת הייתה הפתעה נחמדה של ממש
כולי יורדת מהאוטובוס והנה בן דוד מתוק שלי
זה היה אפילו סופר נחמד כי הספקנו רק להגיד שלום ולחייך לפני שהוא היה צריך לעלות לאוטובוס הבא שלו
אז זה לא הצריך ממני יכולות חברתיות

אני חושבת שאני אפסיק עם כל הקטע של לחשוב מחשבות
אני צריכה הפסקה רצינית מעצמי ומהפטפטת שלי

יאו בא לי את אמא
עכשיו פרצוף כי אני ילדה גדולה (אישה למעשה) וחא אמורים להגיד כזה דבר
אבל כואב וחסר לי והכל הרבה יותר רגוע ובטוח כשהיא בסביבה
מעניין מתי היא מסיימת היום
נראה לי שזה יום של עד מאוחר
בעצם היא שלחה לי מערכת אז אני יכולה לבדוק
אופ עד עשרה לחמש
ואז עוד זמן עד שהיא תחזור

אני חייבת להתחיל למצוא בעצמי כוח להכין לעצמי אוכל
לא יכול להיות שאני אהיה תלויה בה על בסיס קבוע
ולרעוב או לרדת על קופסה של עוגיות שוקולוד צ'יפס זה לא פיתרון אמיתי

יאללה בית להוריד מגפיים ולהתכסות בפוך עד מעל האוזניים
העם בעד פוך

בס"ד

נדמה לי שבסימסלה גרין הייתה נסיכה שהדמעות שלה הפכו פנינים
זה הדימוי שעולה לי כל פעם שדמעות מתגלגלות לי על הלחי
פנינים קטנות שמתגלגלות ויאספו לערמה בסוף.

אנשים זה מכאיב
איך אני יכולה בכלל לחשוב על לטפל כשאני כל כך פגומה?
הלוואי שלעולם לא הייתי נפגשת עם העולם
שלא היו לי בכלל אנשים בחיים
אנשים זה כאב ולי אין מקום בלב
הלב שלי על פיגומים ופועלים סינים כל הזמן נופלים ממנו ומתים
עוד מעט גם הוא יתמוטט לתוך עצמו
אין לי מקום בשבילי

אני לא צריכה טובות
אני לא סוג ז' שצריכה שאנשים יועילו בטובם לבוא לראות אותה
שיבואו אם רוצים
אני לא צריכה בכלל אף אחד
הם יודעים איפה אני אז שיבואו כשירצו בי
אני לא מתכננת לבקש מהם להתקרב
אני לא צריכה אותם
טוב לי עם עצמי ועם המחברת ציור שלי
ואמא שלי נהדרת אז היא יכולה להיות אחלה חברה אם ארצה
ולעזה עם כל מיני סטיגמות ועיקומי אף חברתיים

אין לי כוח לכל זה בכלל
בסוף אני אגמור לבד
למה אני בכלל מתאמצת?
עדיף להרקב על הספה וזהו
לא הולכת לשום הפגנה מחר ולשום אורית ולשום דבר
ממחר נשארים במיטה וזהו
בלי אוכל בלי שתיה בלי אנשים בלי כלום
רק פוך וטישו
נדעך לאיטנו

יופי אם הוא יקרא את זה הוא יגלגל עיניים בטירוף
הנה שירה ההיסטרית שלוקחת הכל לקצה
שיגלגל
לא אכפת לי בכלל מה הוא חושב
או מה אורית תחשוב
או מה אתם חושבים
לא שיש באמת מי שקורא (ואם יש אז זאת ממש לא הזמנה להגיד את זה)

אני כבר יכולה לדמיין מה שאורית תאמר
קיבלת 80 במבחן ולכן את תהי קבצנית ולבד ועדיף למות
האמת שהמהלך המחשבתי הנוכחי לא מאוד שונה
חוויתי דחיה אני מרגישה לבד ומעדיפה להתרחק מכלל האנושות והעולם עד שאמות בבדידות במיטה
ווהו כולי עיוותי חשיבה
איך אני יכולה להיות כל כך מודעת ועדיין כל כך מושקעת רגשית בזה?
נמאס לי

בס"ד

אני לא רוצה לחשוב יותר מידי לחשוב זה מכאיב
אבל המחשבות נובעות ממני והתחמקות מהן מרגישה כמו פחדנות
אני אולי חרדתית אבל אני לא פחדנית
ויש בזה הגיון כלשהוא. נדמה לי

אורית אומרת שאם אני עושה מעצמי שטיח שאני לא אתפלא אם ידרכו עלי
אז יצאתי ממנה בראש מורם והכל אבל הנה אני שוב על אותה ספה שבכיתי עליה אתמול בוכה שוב

אני לא סומכת על אנשים
ולמה שאסמך? פעם אחר פעם פגעו בי

אני מאמינה בשינוי אני השתנתי
ובתור מטפלת אני חייבת להאמין שזאת אפשרות אחרת אני סתם מבזבזת את הזמן
אבל בכל זאת בתחום הזה משהו בי מתעקש שזה לא נכון
שאנשים לא ישתנו ולעולם לא אוכל לבטוח בהם
זה כנראה מנגנון הגנה כלשהוא
לא לקוות כדי לא להפגע
אבל גם כשכאילו לא מקווים כואבים
קלאסי של נמנע
המרצה דיברה על זה שכשחיברו תינוקות נמנעים לכל מיני מכשירים גילו שהתגובה הפיזית שלהם לעזיבה היא סטרסורית כמו של התינוקות החרדים
ההבדל הוא שהנמנעים עושים את עצמם אדישים כדי להתגונן מפגיעה
אבל בסוף אי אפשר שלא לקוות
זה מדהים כמה זאת נקודה יסודית באדם
אני חושבת שבגלל זה יש עוד חיים על פני הארץ
בגלל שגם לאדם הכי ציניקן יש גרעיני תקווה שרק מחפשים קצת מים ואור שמש כדי לפרוח
אבל למה? למה בראת תקווה ה'?
למה אנחנו צריכים את הצעצוע המנצנץ הזה כשבסוף הבריונית שקוראים לה מציאות חוטפת אותו?
למה לקבל משהו שבסוף נפסיד?
זה מזכיר לי סיפור שדווקא מדבר את הקטע ההפוך
כשאח שלי היה ביסודי הוא סיפר שהחבר הכי טוב שלו דאז לא הולך לטיולים
שאלתי למה והוא ענה שהחבר תמיד אומר שאין טעם לצאת לטיול כי בסוף תמיד חוזרים הביתה
אני לא זוכרת מה עניתי לאח שלי
אבל זה מהדהד בי עכשיו
הרי ברור שלא יוצאים לטיול בשביל היעד אלא בשביל ההנאה מהדרך
אז מה? התקווה קיימת בשביל ההנאה ממנה ולא בשביל הסוף הטוב שהיא מבטיחה?
התקווה היא עבודה בעיניים?
כיף לדפוס התקשרות הבטוח
גם הוא מתאכזב לפעמים אבל לפחות הוא נהנה מהרגעים של התקווה ולא נוטר להם טינה כמו הנמנע או חונק אותם למוות כמו החרד

אני לא חושבת שאצליח לשכנע את עצמי להנות מהתקווה
אני לא מאמינה בה
אני רק יודעת שהיא שם ושבסוף בגללה אני אכאב

עוד מעט יש לי יומולדת
למה זה מדבר אלי חזק כל כך?

אני רק רוצה
לא יודעת מה אני רוצה
בעצם כן
אני רוצה יחס
אני רוצה אהבה
אני רוצה עטיפה
אני רוצה שהוא יפתיע אותי
שידפוק בדלת פתאום ופשוט יגיד 'התגעגעתי'
אני רוצה את הרגע הנורא והמדהים ההוא בגינה
כשהוא נשאר על הספסל ואני פשוט הלכתי
אני רוצה את המרדף
אני רוצה להרגיש הנחשקת הרצויה
אני רוצה להפסיק לרדוף נואשות אחרי פירורי אהבה
אני רוצה להאמין באמת שמגיע לי יותר
אני רוצה להיות מסוגלת לדרוש את זה
אני רוצה לקבל
אני רוצה שמי שיהיה איתי בסוף יגרום לי להרגיש כאילו אני האדם הכי מיוחד בעולם
אני רוצה שהוא ישקר לי מלא שקרים לבנים
שיגיד לי שאני מיוחדת ויחידה
שיאסוף כל מיני שטויות קיטצ'יות בזר ויביא לי אותן
אבל האיש שאני רוצה לא יעשה את זה בחיים
ואני לא מסוגלת לחשוב על עצמי עם אחר

אני רוצה שיחסוך ממני אמיתות ברורות מאליהן
לא כל מה שנכון צריך להאמר
שידאג לי שישמור עלי
שבחיים לא יפגע בי
כי נפגעתי יותר מידי פעמים
ואני צריכה תיקון
אני צריכה להיות לשם שינוי המרכז
לאפשר לעצמי להעלב ולטרוק את הדלת בלי לפחד שכשאפתח אותה לא יהיה שם יותר אף אחד

החרדת נטישה הזאת נוראית
והקטע הכי דפוק זה שהיא מצדיקה את עצמה

מה אני לא טובה?
אני לא אדיאליסטית מתלהבת שכל היום משקיעה בלעשות טוב לאנשים?
אני לא אדם אינטיליגנט?
אני לא עם כוח רצון ראוי להערצה?
למה אני לא אהובה?
למה אף אחד לא מסתכל לי בעיניים ואומר לי את כל זה?
למה אני בסוף היום לבד בוכה על הספה?

עכשיו עולים לי כל הדברים הדפוקים שבי שבגללם אני לבד
לא רוצה לחשוב אותם
זה לא מועיל לכלום
והם צפים וצפים עד שאני נחנקת
אני מכוערת ועם אפס כישרון אומנותי
אין לי כישורים חברתיים
אני חולת נפש
אני כל כך שמנה שכל פעם שאני זזה כדור הארץ קצת נסדק
האף שלי עצום השיניים מחרידות
אין לי חוש אופנתי
אני באופן כללי די כישלון
מה אני בכלל מצפה לאהבה?
אני צריכה להגיד תודה על מה שאני מקבלת ולהיות בשקט

אופ
רע לי

פגיעה



לא למה התקווה

בס"ד

קר קר קר קר קר

יש לי עוד שתי שניות וחצי יומולדת
אני אף פעם לא יודעת איך לעמוד מול זה
בא לי להיות מהאדישים
מאלה שלא זוכרים שזה קורה בכלל
באופן כללי בא לי להיות אדישה
מישי שדברים עוברים לידה והיא קיימת בלי להתרגש
לא כי היא אטומה אלא כי היא מגניבה ודברימים שכאלה לא נוכחים בעולם שלה
היא מעל זה

הייתי רוצה להיות מהמצחקקות
מהאלה שיכולות להיות חברותיות
שפשוט אומרות 'הי שלום אני אני אתם אתם
בואו נדבר לנו על שטויות באופן בלתי מחייב פשוט כי אנחנו נוכחים באותו חדר'

זה בעצם החלום
לא לקחת את החיים ללב
להיות קלילה כמו שאני מתיימרת
להיות הזאת שאני לא מצליחה לעבוד על אף אחד שאני
וזה לא אומר לא להיות רגישה או להיות שיטחית
זה אומר לחוות את החיים בעוצמות אחרות
זה אומר לתת לחיים לגעת בי כי המגע שלהם לא מפחיד וכואב

לפעמים אני מרגישה שהחיים מושיטים לי יד
ואני יודעת בכל איבר שלי שאם אושיט להם את שלי הם ישרפו בי חלקים
בכללי זה בכלל מפתיע שאני ממשיכה להתקיים כאילו לא כאבתי את העולם בכל הזדמנות אפשרית
ובכלל אני סתם בכיינית כי לא עברתי דברים נוראיים כמו שאחרים עברו
אבל ביחס למיכל שלי אני מוצפת

הדיבור על התקווה הלך איתי כל השבת
כל הזמן לא הפסקתי לחשוב כמה היא חלק מובנה מהאדם
כמו שיש אף יש תקווה
ובכלל תקווה זה שם נרדף לאמון

איכס אני בכלל לא מרגישה בנוח עם הגוף שלי
כולי שומן רוטט עם עיניים
איכס אני איכס גוף איכס קיום

ויאבה התקף חרדה כי הייתי אמורה לעשות משהו ולא עשיתי ואולי מאוחר מידי
והשבוע אני עושה טיפול
אופ
זה מרושע מצידי?
לא
אני יכולה להיות מטפלת טובה במקביל להיותי אדם מקולקל
טוב נמאס לי
מוזיקה

בס"ד

פתאום תוהה מה המרחב של העולם המודרני עושה לאדם
כלומר
יש משהו בהמצאות העולם הוירטואלי שמאפשר לפלוט כל מחשבה החוצה (כמו שאני עושה עכשיו)
וכשאפשר לפלוט הכל החוצה איזה מחשבות עולות?
איך נראה עולם פנימי כשהוא לגמרי בחוץ?

טוב בתור התחלה אני די בטוחה שזה גורם לצינזורים של האדם את עצמו
סוג של הדחקה קולקטיבית של כל תוכן אישי באמת.
כשהגבול בין הפנים לחוץ מטשטש מנגנוני הגנה עושים את מה שהמודע לא מסוגל ומעלימים את מה שמסוכן לומר בקול.

או שלא. לפעמים לא.
לפעמים אין צנזורה וכל יוצא כמו שהוא והשיח הפנימי לגמרי בחוץ והעובדה הזאת משפיעה על הדקויות
כי פתאום גם ההכי בפנוכו חייב לדבר בשפה שתתקבל
זה משנה אנשים

אולי ההבדל מלאכותי וזה קורה גם אצל אנשי הצנזורה
אי אפשר שלא להיות מושפע מהעולם שמכתיב מה מותר לחשוב ומה אסור
הנקודה שלי
אם יש בכלל
שאי אפשר להתקיים בנפרד לעולם
אולי מעולם לא יכולנו

רגע זה צעד מתקדם
בואו נחשוב
איך עולם פנימי נראה פעם?
כמה מקום היה בכלל לחשוב?
צריכים לקחת בחשבון את העובדה שבעולם קדמוני יותר היה דגש על הפונקציה ההשרדותית
דבר שאולי לא אפשר כל כך זמן להתפלספויות והתמסכנויות
(אולי גם היום פליסופיה זה פריבילגיה של עשירים
אבל מסכנות לא)

וכשחושבים על זה פתאום מחזיקים שעוני לא סותר מסכנות
כי עוני לאו דווקא מדבר מעבר לפונקציה הישרדותית
אפשר להיות עני שמוותר ואז להרפות לתוך המסכנות.
וברור ששום דבר לא כל כך שחור לבן ויש אמצע
אבל באמת צריכים לבדוק מה הסטיסטיקות מדברות על אחוזים של דיכאון פעיל אצל בעלי אמצעים לעומת אלו שלא
ואז מעניין אם זה גם משליך לאחוזי האובדנות
או שאלו שכואבים כואבים ומתדרדרים לתוך הזבלה של החיים גם כשאין להם כאילו בררה (כלומר כשאין להם גב להרס הזה)

זה בעצם מדבר שאלה יותר כאובה
האם דיכאון זה דבר שמתחשב בנסיבות החיים?
ואו זה קשה לי לחשוב את זה
דיכאון הוא כמו אש בשדה
הוא מכלה את כל הקיום כפי שהוא מוכר
ובדרך כלל הוא עושה את זה בלי שלשדה יהיה אכפת
(או שלשדה אכפת והבעירה דוחפת ליאוש שמגביר את האש
כלומר אולי לדיכאוני אכפת מהרס החיים שלו וכשהוא רואה את ההרס הוא לא מושך בכתפיו אלא מטפח את ההרס
כי הוא לא יכול להתמודד עם ההרס כפי שהוא
והדיכאון מההרס מרחיב את ההקיף שלו
ולפעמים הוא פשוט דוחף להרס פעיל של הכל או כלום)

ואו
האמת שחשבתי לאחרונה על תיפקודים מקבילים לדיכאון
אני לומדת כמה שאני מסוגלת במקביל למה שקורה לי
אבל אני לא מסוגלת לתפעל דברים פשוטים כמו הכנת אוכל והסתרקות
לעומת זאת יש אחרת שבבית מתפקדת פרפקט אבל לא יוצאת ממנו להתקיים ולהתפתח מעבר לו
איזו תפיסות חיים זה משקף?
נמ
וואי מת לי המוח
בא לי להמשיך לחשוב את זה אבל נגמר לי הכוח

בס"ד

אמרתי היום לאמא
הבעיה האמיתית היא שאחרי כל יום בא יום נוסף
זה לא נגמר
אני מרגישה כאילו הימים נערמים עלי וחונקים אותי ביעילות
(ואני מדמיינת שמיכות פוך נעימות לכאורה
כאלה שכיף איתן בעיקרון
אבל עוד אחת ועוד אחת
והן מושלכות בלי מחשבה
ואיפה אני בין כל השמיכות-ימים האלה?)
אני חושבת שאולי הימים פחות מעיקים משנדמה לי
|מהרהר| בשביעית התחיל הגל הראשון שלי
סיוט אמיתי
וניסיתי במשך המון זמן להסביר לעצמי מה גרם לזה
והיו כל מיני סיבות
אבל בסוף בסוף? אני חושבת שהפרוייקט באנגלית כל כך הלחיץ אותי שדרך לשיבה קטרסטרופלית הגעתי למקום גרוע
ברור שזה לא היה זה לבד
אבל מרגיש לי שזה היה הבעיטה הרצינית לכיוון
ולכן נדמה לי שעכשיו הבעיה שלי היא לא באמת בימים
הימים אולי קשים אבל מה שמעיק ומושך הכל יותר ויותר למטה זה העבודה בדינאמיקה
ואני מנסה לעבוד על זה
באמת שאני מנסה
ואני מקבלת המון עזרה
אבל בסוף אני תקועה מאוחר וזה מלחיץ אותי
ולא רק בדינאמיקה אני מאחור
גם בטיפולים
כולם כבר במטופל השבעתלפים שלהם ואני רק היום עשיתי פגישה ראשונה
אני מנסה לחשוב מה כל כך מפחיד אותי בלהשאר מאחורה
(אתמול אורית אמרה שפחד זאת תגובה הישרדותית ויותר נכון להשתמש בלחץ
לא יודעת
טמינולוגיה זאת סוגיה שלא החלטתי כל כך לגביה
זה באמת משנה באיזה מושג משתמשים?
קצת כן כי זה אוצר מילים מגדיר מחשבות בסוף
מצד שני זאת פוציה די רצינית כל הפיטפוטי מילים)
אז מה מפחיד אותי בלהישאר מאחור?
אני לא יודעת
אני יודעת מה התמונה שעולה בי
אני (לא ממש אני
דמות כלשהיא שרואים רק צללית שלה ורק מהגב)
עומדת עם מזוודה במקום מחוצץ (מלשון מלא חצץ)
לפני מסילת רכבת
ורכבת שמשאירה אחריה יותר מידי עוזבת בלעדי.
המשמעות של להישאר מאחור בתחושה שלי זה בדידות
ובדידות
בדידות מכאיבה

מה בדידות מדברת אצלי?
בדידות
מעלה תמונה של צללית ילדה בחוף (ושוב מהגב)
יושבת מול הים ומציירת בחול עיגולים קטנים כשהאצבע חופרת את דרכה למקום רטוב יותר
הילדה הזאת בוכה
הילדה הזאת שקטה
היא לא לבד כי היא ברחה
היא לא רצתה שקט
הילדה הזאת לבד כי שכחו אותה או כי עזבו אותה
כן, היא לבד כי עזבו אותה
ועכשיו היא מפחדת ומנסה להבין מה בה לא בסדר
למה לא רוצים להיות איתה?
וגם אם בהמשך יבוא אבא עם שמיכה ויעטוף אותה
היא עדיין תשאל את עצמה למה היא לבד
וכשאמא תכנס בבוקר לחדר עם בלון ותשיר היום יומולדת
היא תסתכל עליה במבט ריק ותשאל הפעם בקול
'למה אני לבד' והאמא תסתכל עליה ותשתוק
כי איך עונים לשאלה כזאת?
והילדה תשב במיטה וצייר שוב עיגולים
והפעם האצבע לא תעבור דרך רכות ולא תמצא בסוף אדמה רטובה
והילדה תבין שבדידות זאת דרך בלי מוצא
זה כלא של גוף
והנשמה שלה תרצה לצאת ולשיר ולרקוד ולעשות דברים שנשמות רוצות לעשות
אבל הנשמה לא תצא
והילדה לא תצא מהמיטה
ויבואו כל האחים ויעשו את שלהם
הגדולה עם הפסיכולוגיה שלה (אוי היא גרועה בזה)
והשני עם הצדיקות (והם ילמדו פחד יצחק אבל היא תסרב לצאת מהמיטה בשביל זה)
והשלישי עם ההומור שלו (שיסחטו ממנה חיוכים קטנים ואחר כך דמעות
כי החיוך בא בלי שמחה)
ובסוף יבוא הקטן
רק יבוא
והיא תצא מהמיטה
כי היא לא יכולה לאפשר לעצמה להיות שוב פחות ממנו
והילדה תהיה לבד בחוץ

זאת תמונה של בדידות
הרבה אנשים, מיטה, חול וילדה מפוחדת

אני
אני יכולה לומר שמחשבות הם שטויות?
מותר לי להיות שיפוטית כלפי עצמי
אני לא המטפלת שלי או משהו
די
די די
לא רוצה אותי יותר
למה אני לא יכולה לזרוק את התפוח וללכת לשחק עם ילד אחר?

בדידות לא תלויה באדם אחר, בסובב.
אמרת את זה כל כך ברור.
אם כן צריך לחשוב במה או במי כן.

רק מעלה את השאלה.

ו..ו..ו..

בס"ד

ברור לי שהליגיטימציה לחשוב מעודדת חשיבה
זה נשמעת אדיוטי
ננסח מחדש
המקום לכתוב מחשבות מעודד חשיבה

היום הלב שלי צנח לבטן
חשבתי לרגע שהיא שם
ואם היא הייתה שם מה הייתי עושה?
כנראה מסתובבת בשקט והולך לכיוון השני
אבל זה היה מטביע בי חותם
היא תמיד עושה את זה

פחד
לרוב הוא כמו אגרוף קמוץ במעלה הבטן
זה לא ממש כואב
זה פשוט קיים כגוף זר בתוך השגרה

מדהים כמה שליטה היא דבר שביר
הרי כשאנחנו מחזיקים בעצם כבד מידי אנחנו רועדים
אנחנו מחזיקים אבל הגוף שולח אותות מצוקה
והרעד שם ולא מתייצב
ומאחורי הרעד אמירה ברורה 'זה לא יכול להמשך עוד הרבה זמן'
וככה זה עם שליטה
יד רועדת וידיעה מעוררת אימה שבשלב מסויים הכל יפול עלינו
שזה רק עניין של זמן לפני שהמשא הכבד מידי יכריע אותנו

איזו ידיעה מאפסת
לא בקטע של חזרה להתחלה אלא התרסקות לרצפה
(שאולי היא אחרי הכל נקודת המוצא
אולי התרסקות היא הזמנה להתחלה מחדש)
בשלב מסויים לא נחזיק מעמד
זה עניין של זמן עד ש

כוכב כבוי
ירח מת
(טוב זה לא באמת קשור
אבל הי מוזיקה איכותית ברקע)
אני לא מרוכזת בשום חלק בי כרגע
חוץ מהראש שמתפוצץ

טוב אני מודה שחרדה משקשקת לי בבטן
אבל בואו נתעלם מזה
אני צריכה שניה לנשום

בס"ד

רגע של מירמור כי אי אפשר שלא

(ו
לא קשור בכלל
אבל אני דואגת נורא)

יום אחד ארגיש משוחררת מספיק בשביל ליפול לזרועותיו המושטות של אב הרחמן
וזה

כל הקטע של ההתקשרות רודף אותי
ווהו שירה הנמנעת והחרדתית
זה בכלל מורכב הרבה יותר
הכל מורכב הרבה יותר

יש לי אגרוף קמוץ בתוך הבטן
ואקדח מים שבור (למה? אין לי שמץ
אבל לא מתווכחים עם עובדות)

אני מפחדת להישאר לבד
בסוף זה הפחד העמוק ביותר
מה שהזוי בהתחשב בזה שרוב שעות היום אני לבד

אני כל כך נזקקת לחברה אנושית וכל כך מפחדת ממנה

צ'או במבינו וזה

תחנני אלי וזה

הו ה' אני מפחדת
פעם שמעתי שבסוף בסוף כל הפחדים מתקשרים לחרדת מוות
יהיה יומרני מצידי לחשוב שאני שונה ואצלי זה לא ככה?
בוודאי שכן
אבל זה שמשהו יומרני לא מבטל את הנכונות שלו
אז יש שתי אופציות- או שאני יחידה בעולם או שהתאוריה הזאת לא נכונה

בואו נשחק באנ דן די נו

אף פעם לא הבנתי איך משחקים קלאס

שבת אחת הלכתי עם הילדים לגינה וחבורה של בנות שיתפה את חירותי במשחק קלאס
זה היה מרתק ממש
לא הבנתי כלום מהמשחק אבל הבנתי את הפרצופים שלהם
מה יש בגיל הצעיר הזה שמאפשר חברות רק מעצם השהות במרחב משותף?

האמת שאם כנים אפשר לראות את זה גם בגיל מבוגר יותר
כלומר הקונספט של שיחות חולין לא שונה מאוד מהזמנה למשחק

האדם הוא יצור חברותי
זה מבדל
יש יצור שאינו חברותי?

אשכרה.