"אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?"
או
"איך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?"
אז המשפט הזה כנראה לא מחדש וכולנו יודעים אותו,
אבל רגע לתת לו לנכוח במציאות שלנו בצורה אמיתית ושלמה יכול לקדם אותנו מאוד.
אם בעלך הגיב בצורה קצרה הפעם,
אם הרגשת אתמול שאין לאשתך טיפת סבלנות,
אם בעלך פיקשש ושכח משהו מטורח ועומס המציאות והחיים,
אם שמת לב שהתגובה הזו של אשתך מפעילה אותך וגורמת לך לכעוס עליה ולא להבין אותה כלל,
אם מצאת את עצמך כועסת עליו ממש על משהו שעשה או לא עשה
אם כל מה שעולה לראש עכשיו בכעס ובאכזבה זה "אוף איתו! הוא כזה מעצבן! חצוף! חסר סיכוי!"
אם כל מה שהלב והראש שלך זועקים לך עכשיו זה: "אוף איתה! היא רואה רק את עצמה! אי אפשר ככה!"
נעצור רגע.
ניקח אוויר ונשאל את עצמינו -
אם זה היה הפוך - איך אני הייתי מגיב/ה?
ואיך הייתי רוצה שיגיבו אליי עכשיו אם זו הייתי אני?
וננשום שוב. ונמשיך להביט במבט-על על הסיטואציה
ואפילו להיכנס רגע לראש ולנעליים של השני/ה.
רגע, מה קרה רגע לפני? וכמה דקות? וכמה שעות לפני?
מה גרם לו/לה בעצם להיות פחות סבלני/ת? מה עובר עליו/ה כרגע?
כי כולנו אנושיים.
ואם נשאל זאת רגע את עצמינו על עצמינו - נצליח יותר לראות את האחר. את השני. את אשתי. את בעלי.
נצליח לראות את האנושיות שלו.
את האנושיות שלה.
כמוני.
גם אני בן אדם
גם היא
גם הוא.
אז נכון שלא היה הכי נעים לשמוע תגובה לקונית או קצרה בטון לחוץ, אבל היי, אם זו הייתי אני והייתי לחוצה ממשהו או ממהרת לאנשהו האם תמיד תמיד הייתי מגיבה ברוגע בשלווה ובסבלנות אין קץ?
או שיש פעמים שגם כשאני ממהרת לאנשהו ובדיוק בעלי תופס אותי בדלת כשאני באיחור, או שאני לחוצה מאוד ממשהו שיושב עליי ודווקא עכשיו בעלי שואל אותי משהו, אני גם אגיב לא מושלם?
ואם זה היה אני שבדיוק כשהילדים צורחים ברקע אשתי רוצה ממני משהו, או בדיוק בשעה האחרונה של הצום כשאני מחוק אשתי שואלת אותי משהו, האם תמיד אגיב ברוגע ובסבלנות ואורך רוח?
או שגם אני לפעמים יכול לדבר יותר קצר, רק רק כי אני אנושי?
ואיך אני הייתי רוצה שבעלי יגיב אליי כאשר אני לחוצה עכשיו, או טרודה או עייפה?
ואיך אני הייתי רוצה שאשתי תגיב אליי כאשר אני לא מאה אחוז מושלם בכל רגע כי עובר עליי משהו ואני פשוט מראה אנושיות?
להגיב לחששות האלו.
