עבר עריכה על ידי ארי1 בתאריך ד' בטבת תשע"ט 22:51
עבר עריכה על ידי ארי1 בתאריך ד' בטבת תשע"ט 22:48
אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים
אני צועד על הקרח בנתיים
אבל חייב לנעול נעליים
מדוע?
הצפי שלי מעצמי כל כך גבוה?
האם זה הגבולות שאני קובע?
כשאת הזרועות אני מותח, אבל לא מספיק כדי להגיע?!
רחוק מהקצה מכדי לתפוס, או בידי כשאני מחזיק- אז
לוחץ חזק ולאיטי מחליק..
עד שמאבד את אחיזתי,
צולל אל המים הקרים
בתוך החשכה כשאני צונח
עכשיו השמים משחירים,
אני יודע שזה הכל או
כלום,
פרפרים פורסים לי את הבטן-
הידיעה שלא משנה איזה שורה תתחיל לצוף
זה אף פעם לא מספיק לי
אני מקטר- אוף, אבל הכדור גדול מכדי לבלוע
שוב מוחק שירים
והלחץ,
עולה
הדם קופא לי
מתנגש בקרח וזה נסדק כי
|לוחש| שוב התרסקתי
אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים
אני צועד על הקרח בנתיים
אבל חייב לנעול נעליים
זה לא קללה של סטנדרטים
לא מהאנשים שמחפשים ריח גוף של דורדורנטים
תמיד רק בחיפוש אחרי הפסוק שלא כתבתי
האם הצעדים האלו,
יהיו עוד צעדים שפספסתי?
האם זה יכתים את המורשת, אהבה או הכבוד אליו זכיתי?
כשאני כותב לעצמי
החרוז חייב להיות מושלם,
המשלוח לדף בחינם
וזה מרגיש כאילו אני מצליח לדייק את השיר עד הסוף, אבל כשיושב לבד עם עצמי
השורות מתפוררים לשטויות
כמו שגיאת כתיב ששוב חרזתי,
אלוקים נתן לי כל כך הרבה כוחות
אבל עוד לא מרגיש שהצלחתי
חברים מסתכלים עלי כמוצלח, זה פשוט מפגר
אם רק הם ידעו,
זה עוד חזית שמיצתי
ואני מנסה להתעלם ולא להקשיב לשטויות!
אבל אם כלבות מנסות להפשיט אותי מהביטחון שלי,
המשימה הושלמה, כי
אני לא האל
אני כמו כל אל,
פלצ'בו כוחות או עט,
אל המוות, יאמה או האדס
כמו כולם,
בסוף
גם הוא מת
אני צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים
אני צועד על הקרח בנתיים
אבל חייב לנעול נעליים
כי אני רק בן אנוש, כמו כל אחד אחר
עשיתי טעויות, הו אם רק הייתי מספר
לא חושב שתתקרבו אלי אם אני אתחיל לדבר
ואני מפחד מאוד, לאכזב עכשיו
זה נכון,
אני רוביקס
מורכב ויפה
זמנים מחייך וצוחק. [צחוק של בוחק
אדם חכם וטיפש
איש פגום, משער כנראה;
ואני עושה כמיטב יכולתי! לא להרוס ציפיות של אחרים כשדורשים,
ויוצא לפגוש את הדרישות, במקום להכנס ולפגוש את עצמי
אבל באמת שמנסה! להתאפק!! מלהתפרץ! כשמבקשים
נזכר שלפני שנה הייתה תקופה שהחזקתי את העולם מהמוט!
והאכלתי את כולם מכף ידי!
כל חודש החשבון תפח,
אבל הרגיש כמו לזרוק כסף לפח
ועכשיו מיואש וחסר רצון להרוויח 'רק' בשבילי,
ומי שמסתכל עלי עכשיו מלמעלה, ה'אחד' שחשוב לי
זה אלוקים
במה זכיתי לשרוד כל כך הרבה שנים?
מעלה את השאלה הזו,
במיוחד אחרי כשלון שדרש עוד מתדון
כשיום האתמול דהה באור
והבית נשרף בקור,
וכל מה שנותר מהקירות, חושפים חורבות אחים ואחיות!
הקהל נעלם
והגיע הזמן להטביע את העבר בים
ירידה במכירות,
האולם ננעל
הוילון נסגר, אבל אני עדיין דוחף את הראש מאחור!!
וכל מי שעדיין מטיל בי ספק שיזכור
עכשיו תקחו את החרוז הכי טוב שלכם,
תיישמו אותו
עכשיו תעשו את זה אלף פעם!!
עכשיו תתחילו לכתוב שלאף אחד לא אכפת! או שם קצוץ! אם אני עדיין חי כש-קר!
וכשאני ממשיך לצאת, מקו הראיה,
אני יוצא משלי! אני אולי אצא מדעתי!
אבל איך אני?!
אי פעם אתן לקרב לחמוק בלי להוציא סכין
כשאני הגחתי מהמים ובחרתי דרך, כשטיפסתי לבד במעלה קרחונים?
אבל כאשר אני כן אפול מהגבהים האלו, אני אהיה בסדר
אני לא אסתחרר או אבכה, או אשב בצד ואחכה
אבל אני אחליט בעצמי, אם זו פעם האחרונה שאני אצוף למעלה עם שורה משלי! ואולי הפעם אצור בקרח דרך חדשה ואקרא לו-
שביל מטפסים!!
כי אני,
צועד בלי עזרה על המים
אבל לא יכול לחצות לשתיים
אני צועד על הקרח בנתיים
אבל חייב לנעול נעליים
כי אני רק בן אנוש, כמו כל אחד אחר
עשיתי טעויות, הו אם רק הייתי מספר
לא חושב שתתקרבו אלי אם אני אתחיל לדבר
ואני מפחד מאוד, לאכזב עכשיו
אם אצעד על המים
אני אטבע
כי אני רק אדם!
אבל כל עוד נושם נלחם!
כשאני כותב סיפור זה דם!!
תקשיב לי דורטרונט!
זה אני!
כתבתי "היה לי חיים"!
)
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.