באלי שתדעי שקשה לי ואני גם פגועה, כן. וכל הזמן קיוויתי שאני עדיין הכי חברה שלך, יותר ממנה, ופתאום אני רואה ש וואלה לא. וכבר מזמן לא סיפרת מה שלומך וכששאלתי אפילו סיננת באלגנטיות וכשאני הייתי צריכה אותך רק כמה מילים וזהו. ונכון שמההתחלה זה היה רק כספומט הדדי, ונכון שחברות זה לא ממש, או אולי כן אבל כבר לא. כי מאז שהכל התחיל להסתבך ואת התחלת לא לדעת איך להתמודד איתי, את גם הפסקת לספר. כמעט הפסקת. ובהתחלה כשאני סיפרתי ואת היית פה איתי היה לי ככ טוב להרגיש שאני לא לבד. אבל זה עבר. ולאט לאט התחלת לסנן ולענות בקצרה או שחוץ מלהגיד אופ פשוט לא היה לך מה להגיד. וזהו.
ועכשיו אני לבד.
אני גם חושבת שהקשר לא היה הכי טוב, רע הוא לא היה אבל היה בו משהו לא נכון ולא אמיתי, משהו כזה שלא נתן לזה להחזיק מעמד. ותכלס שתינו היינו בודדות אז פשוט היינו צריכות אחת את השניה, אבל רק לשחנש ידענו ולא ידענו פשוט להיות, לדבר על סתם. אני גם חושבת שהיה נכון לשתינו לגמור אתזה. או לשנות, משהו קצת אחר.
אבל לך יש אותה.
אני
לבד.
