מין גאווה שאתן טובעות באמת ואיכשהו אני נשארת. רק בוכה או צוחקת
הכאב שלכן צורם ככ בקול שלא שומעים את שלי ברקע

הכל נהיה יותר קטן כשמעבירים למילים
אבל ככה גם יפה ושביר

בפתח של הלב. כשעומדים ולא בטוחים אם קר יותר בפנים או בחוץ
ואיפה פחות מסנוור וכבר לא כואב בעיניים

כמה אני לא מסוגלת להתגבר