אין לי כח לכתוב את אתמול
אולי כי הוא היה ארוך מדי וכואב מדי והזוי מדי
אנחנו ידענו שהולך להיות כואב וקשה
אבל לא ידענו שעד כדי כך.
ובחייאת
מה אני אמורה לעשות.
איך אני אמורה להתמודד עם זה.
עוד פגיעה?
ועוד אחת?
זה לא עוזר.
זה רק הורס יותר.
ואני כמו מטומטמת נשאבת לזה.
בעצם לא כמו.
אני מטומטמת.
לחלוטין.
אוקיי שרק בבוקר דיברתי איתה על פיגועים.
ודיברנו קצת על זה, ועל זה.
ופתאום בום.
ושוב זה קרוב מדי.
איכשהו הצלחתי לבכות.
זה די הזוי אבל גם די מובן למה.
והיועצת.
בעע.
היא חמודה.
אבל מצאה לה זמן.
ולמה. הכל. ביחד. בחייאת.
ואני אמרתי. אוקיי?
אמרתי. כתבתי.
אני לא רוצה שיקרה משהו רע!!!!
אני לא רוצה שיקרה משהו רע, כמו אז.
זה פתח את הסכר, אוקיי. אבל אני באמת לא רוצה משהו רע.
ועכשיו.
בכיתי.
אבל זה נגמר שם.
בכי שרק עושה יותר מגעיל.
יותר מעיק.
וזהו.
לא שיחרר כלום.
חזרתי הביתה ועשיתי דברים גרועים.
אני לא מפסיקה לעשות דברים גרועים.
אני רוצה לעשות משהו באמת מסוכן אבל אין לי אומץ.
מזל.
ודי. די. די.
נמאס.
- - -
(אני. רוצה. גאולה.
כן.
למרות הכל.)
