"העולם הזה הגשמי אינו נפרד מהעולמות הרוחנים והנעלים יותר, אלא הוא דרגא נוספת- הדרגא האחרונה בסדר השתלשלות ארוך של עולמות רוחניים, וכל העניינים בעוה"ז נובעים מהנעשה בעולמות העליונים ומושפעים מהם. ובמילים אחרות: הגשמיות נובעת מהרוחניות. ועפ"ז מובן, שאפשר לפעול שינויים בחלק הגשמי של ההשתלשלות ע"י עשיית שינויים בחלק הרוחני.
ועפ"ז יובן עניינו של 'מופת':
פירושו של מופת הוא שמתרחש בעולם דבר שאי אפשר לחזותו ולשערו ע"פ חשבון, כיון שהוא נעשה (לא ע"י פעולה בעולם הגשמי, אלא) ע"י שינוי שנעשה בעולם הרוחני, שממנו מושפע העולם הגשמי.
ועפ"ז מובן, שהכח לעשות 'מופת' אינה זכות מיוחדת ליהודי מסויים, אלא כח זה נמצא ברשותו של כל אחד ואחד מישראל:
כאשר יהודי מקשר את עצמו ע"י הניצוץ האלוקי שבתוכו, עם הקב"ה, ע"י תפילה והנהגה בדרך התומ"צ וקיומם כדבעי, ומתוך התלהבות - יש בכוחו לעשות מופת: לפעול ולשנות עניינים בעולם הזה 'מלמעלה', כלומר באופן שלמעלה מהמשוער ע"פ חשבון ולמעלה מהמשוער ע"י רוב הנמצאים בסביבתו.
אם כל אחד מאיתנו, גם אתם וגם אני - החל ממחר, ובאופן שיהי' לזה המשך מחרתיים וכו' - יצעד צעד אחד קדימה, יוסיף בחייו ענינים נוספים של תורה ומצוות, וישפיע על סביבתו בכיוון זה - יהי' זה אכן ה'מופת' שלנו!"
(שיחת הרבי מליובאוויטש לסטודנטים, ח' אדר תש"כ)



--------
וזה בדיוק מזכיר ומשלים את כל הלחץ שהיה ונרגע עם הבכי והדמעות בסלון מלא החסד בשכונה שם למעלה. קירות שעוטפים את המילים יחד עם השקט בהבנה שלמרות שהכל כבר נאמר שוב ושוב פה ממש, צריך לחזור עליו בדגש מיוחד כמו עכשיו. דווקא עכשיו, כשההתחברות גדולה והלב פתוח.
והכל בהשגחה פרטית מסתדר עם המסר הזה על המאמץ שצריך להיות ועל הניסים שרואים. הרי חובה השתדלות. אי אפשר למחוא כפיים ולנפנף את האנשים.
אי אפשר לא להתאמץ בעבודת ה' ואחר כך להתלונן שלא מרגישים את הקב"ה.
והכל מבינים מה זה בדיוק מופת ואיך הוא מגיע.
ואיפה זה נאמר?
שם. 4 דק' הליכה.
4 דק'.
אולי שוב?
4 דק'....


אווצ'.
קצת פסיכי כל המצב הזה שאני כבר פה במצב כזה, לא ככה?