יש לי המון משימות ובנתיים לא עשיתי אף אחת באמת

הראש כואב

והוא לא פה משום מה

ויש לי המון דברים

ומחר סיור לעזאזל 

ואיך אני מגיעה לשם 

אין כח עוד

זה כי הלב שלי לא מתרצה

רק שאני עומד על הקצה

וסתם מכח ההרגל מצאתי את עצמי כבר לא את ההבדל

שותק ומתגלגל

אז אני חי כאילו אף אחד לא הבטיח שאספיק להתעורר גם למחר

לא באלי

לא באלי

לא באלי

לא רוצה לדעת את זה ממך ועליך

לא עדכון כל פעם

אעאע

אני משתגעת נראלי

אנחנו לא בקטע של לרדת

ובנתיים הראש מתפקע לשניים עוד מעט

והגוף מחלק לכל 12 שבטי ישראל

ואז תיהיה מזכרת ממני

יאיי

uvhv thku t,r aphra kbu t, zv

zv vhv burt nzni

ufh; kh kf,uc ffv

utpar kf,uc vrcv ayuhu,

tck 

vcyj,h kgmnh akt

tbh kt fu,c, pv hu,r

kt x,o vpxe,h

utbh x,o juzr, gfahu ut,ctx gk zv nna

ujck 

tck tup cuss kh uthi crhrv

tbh mrhfv yhp nuo kvdhs cu nv nrdhav

batr,h kcs cb,hho

,eupv zt,

tz mrhfv neuo

unts gmuc kh azv erv

tc kkpju, tbh nusg, kgmnh

tgtg

tct 

tct

tct

futc kh

fnv fsurho kej,h vhuo?

vhui/

uvfk bpah ksg,h

thi auo xhcv cguko kvrdha ffv

,hpes,h ngukv vhuo

uthnnkv vcyi

cuoo shzwu ak kpbh ab,hho

thzv ,upv burth,

tkueho 

knv bzfr, czv fkk

aubt, t, zv

tbh tuvc, erut scrho

tc zv fthku tbh kuej, xfhi uju,f, gk jfho ehhnho an,jhkho kvhrpt/

futc

futc

futc

zv ctn, guav kh kt bgho

tz tukh pauy ,pxheh x,unv?

kt rumv

fh; kh

tct akh her utvuc

,,i ch fuj fh p,tuo tzk cnth

tjrh ,eupv ctn, yucv

,hvhv th,h

cceav

tbh re vc, veybv akl arumv tu,l th,v cfk rdg cjhho

fh ju. nnl

thi kv t; tjs cuko vdsuk vzv

cb,hho

נראה לי אני מיובש

יום חמישי בבוקר.

כל המדינה רועשת עדיין על התינוק שנקבר אתמול, עובר שנקרע בבת אחת מההגנה, החום והבטחון שברחם אמו לתוך עולם אכזרי במיוחד.

יושבת עם זוג הורים צעירים, מוסלמים, ושלישיית התינוקות המתוקים שלהם.

אני יודעת ששום עוצמת כאב שאני מרגישה, לא תגרום לי לתת להם טיפול שונה מלכל נבדק אחר, מאיזה מוצא שיהיה.

ברור, חוץ מעניין הערבית.

אני תמיד מדברת עם פציינטים ערבים בערבית, כדי להקל עליהם את הצורך בשימוש בשפה זרה, בעת בדיקה שרבים כל כך חוששים מתוצאותיה.

לא היום, אני לא מסוגלת. הם פונים אליי באנגלית, ואני עונה באנגלית, וזה מסתכם בזה. הם לא צריכים לדעת שאפשר גם בערבית.

"the hearing is fine"

אני אומרת לאמא אחרי שאני מסיימת לבדוק תינוקת אחת, היא מחייכת. הלאה, תינוק שני.

זה דו קיום מחורבן, אני כותבת לחברים שלי. היולדת הערביה נרדמת פה על הכורסה בחדר שלי, כשבחיקה תינוקת אחת ישנה ועוד שניים בסלקלים ליד, והבטחון שלהם להירדם אצלי- המתנחלת- בחדר, והמוות הכל כך נוראי שהתרחש בדיוק 5 קומות מעל איפה שאני יושבת- זו תמצית ההבדל בינינו לבינם.

"אל תגיעי למקומות האלה" הם מבקשים לענות לי "לתינוקות הרכים אין שום קשר לפשעי שנאה"

נכון, אני עונה, והלוואי שהם יגדלו להיות מבשרי שלום.

ומשהו ממשיך להצבט בלב. אני חושבת על האמא הצעירה ששוכבת כמה קומות מעלי, ולבי איתה.

"this one is also fine"

אני אומרת לאמא, כשבעלה מצליח להעיר אותה אחרי שסיימתי את הבדיקה השניה.

היא ישנה חזק ועמוק במהלך הבדיקה, ואני מתחילה להרפות.

מתכוונת להתחיל את ההכנות לבדיקה של התינוק השלישי, האבא יושב לידי על כסא ומסתכל על אתר חדשות בפלאפון שלו.

מחייך.

"פי כמאן מתסאוובין", יש עוד פצועים, הוא אומר לאשתו.

חיוך רחב מתפשט גם על הפנים שלה. "אה? כיף?" כן? איך?

הוא מצחקק. "עמליאת", פיגועים.

הם מחליפים חיוכים מרוצים, מתרווחים בכיסאות הנוחים, אני קופאת.

לא מסוגלת להישאר פה יותר.

לא יכולה לתת לאנשים האלה טיפול.

אני יוצאת מהחדר, ומתפרקת בבכי בזרועות Dvora.

איך בנאדם יכול להיות מנוול כל כך?

איך???

גם להם יש תינוקות, שנולדו בערך באותו שלב הריון כמו הרך שהלך לעולמו רק אתמול.

פה, באותו בי"ח, באותה פגייה.

אותם רופאים נלחמו על חייהם, אותן אחיות טיפלו בהם בשבועות שהיו מאושפזים.

לעזאזל, אחד התינוקות שלהם אולי ישן במיטה שבה הגור התמים נפח את נשמתו.

והם מפיקים עונג מהאלימות הזאת?

באיזו שפלות ועזות מצח הם צוחקים על דברים כאלה, רק כמה קומות מתחת למקום בו שוכבת אותה בחורה צעירה, שנפער לה חור שאין לדמיין אותו בבטן? רגע אחד היה שם עובר, בועט, מתרוצץ, רוקד, שיא התמימות והרוך, חלק ממנה ומזהותה. אמא. ורגע אחרי זה כדורי שנאה פילחו את גופה ושברו את לבה ואת חייה לאלפי רסיסים.

איך אפשר להפיק הנאה מהרס, מוות, כאב?!?

הרעידה הכי חזקה לשנת 2016. כבוד!

2026 Mindanao earthquake - Wikipedia

למה אני קוראת הודעות מפעם

למה כבר בשני ספרים גדליה הוא גבר חסון גבוה ומושך שכל קוראת רוצה כמוהו ואז באמצע הספר הוא מאכזב למה

למה אני מרגישה שהכל עליי 

למה קשה להיות עצמאית (לא בעסק)

למה אני לא הולכת לישון בכאלה שעות

איך החיים הולכים להשתנות מסוף השבוע הזה ואני מקווה ממש שישתנו לטובה

למה תמיד אבא עוזר ועוזר ועוזר ואז בסוף אני כועסת עליו

למה הוא כאילו עוזר לי אבל באמת נראה לי שהוא עושה את זה בשבילו

למה כל התהיות שהיו לי בראש שבשבילם נכנסתי, כדי להוציא ותם, נעלמו פתאום וחוץ מגדליה אני לא זוכרת מה עוד הפריע לי

למה החיים כאלה עליות וירידות

ולמה גם דברים פשוטים מסתבכים לפעמים

לא תמיד, אבל לפעמים כן

למה אי אפשר להרוויח 20 אלף שח לגדל ילדים בנחת לאפשר לבעלך לגדול בתורה להיות רגועה עם בית מסודר בגדים מקופלים בארונות כיורים ריקים בלי שימוש בחדפ ארוחצ מוכנה חמה כל יום למה

איך יכול להיות שכל כך הרבה הודעת ורק אחת שלי

אני זוכרת שהיו הרבה יותר

ללכת ביישוב בלילות מזכיר לי את פעם

מעניין

אולי בקיץ יהיה מעניין יותר? אולי לא

למה הפסיקו לייצר נוקיה208

למה לא המציאו עוד טלפון חדש בדיור כמו נוקיה 208

למה אני בטלפון הרביעי או החמישי ב7 שנים האחרונות זה לא תקיןןןןן

ואין לי מספרים של אנשים מפעם ואין איך לשחזר

אפילו בנות מפה שפעם היו לי

מה שלומך?

ואת עדיין כותבת באותו סגנון שהיית לפני מאה שנה.

ללכת עם אילה בלילה ולדבר על חשופיות ישר הזכיר לי את האולפנא

למה אני האישה היחידה בגילי שעדיין מתגעגעת לאולפנא

למה אני אומרת בגילי וזה נשמע שאני זקנה אני לא זקנה

אני רוצה להיות קשורה לבנות המתוקות הצדיקות קדושות צנועות האלה

אני רוצה לחזור לאולפנא ואני מוכנה להתפקשר גם אם זאת לא ה- אולפנא

אני רוצה להיות עצמאית

אני רוצה שירים זמינים בלי לפתוח מחשב

מספיק לי די והותר מה שעובר עליי

והעומס הזה שמגיע

מכל מיני סיפורים שקורים מסביב

עושה לי אדרנלין לתקופה ואז בבת אחת ריסוק עז מלווה בדכאון לא ברור

עד שהבנתי שהוא ברור

אסור לי להיות שם יותר מידי

ואני מוגבלת

אני יכולה להיות נחמדה

להתעניין בשלום

להביא משהו נחמד אם מסתדר לי

אני לא יכולה לתת את הבית שלי

או את האוכל שלי

או את הלב שלי

וזה גם לא יעזור

עכשיו צריך להתפלל

ואיפה אני ואיפה להתפלל

ויערה עושה לי פה 3 תפילות ביום מעמידה אותי במצב שאני מרגישה הכי לייטית בעולם

אבל יש לי תפקיד

כרגע במסגרת התפקיד אני נותנת תנאי חיים לאלה שבאחריותי

הלוואי שאצליח גם לתת להם תנאים רוחניים מיטביים

הוי טאטע רחמים עלינו

אנחנו רוצים להתפלל

חסרים לי כמה ימים בשבוע להספיק כל מה שצריך גם ככה אני בעומס לא יאומן

מתלבטת אם לישון או לאכול או ללכת לשיעור

בקיצור גאולה עכשיו

זה בוודאי יפתור את כל בעיותינו

ובלי הנחת של אביגייל

אנחנו רוצים בית דוד

מהר עכשיו אין זמן לחכות

חיכינו מספיק אביגייל

טאטעעעעעע רחמיםםםם עלינו

ותן לנו שמחה!

קוראים לזה מובחנות

אולי יום אחד אהיה פסיכאטרית

אולי בגלגול אחר כשיהיה לי יותר הבנה בשפה האנגלית

צריך פשוט להכיר את הנפש לחיות איתה בשלום ולא לתת לה לנהל אותנו למקומות אסוניים.

מובחנות היא היכולת של אדם לזהות ולהחזיק בזהות, במחשבות, ברגשות וברצונות שלו, מבלי להיות תלוי באישור, בלחץ או בציפיות של אחרים.

אדם בעל מובחנות מסוגל לשמור על עמדתו ועל גבולותיו האישיים, ובמקביל לקיים קשרים קרובים ומשמעותיים עם הסובבים אותו.

אגב, רגישים לפעמים מתקשים בזה. הם ממש מרגישים פיזית את הסביבה שלהם.

לא שאני תלויה באישור ובציפיות. פשוט לוקחת ללב כאבים של אחרים וחושבת שראוי שאעזור להם כמה שאני יכולה.

כאילו אם זאת היתה אחותי, לא הייתי מארחת אותה?

אבל כאן בדיוק הנקודה, היא לא אחותי ואני באמת לא יכולה ארח אותה.

ואז לשחרר את זה והלבין שלמרות שזה נשמע אגואיסטי וגם בתיה אמרה לי מה פתאום מה פתאום ולאה אמרה זה לא שייך איפה תשימי אותה

אז למרות שבהתחלה חשבתי איזה אנוכיות זו לדבר ככה

להבין שזה המצב ואין לי ברירה אלא לשחרר

כי לחשוב עליה בלי  יכולת לעזור זה קשה

ולעזור זה לא אפשרי

אז מה נותר?

להתפלל

והוא זה שמוביל אותי לרצות לעזור ולהיות קשורה ולהתעניין

ההיא התגרשה, בא נהיה איתה בקשר אולי ככה נדע מה הסיפור שהיה שם

ההיא בודדה, נהיה איתה בקשר אולי נבין משהו על הנפש. אולי נקבל כבוד כי היינו שם בשבילה.

ההיא בעלה עובר מה שעובר, בא נעזור לה, ואז תכנס בפנים והיא תפתח את הלב.

אולי, אני לא יודעת.

בינתיים לא קיבלתי שום מידע על שום דבר וזה גם לא ייתן לי שום דבר, וגם כבוד לא קיבלתי חחח

איזה יצר הרע יש בעולם הזה! לרצות לעזור כדי לקבל כבוד. אז זאת האנוכיות האמיתית בעצם. עכשיו הבנתי.

זה סקרנות בלבוש אחר. ואולי את בסוף באמת נותנת את הלב שלך (ואז נשארת מרוקנת). ולגבי כבוד - אולי. אבל לא מקבלים ככה כבוד. גם הצד השני מרגיש אותך כמו שאת מרגישה אותו ולפעמים הוא נרתע בלי לדעת למה.

(אגב, נשים, ובמיוחד דתיות, הרבה פעמים אומרות "הוא הטריד אותי" על כל שיחה שהיה שם אנרגיה לא ברורה שהייתה לא נעימה להן ולא היה להן טוב שם, כלומר - הוא פעל בסדר לפי הכללים אבל האנרגיה שלו הייתה מרוקנת ולא נעימה והן מרגישות את זה, רק שבהעדר מילים לתאר את זה הן אומרות "מטריד")

לא חושבת שהן הרגישו אותי ככה, כי באמת עשיתי את מה שעשיתי לא בשביל הכבוד, באמת באמת באכפתיות.

בסדר 

אנחנו גם וגם וגם וגם. גם רוצים (כבוד, סקרנות,...) וגם רוצים להביא טוב לעולם. שני הגורמים האלה חיים בתוך הגוף ביחד. לא תמיד הם סותרים אחד את השני.

אנחנו צריכים להציב גבול רגשי.

הדבר הכי חשוב.

אם אני יכול לעזור או לעשות משהו. בשמחה. אבל סתם לכאוב אותם ולסבול יחד איתם? למה? למה זה מועיל?. אותו כנ"ל אגב חדשות ואקטואליה שהייתי מכור כבד וקצת נגמלתי במידה ואני רואה מהצד מכורים אחרים. זה נוראי.

צריך לדעת חדשות. צריך להתעדכן. צריך לפתח דעה. אבל לא צריך להתכווץ בגוף על כל דבר שקורה בעולם.

 כבר שנתיים ושלושה חודשים שרוב החדשות שאני שומעת מגיעים מהמשפחה בשיחות טלפון (ואז מן הסתם זה הדברים היותר עיקריים שקרו השבוע)

ומידי פעם כשאני ממש מרגישה מנותקת אני פותחת ערוץ 7 ועוברת על הכותרות.

ואז אני מגלה כמה לא קרה שום דבר משמעותי בזמן שעבר.

כלומר, ייתכן והיו דברים משמעותיים שקרו, אבל מה יעזור לי לדעת בזמן אמת ומה יעזור להם שאני אדע?

אין לי דרך ממשית להשפיע על מה שקורה.

אני יכולה להתעצבן אם מחוקקים חוקים גרועים או אם היועמשית עושה מה שבא לה או הפצרית בכללל......

אבל כל העצבים שלי לא מועילים כלום! מתסכל אבל זה ככה.

פעם ב לשמוע על חייל שנפל... אבל גם כאן אני לא באמת משפיעה. 

בעלי אמר: כמה פעמים קראת תהילים עליהם? אז מה זה עוזר לראות חדשות לראות שמישהו נפל?

בשבילי זה כן חשוב כי ככה אני מרגישה מחוברת לעמ"י אבל בתכלס...לא באמת עשיתי כלום. אפילו תהילים בקושי קראתי.

אז לונורא לא להיות מחוברים לחדשות.

ולגבי הלפתח דעה- אותה דבר. לא באמת משנה מה הדעה שלי. היא לא תשנה משהו.

אתם יודעים מה? אולי היא רק תגרום יותר פירוד ומחלוקות.

ובכלללללל

אם ניזכר לרגע בשיחת נשים ביום שישי, לצרוך חדשות ו"אקטואליה" דרך התקשורת בישראל, זה ממש לא רק להיות מעודכן, אלא זה משנה לך את הדעות ואת המחשבה. אתה כבר לא עצמאי כמעט בכלל. אתה מסכים עם ההוא או עם ההיא, אבל מה אתה חושב לך לעצמך?

אבל אם אתם בכל זאת רוצים לדעת מה דעתי אני אולי אפתח את זה בתגובה אחרת פה בשרשור.

((ודעתי, אגב, פותחה לבד באופן עצמאי. כלומר, זה היה רעיון שלי בלבד בלי ששמעתי עליו מאף אחד אחר.

ואז כעבור שנה פתאום מוריה (שגם היא לא צורכת חדשות) אמרה אותו ביום שישי.

והרגשתי ממש, אמממ לא יודעת איך קוראים להרגשה, כשאמרתי לה- נכון! גם אני אמרתי את זה! ממש!

ההרגשה כנראה היתה, מה זה עוזר שאמרתי. מי בכלל מקשיב את מי זה מעניין))

לא חדש, כבר חודש. אבל חדש. אולי אפשר לומר: הבחור החדש.

והוא אמר לי תודה רבה.

יותר מששמחתי על התודה שמחתי על עצם זה שהוא אמר לי משהו.

כאילו, חמודים, אני אוהבתתכם והכל אתם ב"ה טפו טפו יחידי סגולה בדור הזה

ואשריכם לגמרי כמו שנאמר

אבל

לומר תודה למי שהכין לך אוכל וטרח בשביל שיהיה לך נעים ונחמד זה דבר בסיסי

ואם האדם הזה הוא אישה אז כן

צריך לומר תודה גם אם זו אישה

עכשיו אני דנה לכף זכות וברור לי שהם בסדר ואף פעם לא הקפדתי עליהם בעניין הזה

(למעט שבועות? אולי)

אבל פתאום כשמישהו פונה אליך ומכיר בעצם קיומך ובעצם זה שנתת מעצמך בשבילו

וואו

אשריך לגמרי

והוא הזכיר לי את יהודה פתאום זה היה לי כזה אווץ

אבל יהודה אומר שהוא לא אותה בחינה אז כנראה שלא

להבדיל בין החיים, כן.

(יהודה זה מי שאני חושב שזה?)

הבחור שאמר תודה הזכיר את יהודה שכנראה אולי אתה חושב. לא שהכרתי אותו מידי בחייו אבל נדמה לי שהוא היה מהסוג של האנשים שיגידו תודה לאישה למרות שהיא אישה והוא בחור. נכון?

אחרי שהוא נרצח, פתאום התחילו לחפש שיחות איתו. גם נשים וגם גברים.

כי מחר שום יום שלישי והפעם לא אוכל להבריז כמה אפשר להיות בת 16 בגיל שאני עכשיו

אז דיברנו

ושאלתי

והוא שאל אם אני רוצה לשמוע מה שאני רוצה לשמוע או מה שהוא חושב

ואמרתי שיענה מה שהוא חושב

והוא הסביר

והוא אמר שבחור בגיל הזה זה כך וכך

וניסיתי להבין ככל יכולתי

בכל זאת, אני לא בחור בגיל הזה, אז יכולת ההבנה שלי מוגבלת

ושאלתי למה ההוא כשהיה מאורס כן דיבר איתי יפה

ומה, האם כשמתארסים פתאום מבינים שכן אפשר לדבר

אז הוא אמר שכנראה בגלל שזאת היתה שיחה עניינית

ואולי זה גם האופי

ושוב הקשתי

ושוב ניסה לתרץ

אז בסדר נו הבנתי

אבל לא יודעת למה זה עשה לי הרגשה לא טובה

אח"כ אם זוכרים אותך