עמדתי בשדה הקטל כשהוא הופיע.
"מי אתה?" שאלתי.
שערו היה לבן, ארוך, סרוק. על כתפיו עטה אדרת אדומה עם שולי פרווה לבנים. הוא רכב על חד קרן מכונף, יפהפה. החד קרן היה לבן ורוד, וקרנו בהקה בזהוב.
האיש הביט בי ושתק. הבטתי בו בחזרה. שדה הקטל עוד טרי. חרבי מלאה דם קרוש, ופה ושם פזורות גופות אויבי.
"אמור עכשיו מי אתה, או שאנעץ בך את חרבי," איימתי ונופפתי כלפיו בחרבי מגואלת הדם.
החד קרן נרתע ורעמתו הוורודה התנופפה מעט.
האיש ליטף אותו. "למה"? הוא שאל.
פילבלתי בעיניי. מה זאת אומרת למה? חשבתי בכעס.
הזקן לא חיכה לתשובה. "קח", הוא אמר, והושיט לי את ידו. נטלתי אותה בהיסוס, מוכן לקצוץ אותה לחתיכות בחרבי.
"מה אתה רואה?" שאל האיש.
"אני רואה את שדה הקטל," עניתי בכעס.
"אמור לי, מה בדיוק אתה רואה?" דרש הזקן, והידק את אחיזתו בידי. הכנסתי את החרב לנדנה, בזעף. "אני רואה את גופות אויבי. אני רואה את חברי שלחם לצידי, אני רואה את גופתו שסועה לשניים. אני רואה דם, ואני רואה את העורבים חגים על הגופות."
"אינך מביט נכון," אמר הזקן והניד בראשו לשלילה. משכתי את ידי מידו וירקתי הצידה. "אני מביט מצויין," עניתי בכעס.
"מה אתה שומע?" התעלם הזקן מכעסי.
"אני שומע את יללות הנשים, גניחות הפצועים, בכי הילדים."
אינך מאזין נכון, לאט הזקן בעצב. "ומה אתה מריח?" שאל.
"ארור תהיה. אני מריח את מעיהם השפוכים של אויבי וחברי, את החיטה השרופה, את גללי הסוסים."
"אינך מריח נכון," הניד הזקן ראשו.
שלפתי חרבי בכעס. "אמור לי אתה!" שאגתי, "מה אתה רואה?! מה אתה שומע?! מה אתה מריח?!"
"אני רואה שדה חיטה, ענה הזקן בשלווה. וחד קרן יפהפה, ועץ ברוש עבות.
אני שומע ציוץ ציפורים, צהלות ילדים, שאגות ניצחון לוחמים.
אני מריח אדמה רטובה מגשם, תבשיל במדורה במחנה, וצוף מתוק נישא בידי דבורים."
"מקסים," אמרתי. ונעצתי את חרבי בליבו.
גם כשמנסים שוב ושוב ושוב.
