ובאלי להבריז מחר מהלימודים ויש את הקורסים הכי חשובים

לעזאזל

בהצלחות לך!! (חיבוק ענק)

ו ו

אוף

קשה לי 

מה אני יכולה לעשות כדי שיהיה יותר טוב?

להתפלל שאני לא ימשיך להתקרר כי זה הדבר שאני הכי שונאת בעולם

ו 

(אעאע

אני אשכרה מפחדת לכתוב פה פתאום)

משו שרציתי לדבר איתך עליו באמת.

אז בהזדמנות כשנפתח את זה תשמעי כבר את כל הכואב שזה

 

מתפללת

אוקיי..

עכשיו צריך לעשות את האמיתי ולהוציא גם בו ציון כזה.

נעשה אותו עכשיו?

אין לי כח לזה שוב

מבטיחה שלא

 

-זה יעבור עוד שניה

תפסיקי להתרגש-

 

אופ

מתסכל עד כמה זה משבית אותי

בנתיים לא מרגישה את זה קורה

אין עדיין הארה מלמעלה שאני צריכה לעשות את זה

רציתי לישון מוקדם

ולא עשיתי שום עבודה היום

ולא התקלחתי עדיין

ולא עזרתי קצת בבית

ולא עשיתי שום דבר מועיל היום

(למרות שהייתי עם הילדים שלי שזה המון.

אז מאז שחזרתי לא עשיתי כלום)

ןלא עניתי לה

ולה

ולה

אימלה 

מה קורה לי?

ואחרי כל זה במקום להזיז את עצמי אני רואה הכוכב הבא.

פשוט סתומה

(בהתחלה חשבתי שאת רואה את הסדרה 'מטומטמת' וזה לא הסתדר לי כל כך. לקח לי זמן להבין שאת לא מדברת על דמויות משם 😅)

(חח ה ירחם

טוב שאת מכירה אותי

ולמה לעזאזל יש סידרה שקוראים לה ככה מלכתחילה?)

השם מאוד מייצג את הדמות הראשית...

היא עושה את זה מטוב לב אבל זה עושה אותה טיפה לא רצינית כזה..

 

לא מחמיא לה במיוחד:/

כמו שאמרה עדי אולמנסקי- אירוויזיון הוא לא אמנות. זה שיר אחד לערב אחד.
אילו קרן הייתה בדה וויס היא הייתה מחפשת משהו אחר, למשל. מבקרת בצורה שונה לחלוטין.

דמות זו דמות. והדמות הזו לא משו... סדרה קצת קשה

חבל שהכניסו את שירי

היה שם יותר כיף לפני שהיא באה

 

:/

עבר שבוע.

שבוע מאז שחרב עליהם עולמם של שתי משפחות.

שבוע מאז שהשתנו חייהם של עוד שתי משפחות.

שבוע וחצי מאז שהיו זוג צעיר ומאושר, והפכו לאבא ואמא שכולים.

ולא רק זה.

לא הזכרנו את ההורים, והחברים, והשכנים, והאחים.

יש עוד מעגלים-מעגלים של קריסה. 

לא הזכרנו את החבר הטוב שלו שבדיוק ערב לפני הם ישבו על פקל 

ודיברו

קצת על החיים

קצת על המהות

קצת על הריק

והחבר אמר לו, אחי, די עם הריק הזה, 

די עם הכלום הזה. 

בוא נגיד שלום יפה ונגמור סיפור.

והוא מחזיר לו, אחי נו באמת, רק התחלנו את הדרך שלנו פה, 

מה אנחנו בכלל? כולה בני 19. לא עשינו כלום, אנחנו עוד צריכים לכבוש את העולם.

יש לנו עוד כ"כ הרבה מה לעשות כאן.

ואז בום. 

יום למחרת הכל נגדע. לא לחיות,לא להכבוש עולם, לא להשאר. 

אחרי הדרשה הזאת הוא הלך לו והשאיר אותו לבד, עם הריק, 

עם חוסר המהות, עם חוסר רצון להיות פה,

ועם שכול וחור עצום.

וזה רק החבר האחד, שלו. 

ומה עם החבר ההוא? והזאתי שחשבה שהוא התחיל איתה, סתם כי הוא חייב חיוך רחב-

סתם כי זה הוא.

ומה עם השני?

והחברות של הפצועה? והפצוע? והשינוי שהמשפחה צריכה לעבור? 

והקריסה של הכל.

ומי אמר בכלל שאחרי פציעה כזאת היא תוכל להכנס להריון וללדת בכזו קלות?

כמ שכולם מעודדים את עצמם.

ומי ימלא את החור הזה בלב

של אמא

ששכלה את הבן שלה בגיל 3 ימים.

ואת הרגשות אשמה שלו

של למה רץ ואחכ חזר רק

ולמה לא ישר הגן עליה

ולמה בכלל נתן לה ליסוע בטרמפים

ולמה היא לא חשבה על זה?

 

את כל זה אנחנו שוכחים. 

ואנחנו ממשיכים בחיים. לחלוטין ממשיכים.

הנה, יופי, 

כל הכבוד לי שזכרתי שמחר קמים מהשבעה. 

וחוץ מזה?

מה עוד עשית? 

לא עשית. 

 

אז הם נחרב עליהם העולם, 

והם כל המסלול חיים שלהם משתנה עכשיו. 

ואנחנו ממשיכים רגיל

וזה בסדר, אין עיניין להצטרף לשכול ולעצב סתם.

 

פשוט נורא מוזר העיניין הזה

שזה כ"כ בוער לנו

ואנחנו מוזעזעים

אבל הם קורסים

ואנחנו ממשיכים רגיל.

 

ב"ה כמובן. 

 

 

 

 

אשכרה.