מתקפלת לתוכי כמו עובר. כמו פרח לילה נסגר כשהעלטה נוגסת ברקיע.
אוטמת את הלב הלא חסין שלי. ועדיין נפגעת.
שוב הוא נפער, כמו אדיוט. וחסר לי נורא.
הבדידות המטומטמת, יש כל כך הרבה אנשים שמחבקים אותי ואני לבד.
כמה שנים עוד יש לי פה, אה?!?
פףףףףף
אני כל כך גאה בעצמי.
כוס עאמק.
איזה כוכב נתפס לי בחולצה כשעפתי באיזה טריפ, ונכנסת להזיה. ועכשיו הוא לא יורד ממני ומאיר את מה שצריך להיות חשוך.
הנורות בעיניים שלי לא נשרפות, לעזאזל.
תמיד באים אלי ואומרים, איך את ככה, כל היום מחייכת, עם אור בעיניים, זה נהדר. אל תפסיקי.
ואני רק מחייכת. במקום לצרוח.
זה לא אור זה. זה בערה.
ששורפת אותי. כיסיתי היום אשה שמתה. הורדתי לה את השעון, כי לה
השעות גמרו את הסיפור.
אני לא לובשת שעון מלכתחילה, הסיפור שלי מורכב מדי, בשביל פטפוטי שעונים.
אז נשרו לי הריסים היום, לא נורא.
וקיבינימט הדמעות האלה, שלא נגמרות.
