מאד יכול להיות שמבחינה רגשית הוא לא שם עדיין ואלי יקח זמן ומאד  הגיוני שהוא יגיע לשם עם עבודה שלך עם עצמך.

חברה טובה שלי שכיום יועצת נישואין התחתנה עם בחור קרח, בלי רגשות בכלל הרבה פחות מבעלך ולא הבין למה היא עושה ענין מכל דבר, היא טיפוס חם מאד והיה להם מאד מאד קשה,

היא חשבה שהיא מתגרשת עד שהגיעה ליועצת שעזרה לה המון לעבוד עם עצמה וכיום אחרי כמה שנים הוא נפתח מדהים!

מאד יכול להיות שבשלב הזה תצטרכי למצוא מענה רגשי אצל מישהו אחר ובמקביל לאט לאט לחמם אותו ולקלף את המחסומים שלו, זה דבר קשה מאד שמצריך עבודה והרבה יגע ודמעות אבל מה האופציה השניה שלך? להתגרש?

אולי זו פצצה מה שאני כותבת אבל תחשבי עם עצמך עמוק עמוק..

בהצלחה יקרה!!

תתפללי על זה, תבכי לה' מהמקום שהכי קשה לך..

לעניות דעתי רק מישהו שהוא מקבל ממנו יוכל להשפיע עליו

אין לו רב מהישיבה? איפה ההורים שלו בתמונה?

מישהו צריך לפקס אותו ולצערנו לא נשמע את יכולה..

בטוחה שמלא גברים היו מגיבים ככה לאישה שלהם שפספסה את האוטובוס..

ההבדלים הם ענקיים!! תוסיפי לזה הבדלים בחינוך/מנטליות/תרבות

פשוט נס שזוגות נשארים יחד

את נשמעת בנאדם ממש חכם שמחפש לעבוד ולהציל את הזוגיות וזה יפה ממש..

האם יש איזה שהיא דמות תורנית שמשפיעה עליו?

איך המדריכת כלות שלך? תוכלי לדבר איתה?

קודם כל - בעיקרון אכן את צודקת..

אשה זה לא איש. וגם לא כל איש הוא בעל "עמידות" כזו; ולגיטימי שאנשים הם אחרת - כל אחד עם התמודדויותיו, ולפעמים זה גם יכול לגרום ליותר תחושה של דקויות-רגשיות, מה שמי ש"מדלג" עלול קצת לפספס..

לאידך, אם גם צודקת בהערכה העמוקה שאת חשה לתכונה הזו שאצלו לכשלעצמה. על החוסן שבה, ועל הדברים הטובים שנגזרים ממנה, כפי שציינת.

לענ"ד, קודם כל לנהל שוב שיחה. לא בשעת רוגז.

להתחיל אותה ממה שאת מאד מעריכה בו. כל הרשימה שצייינת כאן, בכמה הודעות. לומר לו, שיש צד, שדווקא החוסן הפנימי הזה, זה מה שמשך אותך אליו.

אבל, להסביר לו, שכאשר בחורה רוצה בדבר כזה, זה גם כי היא מניחה שזה יגרום שיהיה על מי להישען. כלומר, שהתכונה הזו עצמה, תגרום למספיק עמידוּת כדי להיות יכול להקשיב, לתמוך, להבין. שהחוסן הפנימי יגרום לא לחשוש מלפגוש במי שרגיש יותר. להיות עם ביטחון שאוכל לתמוך בו.. (לפעמים, חוסן כזה יכול גם לגרום לחשוש מלהיתקל במצבים "רגישים". אם כי יכול להיות שאכן פשוט אינו מבין "מה הבעיה"..).

דבר שני, לומר לו שבחור זה לגמרי לא כמו בחורה. אצל בחורה, הצורך בשיתוך הרגשי זה ממש משהו מהותי. ואם היא לא תהיה כזו, בסוף גם הצד השני יפסיד. אולי היא תהיה "קשוחה" יותר, אבל אז גם תהיה פחות חמה, פחות שמחה בשמחה עדינה מבפנים.. בסופו של חשבון, גם לבעל לא כ"כ כדאי אשה שהיא "קופי" של מה שהוא...

דבר שלישי, לומר לו שגם במהות של הענין. אם במקביל לחוסן, היכולת להקשבה של דקויות רגשיות, של קשיים של הזולת, יורדת - אז זה גם הפסד. אולי האדם מרוויח יותר שלוה בהתנהלות הרגילה - אבל מפסיד עומק של הרגשה, של טוב, של יכולת עזרה לזולת מעומק הלב.  על כן, כדאי גם לו לטפח את זה (אגב זה אפשר לומר לו - שאמנם אינך יודעת מה קרה אצל אחיו; אבל צריך לדעת שלפעמים, דווקא כשאדם עם עומק רגשי גדל בסביבה שאינה מאפשרת הבעת קשיים ורגשות - אז מה שהיה יכול לעשות אותו לאדם נפלא, מלא רגישות גם לזולת - גורם לו לדכדוך ל"ע. לא מקבל לגיטיציה למה שהוא - במסוה של "תהיה מחושל"... את זה אסור להגיד לזולת. את זה אדם יכול לדרוש מעצמו - ובלבד שלא יאבד מרגישותו).

אשר על כן, תאמרי לו, שאת מבקשת שמעכשיו - ממש כל הענין הזה ישתנה. שאת מאד מעריכה ואוהבת אותו על הטוב שבו, אבל זה - ההשתתפות איתך גם כשקשה לך, קבלת הרגישויות שלך כדבר שיש בו טוב, לא כ"חולשה" בלבד - זה ישתנה לגמרי.

תגידי לו שאת מוכנה להבין שזה יקח זמן מה, תהליך, אבל שזה חייב להשתנות מעכשיו. את לא יכולה כך..

מניח, שכאדם טוב ואוהב, ועדין וכו', כמו שכתבת, יוכל להבין. מה גם, שבעצם "תפסת את השור בקרניו" ונתת יעד חזק לחוסן שלו - יעד של מי שתומך באשתו גם במצבים פחות קלים..

הצלחה רבה.

ראשית, "האימהות והסבתות שלנו", זה לא כולן אותו דבר (אולי הדוגמה שיש לו, בענין הנקודתי הזה אינה דוקא הדוגמה האידיאלית?). וגם כשמכירים אותן בתור "אימהות וסבתות", לא יודעים איך היו כנשים צעירות, וגם לא מה בינן לבין בעליהן.

בנוסף, לא פעם, זה היה דיעבד. אילוצי הגלות, הצריכו לפעמים תנאי הישרדות. מלחמת קיום קשה. ב"ה ששבנו לארצנו, ויכולים לפתח גם כחות שבתנאי הלחץ היה קשה אכן לתת להם מקום.

לא חייב ש"רגשות" זה הדבר הכי חשוב בחיים. הכי חשוב זה הטוב עצמו. אבל בהחלט הרגשות העדינים, תחושתן ואי רמיסתן, זה חלק חשוב מההתחברות אל הטוב.

בוודאי נכון, שיש לאדם בחירה לשים את עצמו במקום של שמחה. ב"ה. עם זה, אכן כשאשה נשואה, זה חלק מהענין, שעיניה נשואות לבעלה לעודד אותה כשצריך. ואכן, לגברים לא פעם קשה לתפוס את זה. לפעמים זה רצון לשמור על היציבות של עצמם, ולא להיסחף ל"התבכיינות" הזו בעצמם....  אבל כמה שיבינו שזה פשוט שפָה שונה - וזה משמח שזה כך, נותן להם את האפשרות להוציא לפעל נתינה - כך יוכלו לקבל את זה יותר בשלוה.

ואכן, את צריכה לומר לו, בדיוק כמו שכתבת כאן: בכללי, מסכימה בהחלט שאני צריכה לא להיות "שלילית". ובאמת אני לא. אבל אני צריכה כשמשהו לא נעים, 5 דקות פריקה - חיבוק מהלב, ולשנינו יהיה יותר טוב... מה איכפת לךָ? זה הרבה יותר טוב מאם היית צריך ח"ו להסיע אשה לאיזה טיפולים, "פרקטיים"....

[אבל תסבירי בסבלנות, גם אם זו לא פעם ראשונה.. הוא כנראה לא מבין בדיוק את הקטע של "הגבר", דווקא כי מכבד אותך. מבחינתו שניכם אותו דבר... אז את צריכה להסביר את זה - אבל לא באגרסיביות. כי אז את כבר כאילו לא האשה שצריכה עזרה, אלא התוקפת..]

יבין שמה שראה בבית, לא בהכל דווקא דוגמה נכונה.

ירגיש מידי פעם את הטעם הטוב, שהנה עודד קצת את אשתו, נתן חום, והיא שמחה.. יתפוס את מקומו בתור הגבר, לא רק בצד ה"ספרטני"..

עצם זה שמקבל, זו כבר התחלה טובה.

באיזשהו מקום בעלך מעריך כוח. כוח נפשי, כוח לעמוד ביעדים, כוח להתמודד, כוח להתנגד לפיתויים וכו'.

והחולשה שלך מרחיקה אותו. ודווקא בגלל שאת באה ממקום נעים ומצפה- הוא מרגיש מוכרח להיענות לך ואת מרגישה את ההכרח הזה, ומכאן חוסר האונים שלך בגלל הכפייתיות שבה הוא מעניק לך תמיכה.

את צריכה להגיד באסרטיביות שזו את ושאת מצפה לשינוי מצדו.

הוא גבר שמדבר שפה גברית. הוא כנראה לא מספיק מחובר לצד החלש והנשי שלו. דיבורים "נשיים" ברוך ובעדינות לא מעוררים בו אהדה ומשיגים תוצאה הפוכה- מיאון רגשי ותחושת הכרח וכפייתיות.

לדעתי תתייעצי עם המטפלת שלך איך תדברי אתו על זה קצר ולעניין. איך תעבירי לו את זה בצורה ישירה ובצורה שהוא יבין ויפנים. בצורה שקצת תתחבר לשפה הגברית שלו.

ומהצד שלך-

נראה לי שהכי טוב זה כרגע "להכריח" את עצמך להבין שזה מה שיש עכשיו ולהסתפק בזה.

כי גירושים זה לא אופציה.

כי כרגע אתם ביחד ואת רוצה שתהיה אווירה נעימה.

המחשבות הרחוקות על העתיד שבו יהיו לכם ילדים רק מפחידות ומלחיצות אותך יותר.

גורמות לך לחשוב שאולי את לא מספיק אחראית בכך שאת לא מסיימת את זה עכשיו.

שאולי את הולכת כעיוורת אל עתיד מר ושחור משחור.

אלו מחשבות של דמיון וחרדה. תתמקדי בתהליך ובמה שקורה כאן ועכשיו.

הכי טוב זה להיות צמודה למטפלת ולהעריך בקטנות (במילים קצרות או במבט- מספיק. לא צריך להשתפך. הוא כנראה לא אוהב את זה).

בהצלחה!!

*אם את צריכה עזרה אני פה באישי.

וכמובן שזה לא אומר שהיא לא צריכה להיות אישה.

אבל היא צריכה להיות חכמה ולא להיתקע עם הראש בקיר (או בחומה הרגשית שלו פה).

יש שלבים בדרך. הדמעות שלה מעוררות אלו כעס במקום אהדה, ריחוק במקום קרבה, שאט-נפש במקום רצון לגונן.

אם היא תתעקש על הדרך הנשית- זה מה שהיא תקבל במקרה הפחות טוב

ובמקרה היותר טוב אדם שמכריח את עצמו להיות לה משענת- כשהוא בעצם לא רוצה והלב שלו בכלל במחשבות של מתי זה יסתיים ומתי היא "תתבגר".

הוא סוג של מפקד. הוא מפקד על עצמו מגיל צעיר.

עם מפקד מדברים קצר ולעניין. זו השפה שלו. רק ככה הוא יכול להבין ולהפנים.

עם הזמן, כשהוא יבין שהחובה (!!- מילה מאוד חשובה בשפה גברית) שלו היא לספק את אשתו רגשית-

הוא גם ימצא את הרצון והחשק להשתנות בשבילה.

כרגע הוא לא מבין שזו החובה שלו.

כרגע היא כמו "חיילת" שלו שצריכה להתאים את עצמה לנהלים המחמירים של המפקד ולא להתפנק.

ברגע שייפול לו האסימון יהיה הרבה יותר קל. כרגע היא דופקת לשווא על דלתיים נעולות.

באמת זה תהליך עם הרבה עבודה של 2 בני הזוג אפשר להגיע להבנות וקשר יותר חזק

וזה לוקח הרבה זמן כי בד"כ זה בא לפצות על שנים רבות שמשהו קרוב אליו חסם לו את הרגש.

אם תצליחי לפתוח אותו רגשית אליך זה יקח הרבה זמן והוא צריך אמון מוחלט באהבתך וברצון שלך בטובתו ושאינך תוקפת אותו

כל התהליך יצליח רק אם הוא מכיר בזה שהוא צריך להיפתח אליך רגשית.

את צריכה להדגיש לו שוב ושוב שאת שונה ממנו ויש לך צרכים אחרים ושלא יעז לזלזל ברגשות ובצרכים שלך

בהצלחה

בין בחור "רגיל" שחסרה לו השפה הנשית והוא צריך ללמוד אותה,

לבין בחור שהשפה הנשית מעוררת בו אנטי.

כאן הוא מתנגד התנגדות פנימית עזה לכל מה שהוא "רגשי-חלש", "בכייני", "מתפנק", "דיבורים שאין להם אחיזה".

מי שמתנגד התנגדות פנימית- זה לא יעזור לבוא אליו כל פעם באותה שפה.

הוא לא *מוכן* ללמוד אותה. הוא לא סבלני אליה.

זה לא כמו בחור שאין לו את הכלים אבל הוא ממש רוצה לרצות את אשתו.

יכול להיות שיש לו את הכלים- אבל אין בו שום מוכנות ללמוד. זה *מאיים* עליו.

הוא לא רוצה להתקרב לזה.

מה שאתה כותב זה נכון לבני זוג שיש להם מוכנות ללמוד את השפה האחד של השניה.

כאן מה שצריך זה להיות נשי\גברי וללמד את השני\ה את השפה.

עם הזמן הסבלנות תשתלם.

כאן ההתנגדות היא הרבה יותר עקרונית, הרבה יותר מהותית. 

הוא צריך לרצות להיות מוכן ללמוד את השפה.

והוא לא ירצה כל עוד היא לא תסביר לו (בשפה שלו) למה עליו לעשות זאת.

איך לא ראית את זה לפני החתונה

לא יודעת איך להגיד אבל נראה לי לא נכון להיכנס להריון בלי שאת יכולה לסמוך על זה שתהיה לך את התמיכה שלו, ובכלל גם מבחינת גידול וחינוך הילדים כשיהיו

מעבר לזה, אולי הקשיחות שלו והחוזק שלו מעוררות בך השראה אבל נראה לי שחסרה לו חמלה, כלפי עצמו וכלפי אנשים אחרים סביבו. ולדעתי לדבר איתו על זה ואפילו שילך לטיפול מתאים כדי להפוך לאדם חומל יותר

מתי אני רוצה חיבוק

לא לחכות שהוא יזום מעצמו

רוב הגברים כשהם בבאסה הם נכנסים לקונכייה, נשים לעומת זאת אוהבות שמדובבים אותן

ניסית להגיד לו x יקירי, אני צריכה עכשיו חיבוק ממך, זה מאד יעזור להרגשה שלי, אני יודעת שאולי אתה לא מבין למה אבל ככה זה נשים ומה לעשות שאתה נשוי לאישה ולא לגבר..

משהו כזה..

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל