מאד יכול להיות שמבחינה רגשית הוא לא שם עדיין ואלי יקח זמן ומאד  הגיוני שהוא יגיע לשם עם עבודה שלך עם עצמך.

חברה טובה שלי שכיום יועצת נישואין התחתנה עם בחור קרח, בלי רגשות בכלל הרבה פחות מבעלך ולא הבין למה היא עושה ענין מכל דבר, היא טיפוס חם מאד והיה להם מאד מאד קשה,

היא חשבה שהיא מתגרשת עד שהגיעה ליועצת שעזרה לה המון לעבוד עם עצמה וכיום אחרי כמה שנים הוא נפתח מדהים!

מאד יכול להיות שבשלב הזה תצטרכי למצוא מענה רגשי אצל מישהו אחר ובמקביל לאט לאט לחמם אותו ולקלף את המחסומים שלו, זה דבר קשה מאד שמצריך עבודה והרבה יגע ודמעות אבל מה האופציה השניה שלך? להתגרש?

אולי זו פצצה מה שאני כותבת אבל תחשבי עם עצמך עמוק עמוק..

בהצלחה יקרה!!

תתפללי על זה, תבכי לה' מהמקום שהכי קשה לך..

לעניות דעתי רק מישהו שהוא מקבל ממנו יוכל להשפיע עליו

אין לו רב מהישיבה? איפה ההורים שלו בתמונה?

מישהו צריך לפקס אותו ולצערנו לא נשמע את יכולה..

בטוחה שמלא גברים היו מגיבים ככה לאישה שלהם שפספסה את האוטובוס..

ההבדלים הם ענקיים!! תוסיפי לזה הבדלים בחינוך/מנטליות/תרבות

פשוט נס שזוגות נשארים יחד

את נשמעת בנאדם ממש חכם שמחפש לעבוד ולהציל את הזוגיות וזה יפה ממש..

האם יש איזה שהיא דמות תורנית שמשפיעה עליו?

איך המדריכת כלות שלך? תוכלי לדבר איתה?

קודם כל - בעיקרון אכן את צודקת..

אשה זה לא איש. וגם לא כל איש הוא בעל "עמידות" כזו; ולגיטימי שאנשים הם אחרת - כל אחד עם התמודדויותיו, ולפעמים זה גם יכול לגרום ליותר תחושה של דקויות-רגשיות, מה שמי ש"מדלג" עלול קצת לפספס..

לאידך, אם גם צודקת בהערכה העמוקה שאת חשה לתכונה הזו שאצלו לכשלעצמה. על החוסן שבה, ועל הדברים הטובים שנגזרים ממנה, כפי שציינת.

לענ"ד, קודם כל לנהל שוב שיחה. לא בשעת רוגז.

להתחיל אותה ממה שאת מאד מעריכה בו. כל הרשימה שצייינת כאן, בכמה הודעות. לומר לו, שיש צד, שדווקא החוסן הפנימי הזה, זה מה שמשך אותך אליו.

אבל, להסביר לו, שכאשר בחורה רוצה בדבר כזה, זה גם כי היא מניחה שזה יגרום שיהיה על מי להישען. כלומר, שהתכונה הזו עצמה, תגרום למספיק עמידוּת כדי להיות יכול להקשיב, לתמוך, להבין. שהחוסן הפנימי יגרום לא לחשוש מלפגוש במי שרגיש יותר. להיות עם ביטחון שאוכל לתמוך בו.. (לפעמים, חוסן כזה יכול גם לגרום לחשוש מלהיתקל במצבים "רגישים". אם כי יכול להיות שאכן פשוט אינו מבין "מה הבעיה"..).

דבר שני, לומר לו שבחור זה לגמרי לא כמו בחורה. אצל בחורה, הצורך בשיתוך הרגשי זה ממש משהו מהותי. ואם היא לא תהיה כזו, בסוף גם הצד השני יפסיד. אולי היא תהיה "קשוחה" יותר, אבל אז גם תהיה פחות חמה, פחות שמחה בשמחה עדינה מבפנים.. בסופו של חשבון, גם לבעל לא כ"כ כדאי אשה שהיא "קופי" של מה שהוא...

דבר שלישי, לומר לו שגם במהות של הענין. אם במקביל לחוסן, היכולת להקשבה של דקויות רגשיות, של קשיים של הזולת, יורדת - אז זה גם הפסד. אולי האדם מרוויח יותר שלוה בהתנהלות הרגילה - אבל מפסיד עומק של הרגשה, של טוב, של יכולת עזרה לזולת מעומק הלב.  על כן, כדאי גם לו לטפח את זה (אגב זה אפשר לומר לו - שאמנם אינך יודעת מה קרה אצל אחיו; אבל צריך לדעת שלפעמים, דווקא כשאדם עם עומק רגשי גדל בסביבה שאינה מאפשרת הבעת קשיים ורגשות - אז מה שהיה יכול לעשות אותו לאדם נפלא, מלא רגישות גם לזולת - גורם לו לדכדוך ל"ע. לא מקבל לגיטיציה למה שהוא - במסוה של "תהיה מחושל"... את זה אסור להגיד לזולת. את זה אדם יכול לדרוש מעצמו - ובלבד שלא יאבד מרגישותו).

אשר על כן, תאמרי לו, שאת מבקשת שמעכשיו - ממש כל הענין הזה ישתנה. שאת מאד מעריכה ואוהבת אותו על הטוב שבו, אבל זה - ההשתתפות איתך גם כשקשה לך, קבלת הרגישויות שלך כדבר שיש בו טוב, לא כ"חולשה" בלבד - זה ישתנה לגמרי.

תגידי לו שאת מוכנה להבין שזה יקח זמן מה, תהליך, אבל שזה חייב להשתנות מעכשיו. את לא יכולה כך..

מניח, שכאדם טוב ואוהב, ועדין וכו', כמו שכתבת, יוכל להבין. מה גם, שבעצם "תפסת את השור בקרניו" ונתת יעד חזק לחוסן שלו - יעד של מי שתומך באשתו גם במצבים פחות קלים..

הצלחה רבה.

ראשית, "האימהות והסבתות שלנו", זה לא כולן אותו דבר (אולי הדוגמה שיש לו, בענין הנקודתי הזה אינה דוקא הדוגמה האידיאלית?). וגם כשמכירים אותן בתור "אימהות וסבתות", לא יודעים איך היו כנשים צעירות, וגם לא מה בינן לבין בעליהן.

בנוסף, לא פעם, זה היה דיעבד. אילוצי הגלות, הצריכו לפעמים תנאי הישרדות. מלחמת קיום קשה. ב"ה ששבנו לארצנו, ויכולים לפתח גם כחות שבתנאי הלחץ היה קשה אכן לתת להם מקום.

לא חייב ש"רגשות" זה הדבר הכי חשוב בחיים. הכי חשוב זה הטוב עצמו. אבל בהחלט הרגשות העדינים, תחושתן ואי רמיסתן, זה חלק חשוב מההתחברות אל הטוב.

בוודאי נכון, שיש לאדם בחירה לשים את עצמו במקום של שמחה. ב"ה. עם זה, אכן כשאשה נשואה, זה חלק מהענין, שעיניה נשואות לבעלה לעודד אותה כשצריך. ואכן, לגברים לא פעם קשה לתפוס את זה. לפעמים זה רצון לשמור על היציבות של עצמם, ולא להיסחף ל"התבכיינות" הזו בעצמם....  אבל כמה שיבינו שזה פשוט שפָה שונה - וזה משמח שזה כך, נותן להם את האפשרות להוציא לפעל נתינה - כך יוכלו לקבל את זה יותר בשלוה.

ואכן, את צריכה לומר לו, בדיוק כמו שכתבת כאן: בכללי, מסכימה בהחלט שאני צריכה לא להיות "שלילית". ובאמת אני לא. אבל אני צריכה כשמשהו לא נעים, 5 דקות פריקה - חיבוק מהלב, ולשנינו יהיה יותר טוב... מה איכפת לךָ? זה הרבה יותר טוב מאם היית צריך ח"ו להסיע אשה לאיזה טיפולים, "פרקטיים"....

[אבל תסבירי בסבלנות, גם אם זו לא פעם ראשונה.. הוא כנראה לא מבין בדיוק את הקטע של "הגבר", דווקא כי מכבד אותך. מבחינתו שניכם אותו דבר... אז את צריכה להסביר את זה - אבל לא באגרסיביות. כי אז את כבר כאילו לא האשה שצריכה עזרה, אלא התוקפת..]

יבין שמה שראה בבית, לא בהכל דווקא דוגמה נכונה.

ירגיש מידי פעם את הטעם הטוב, שהנה עודד קצת את אשתו, נתן חום, והיא שמחה.. יתפוס את מקומו בתור הגבר, לא רק בצד ה"ספרטני"..

עצם זה שמקבל, זו כבר התחלה טובה.

באיזשהו מקום בעלך מעריך כוח. כוח נפשי, כוח לעמוד ביעדים, כוח להתמודד, כוח להתנגד לפיתויים וכו'.

והחולשה שלך מרחיקה אותו. ודווקא בגלל שאת באה ממקום נעים ומצפה- הוא מרגיש מוכרח להיענות לך ואת מרגישה את ההכרח הזה, ומכאן חוסר האונים שלך בגלל הכפייתיות שבה הוא מעניק לך תמיכה.

את צריכה להגיד באסרטיביות שזו את ושאת מצפה לשינוי מצדו.

הוא גבר שמדבר שפה גברית. הוא כנראה לא מספיק מחובר לצד החלש והנשי שלו. דיבורים "נשיים" ברוך ובעדינות לא מעוררים בו אהדה ומשיגים תוצאה הפוכה- מיאון רגשי ותחושת הכרח וכפייתיות.

לדעתי תתייעצי עם המטפלת שלך איך תדברי אתו על זה קצר ולעניין. איך תעבירי לו את זה בצורה ישירה ובצורה שהוא יבין ויפנים. בצורה שקצת תתחבר לשפה הגברית שלו.

ומהצד שלך-

נראה לי שהכי טוב זה כרגע "להכריח" את עצמך להבין שזה מה שיש עכשיו ולהסתפק בזה.

כי גירושים זה לא אופציה.

כי כרגע אתם ביחד ואת רוצה שתהיה אווירה נעימה.

המחשבות הרחוקות על העתיד שבו יהיו לכם ילדים רק מפחידות ומלחיצות אותך יותר.

גורמות לך לחשוב שאולי את לא מספיק אחראית בכך שאת לא מסיימת את זה עכשיו.

שאולי את הולכת כעיוורת אל עתיד מר ושחור משחור.

אלו מחשבות של דמיון וחרדה. תתמקדי בתהליך ובמה שקורה כאן ועכשיו.

הכי טוב זה להיות צמודה למטפלת ולהעריך בקטנות (במילים קצרות או במבט- מספיק. לא צריך להשתפך. הוא כנראה לא אוהב את זה).

בהצלחה!!

*אם את צריכה עזרה אני פה באישי.

וכמובן שזה לא אומר שהיא לא צריכה להיות אישה.

אבל היא צריכה להיות חכמה ולא להיתקע עם הראש בקיר (או בחומה הרגשית שלו פה).

יש שלבים בדרך. הדמעות שלה מעוררות אלו כעס במקום אהדה, ריחוק במקום קרבה, שאט-נפש במקום רצון לגונן.

אם היא תתעקש על הדרך הנשית- זה מה שהיא תקבל במקרה הפחות טוב

ובמקרה היותר טוב אדם שמכריח את עצמו להיות לה משענת- כשהוא בעצם לא רוצה והלב שלו בכלל במחשבות של מתי זה יסתיים ומתי היא "תתבגר".

הוא סוג של מפקד. הוא מפקד על עצמו מגיל צעיר.

עם מפקד מדברים קצר ולעניין. זו השפה שלו. רק ככה הוא יכול להבין ולהפנים.

עם הזמן, כשהוא יבין שהחובה (!!- מילה מאוד חשובה בשפה גברית) שלו היא לספק את אשתו רגשית-

הוא גם ימצא את הרצון והחשק להשתנות בשבילה.

כרגע הוא לא מבין שזו החובה שלו.

כרגע היא כמו "חיילת" שלו שצריכה להתאים את עצמה לנהלים המחמירים של המפקד ולא להתפנק.

ברגע שייפול לו האסימון יהיה הרבה יותר קל. כרגע היא דופקת לשווא על דלתיים נעולות.

באמת זה תהליך עם הרבה עבודה של 2 בני הזוג אפשר להגיע להבנות וקשר יותר חזק

וזה לוקח הרבה זמן כי בד"כ זה בא לפצות על שנים רבות שמשהו קרוב אליו חסם לו את הרגש.

אם תצליחי לפתוח אותו רגשית אליך זה יקח הרבה זמן והוא צריך אמון מוחלט באהבתך וברצון שלך בטובתו ושאינך תוקפת אותו

כל התהליך יצליח רק אם הוא מכיר בזה שהוא צריך להיפתח אליך רגשית.

את צריכה להדגיש לו שוב ושוב שאת שונה ממנו ויש לך צרכים אחרים ושלא יעז לזלזל ברגשות ובצרכים שלך

בהצלחה

בין בחור "רגיל" שחסרה לו השפה הנשית והוא צריך ללמוד אותה,

לבין בחור שהשפה הנשית מעוררת בו אנטי.

כאן הוא מתנגד התנגדות פנימית עזה לכל מה שהוא "רגשי-חלש", "בכייני", "מתפנק", "דיבורים שאין להם אחיזה".

מי שמתנגד התנגדות פנימית- זה לא יעזור לבוא אליו כל פעם באותה שפה.

הוא לא *מוכן* ללמוד אותה. הוא לא סבלני אליה.

זה לא כמו בחור שאין לו את הכלים אבל הוא ממש רוצה לרצות את אשתו.

יכול להיות שיש לו את הכלים- אבל אין בו שום מוכנות ללמוד. זה *מאיים* עליו.

הוא לא רוצה להתקרב לזה.

מה שאתה כותב זה נכון לבני זוג שיש להם מוכנות ללמוד את השפה האחד של השניה.

כאן מה שצריך זה להיות נשי\גברי וללמד את השני\ה את השפה.

עם הזמן הסבלנות תשתלם.

כאן ההתנגדות היא הרבה יותר עקרונית, הרבה יותר מהותית. 

הוא צריך לרצות להיות מוכן ללמוד את השפה.

והוא לא ירצה כל עוד היא לא תסביר לו (בשפה שלו) למה עליו לעשות זאת.

איך לא ראית את זה לפני החתונה

לא יודעת איך להגיד אבל נראה לי לא נכון להיכנס להריון בלי שאת יכולה לסמוך על זה שתהיה לך את התמיכה שלו, ובכלל גם מבחינת גידול וחינוך הילדים כשיהיו

מעבר לזה, אולי הקשיחות שלו והחוזק שלו מעוררות בך השראה אבל נראה לי שחסרה לו חמלה, כלפי עצמו וכלפי אנשים אחרים סביבו. ולדעתי לדבר איתו על זה ואפילו שילך לטיפול מתאים כדי להפוך לאדם חומל יותר

מתי אני רוצה חיבוק

לא לחכות שהוא יזום מעצמו

רוב הגברים כשהם בבאסה הם נכנסים לקונכייה, נשים לעומת זאת אוהבות שמדובבים אותן

ניסית להגיד לו x יקירי, אני צריכה עכשיו חיבוק ממך, זה מאד יעזור להרגשה שלי, אני יודעת שאולי אתה לא מבין למה אבל ככה זה נשים ומה לעשות שאתה נשוי לאישה ולא לגבר..

משהו כזה..

יש גם גברים שחווים אלימות.

יש אפשרות לפנות לעזרה.

ונניח שתדע שזה זה

מהם דרכי הפעולה שבשליטה שלך ואתה יכול לנקוט בהם כבר מעכשיו??

ההבדל זה בעיקר בתוצאות.

ההבדל בין אלימות של גבר לאלימות של אישה זה בעיקר היכולת והתוצאות. לא הרצון.

(זה מעבר לזה שנשים הרבה פעמים משתמשות בגברים אחרים כדי לפגוע, כמו הרצח בנחלאות השבוע שהוזמן על ידי האקסית).

אז האקסית שלו לא אשכנזית במיוחד.

הכרתי כל כל מיני עם סיומות "יץ' שהן פחד אלהים.

ברקוביץ'

איצקוביץ'

ישראלוביץ'

או ביץ'. אלה הכי מפחידות.

בכמה זה מדובר וכמה יאמינו לגבר כשהוא גבוה וחזק והיא נראית רונה וחמודה אבל מתעללת רגשית ואפילו פיזית.

וגם הבושה לדבר על זה.

לענ"ד הציפייה (המוסרית-הלכתית) לשתוק למרות החֲרָפוֹת ולהיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים שעליהם הכתוב אומר "וְאֹהֲבָיו כְּצֵאת הַשֶּׁמֶשׁ בִּגְבֻרָתוֹ" גבוהה יותר ביחס לגבר לעומת האשה.

גם בדינמיקה הזוגית זה הרבה פעמים ככה. יש דברים לא נעימים שהאשה יכולה לומר לאיש וזה לא ייחשב חמור במיוחד, אך אם האיש יאמר את אותם הדברים כלפי אשתו - זה יוליד משבר נורא.

אני חושב שזה טבעי, אם כי לא אידאלי, כמובן, ואוחי משקף משהו שורשי בהבדלים בין איש ואשה והקשר בינם.

אבל 

1. יש גברים רגישים יותר שיקחו ללב. וגם אם הם לא יביעו את זה בפועל זה יובע בדרכים אחרות כמו ריחוק רגשי כדי להתגונן או אפילו חיפוש עצמם במקומות אחרים.

2. גם נשים צריכות לעשות עבודה רגשית לא להעליב. זה שהוא צריך להתגבר זה לא אומר שהיא בסדר. היא לא.

מהי אלימות רגשית ומילולית

בתור אחת שעבדה ועדיין עובדת על עצמה לשמור על הפה שלי כשאני כועסת.

זה פוגע מאוד לכל גבר

הוא לא צריך להיות "רגיש" בשביל זה
 

לנשים יש כוח במילים להפוך את הגבר שלהם לסמרטוט ואפס או להרים אותו.

וגבר ניזון מהערכה.

אין הקלות לא לגברים ולא לנשים

אין שום ציפייה מגבר לספוג

יש ציפייה מכל אחד לעבוד על עצמו.

הבעיה שזה הפך להיות בעיה של גברים. כי לרוב יש מודעות לזה

אבל נשים יכולות להיות הרבה יותר "אלימות" במילים מגברים, רק שאם זה קורה, מניחים שהיא עברה המון ובעלה הביא אותה לקצה לכן היא מתנהגת כך בשונה מאצל גבר

אלימות רגשית ומילולית יותר נפוצה בקרב נשים כלפי גברים. כי הצד המילולי/רגשי יותר מפותח אצל נשים לכן קל להן יותר להשתמש בו

(בדומה לכך שהצד הפיזי יותר מפותח אצל גברים ולכן הם נוטים יותר להשתמש בו- אלימות פיזית)

ואיך תדע אם אתה חווה את זה?

אתה מורגש מושפל על ידה?

היא מקטינה אותך?

מזלזלת בך?

וכו'

תמיד אני חושב שאצל כולם זה ככה

וזה בעיה שלי

איזו מין תקשורת תיבנה מזלזול?

גם אם יש חוסר הסכמה זלזול והקטנה הוא לא הדרך לפתור אותו.

אני לא אומרת שבחיים לא יצא לי לפגוע בבעלי (או לו בי) אבל זה אף פעם לא היה לגיטימי בעינינו, ותמיד מתנצלים ומתקנים מייד.

בסוף לשנינו יש מטרה משותפת שהבית הזה יהיה המקום הכי בטוח ונעים לשנינו ולילדים.

לזלזול /הקטנה אין מקום.. 

מצביע כנראה על כך שאתה עובר אלימות מסוג כלשהו...

אני חושבת שכדאי ללכת לטיפול אישי, גם כדי לאבחן במה מדובר וגם כדי לחזק את עצמך.

זה לא נחשבת אלימות אולי יותר מצוקה שלה, כי היא אלימה בגלל חוסר יחס, זלזול מצידך וכו

כשגבר מזלזל זה הכי ברור שזה מצד האופי שלו 

כזה שמעלה את האייקיו.

לא? 

זה גם מה שהיא אומרת לי.

אבל אני פשוט לא מצליח להבין אותה.

מרגיש שהיא הלכה רחוק מידי.

אישה לא אמורה לזלזל בבעלה

אלא להעריך ולכבד אותו

חשוב להתייעץ,ולא לסחוב לבד..

ממליצה ללכת לטיפול אישי או זוגי עם גורם מקצועי (עם הסמכה רצינית)

אוי לנו כי חטאנו! שוד ושבר בחוצות הפורום!

​הנה כי כן, הגיעה השמועה המרעישה והמטלטלת את כל קירות הוול, כי הבחור החשוב והמופלג, עמוד התווך של השרשורים וראש ישיבת הניקים, החתן היקר למזל טוב ארעא דשעקלעד בלע"ז, אשר ישב בדד שנים רבות באוהלה של תורה ובאפליקציית "שליש גן עדן"-נלכד.

ואתם הרווקים זעקו זעקה גדולה ומרה כזעקת מרדכי היהודי למען לא תיכחד נפשכם בריתחא דהשכינה, "נמות ולא נתחתן!". די לנו במוסד השמד המלא מרעין בישין הרוצים להשמידנו בכל דור ודור על ידי הבאת איש ואישה ביחד כמעשה צבא השמד לישראוייל בטנקים! רצונו של הקודויש בורכו בהפרדה מוחלטת בין ז' לנ' ואסור בתכלית האיסור לבוא בקהל מוסד הנישואין תק' פרסה על תק' פרסה!

ואתה ארעא דשעקעלד, שהשם ירבה לכם מטל השמיים ומשמני הוולט ושהברכה והאהבה תשרה תדיר בינכם ושהמריבות לא יהיו תדיר שנאמר תדיר ושאינו תדיר, תדיר קודם.

​

אמן וגם לך ומשפחתך, תודה רבה
 

כרגיל, נהניתי לקרוא, הראיתי לארוסתי והיא נהנתה מאוד מדבריך

תמסור לה שכתוב באבחון הפסיכודיאגנוסטי שלי שאני נורמלי.

לרוב אלה בחורים שלמדו בה והמשיכו ללמוד באותו מקום כשהתחתנו, אבל אף אחד (למיטב ידיעתי) לא יאמר לך לא להתחיל ללמוד שם כנשוי...

בישיבה של בעלי (מרכז הרב) היה לפחות מישהו אחד שהגיע כנשוי. מניחה שיש עוד.

כמובן, המעבר הזה (שאולי יכלול גם מעבר דירה) צריך להיעשות בשיתוף וברצון אשתך.

אל תלך למסלול של ישיבה כל היום. עשה את זה בהדרגה בשיעור קבוע או עם חברותא. 

נסה ותראה ישועות

אגב, מה עם תורת החיים?

אבל, כדי שלא תמצא את עצמך בעוד כמה שנים שוב עם אותה תחושה - כדאי שתדייק לעצמך מה אתה מחפש מבחינה מהותית ולפי זה תתמקד על המקום אותו אתה מחפש.

זה שהוא העדיף לנסוע על האופניים ולא איתה ברכב - זה קשור לאופניים או לזה שהוא היה באמצע משהו חשוב או לזה שהוא לא רוצה להיות עם אשתו?

כי ממה שאת מספרת, לא נשמע לי שזו האפשרות הראשונה ולכן אני לא מבין למה האופניים אשמים...

העובדה שהוא רוצה לנסוע עם הילדים - המוני אנשים עושים זאת, אם הוא רוכב בצורה בטוחה על שבילי אופניים, אז אני לא חושב שזה נורא. אם הוא רוכב על הכביש, אז לדעתי באמת לא שייך להיות עם ילד קטן שיכול להיפגע קשות מכל נגיעה של רכב אחר. 

גילוי נאות: אני רוכב קורקינט בעצמי כבר הרבה שנים. יש לי נסיון של אולי 6000 ק"מ על הכביש. כולל עם ילדים והקפצה למסגרות ומה שתרצי.

הראשון זה שהאוטו בעיקר אצלה. היא התרגלה לזה. אני לא יודע מה הדינמיקה בניהם אבל אני יכול לנחש שפשוט לא נעים לו "לבקש ממנה" כל פעם את האוטו. אז הוא קנה לעצמו רכב אחר ושם זה נגמר.

אם הם גרים ביישוב (ולא בעיר גדולה) אז אפשר ממש להבין את זה. בלי האוטו ממש תקועים עם האוטובוס של פעם בשעתיים במקרה הטוב או אם זה מקום גדול פעם בשעה. בהנחה שהם לא עשירים גדולים מדי אני יכול להבין את הפחד מלקנות רכב שני. במיוחד אם הוא נוסע יחסית מעט. אז אופניים חשמליות זה אחלה דבר.

ולגבי להישאר בבית עוד רבע שעה - אני כזה גם . במילא הנסיעה לוקחת חצי מהזמן שהיא לוקחת עם רכב שתקוע ברמזורים. תשאל את הבת שלי שאוהבת לעשות למכוניות שאני עוקף איתה ברמזור אדום "ננה בננה שוקולד בננה" בקול של ילדה בת שש.

נמאס לו לבקש ממנה את האוטו כל הזמן ולכן הוא קנה לעצמו "אוטו" בתקציב שלו?

ולא נשאר כסף לטיפול

שניכם מעוניינים ללכת לטיפול יעוץ? 

באיזה הקשר?

האם יש אפשרויות אחרות מאשר יעוץ או טיפול פרונטלי

בהשאלה, או אפילו בקנייה - זה יהיה זול משמעותית כמובן.

אם יש ידע באנגלית אפשר לחפש לפעמים קורסים מלאים ביוטיוב בנושאים מגוונים, ואני מניח שגם בזה. האמת אולי כבר לא חייב אנגלית טובה כי הכתוביות של יוטיוב די טובות.

אני למשל מצאתי קורס מלא של cbt של תרפיסטית, כאשר כמובן יש לה נותני חסות כדי שהיא תוכל לספק בחינם. אני נוטה להאמין שגם בענייני זוגיות אפשר למצוא...

אלה לא דברחם כתחליף של ממש, אבל יכול להקל ולכוון קצת. לפתח מחשבות חדשות עד שירווח ויתאפשר לעשות מה שהכי יעזור

יש ים של חומר באינטרנט. זה לא כמו מטפל שיודע לראות את נקודות העיוורון שלך אבל זה לא רע בכלל.

קח את הנושא שקשה לך, לך תקרא קצת או תצא להליכה עם פודקסט בנושא או הרצאה או משהו. תיקח עוד חצי שעה לבד לסדר את המחשבות שלך. אם אתה נוסע לעבודה וזה לוקח זמן אפשר לנצל את הזמן הזה. 

לא כולם מסכימים ורוצים ללכת. זה דורש אחריות וענווה.

אם אתה אחרי מילואים אז יש החזרים. גם אם השתחררת מסדיר יכול להיות שאתה זכאי לתוכנית עמית, שיש 12 פגישות חינם.

ולפעמים נכון יותר לוותר קצת על דברים כדי לטפל בפן הזוגי

מסבסדים טיפול אצל אנשי מקצוע (טובים!) שעובדים איתם.

שווה לפנות אליהם.

מסובסד.

ואני רואה בטיפול השקעה לכל דבר.

כשאני ואנחנו בטוב אנחנו עושים הרבה יותר כסף.

לפעמים יש להם שיתופי פעולה זולים.

בעיר שאני נמצאת יש שיתוף פעולה כזה וטיפול עולה שם לשעה פחות ממאה שח.

והם ממש מעולים ומקצועים

זה בעיות כלכליות 😬
 

למרות שכאן לא מדברים על בעיות כלכליות ישירות אלא על קשיים נפשיים בעקבות בעיות כלכליות, אז אולי זה כן יתאים... 

וממילא זה נכתב בחצי הומור...

אם זה מייצר בעיות התנהגות, כעסים, מריבות בין בני הזוג, קמצנות מוגזמת על עצמך וכדומה, אז אולי כן שווה לשקול פניה לאיש מקצוע.

עם הכי הרבה משקעים, כמעט לכולנו, גם לאלה שגדלו עם הרבה כסף.

רוצה לשנות את זה, לך לטיפול.

זה יותר עניין של תפיסה והסתכלות מאשר של חומר.

יש כאלה שגדלו באושר עם מעט ויש כאלה שלהיפך.

המון אנשים לא מקבלים מההורים עזרה כלכלית. הרבה מהם בקשר מצויין עם ההורים כי הם מקבלים מהם דברים חשובים יותר מכסף. השאלה אם את הדברים החשובים לבניית אישיות טובה ומוסרית ושמחה כן קיבלת? כי אם ללכת לטיפול, הייתי הולכת על חסכים באהבה וקבלה, לא על חסכים בכסף. כדאי מאוד לחשוב בראש האם 'הורי לא נותנים לי כי לא אכפת להם ממני/לא אוהבים אותי, או ש- הורי היו רוצים לקנות לי כל מה שאני צריך. אבל לא יכולים.'

יש בתים שחוסר ממון יוצר בהם לחץ ודאגה רבה וזה עובר לילדים או שממש מחנכים אותם ללחץ הזה. ויש בתים שלמרות שאין כסף, זה לא משהו לדבר עליו. גודלים בהרגשה שיש לי כל מה שאני צריך. יש שמחה בבית.

אם גדלת בבית מהסוג הראשון צריך לעבוד על עצמך לא להעביר זאת לדור הבא. יש מקום לטיפול ויש מקום גם לעבודה עצמית, לבניית האמונה ולהשתדלות בצד המעשי.

ויש גם אנשים שירשו כסף אבל עכשיו אין להם הורים... אז מה עדיף?

לא יכלתי לצפות לתשובה טובה מזו.

היחס שלנו לכסף מאד חשוב בהרבה מאד מובנים,

ולכן צריך לבנות יחס נכון בעצמך וגם לחנך את הילדים שלך

ואין יכולת תמיכה מהההורים.

או שעצם הרעיון שיש כאלה הורים שתומכים ואצלך לא, גרם לך להצפה.

עוד נקודה 

האם היה חסר לכם משו בסיסי בבית?

יש משפחות שיש להם כסף, אין מחסור,אבל ההתנהלות היא חסכנית

 והדיבור בבית תמיד הוא על זה שאין ושהמדינה רשויות בסופר הכול יקר

איך זה היה אצלך?

מים קרים על נפש עייפה ב"ה