סליחה מראש על ההודעה הארוכה!
בעלי ואני נשואים טריים יחסית, ועוד אין לנו ילדים. מאז שהתחתנו צצו בינינו כמה וכמה קשיים ומחלוקות, ואנחנו מתמודדים איתן לאט לאט, עם חלקן יותר טוב, עם חלקן פחות...
אחרי כמה וכמה ריבים שהגיעו בסוף כל פעם לאותה נקודה, גילינו שיש קושי אחד שנמצא בבסיס הרבה מהריבים שלנו: בעלי הוא אדם מאוד קשוח ו"ספרטני", ומצפה מאנשים אחרים להיות כמוהו. זה קצת מצחיק לתאר אותו ככה, כי מבחוץ הוא ממש לא נראה כזה - הוא איש מאוד עדין, שקט ונעים הליכות. ובעל זאת, יש בו מין חוסן פנימי כזה, וגם הערכה אידיאולוגית מאוד עמוקה לחוסן הזה. חלק מזה זה פשוט אופי, וחלק חינוך וערכים - הוא ממש מעריץ את הסבים שלו, ובאופן כללי את הדור ההוא, שנראה לו הרבה יותר קשוח והרבה פחות מפונק מהדור שלנו. זה בא לידי ביטוי בכל מיני תחומים - הוא מתקלח כל בוקר במים קרים (אפילו בחורף!), הוא אוהב רק אוכל הכי פשוט וזול, אם משהו מבאס קורה הוא לא רוצה לדוש בזה איתי או עם עצמו, ובאופן כללי הוא מין טיפוס כזה שרוב הזמן שמח, וכשהוא לא הוא רק צריך קצת זמן ושקט כדי לחזור לעצמו לבד.
וכל זה נהדר, באמת - זה ממלא השראה לראות אותו! הבעיה מתחילה כשהוא מצפה מכל העולם שיהיה כמוהו, ולא ממש מגלה סלחנות למי שלא עומד בסטנדרטים שלו... הוא באמת מאמין שזה עניין של בחירה, ואנשים ש"לוקחים קשה" הם סתם מתפנקים או מושפעים מהנורמות של הדור. וזה יכול לגרום לזה שיהיה ממש קשה להיות איתו - החל מריבים על שטויות כמו זה שהוא חושב שאני מבזבזת חשמל כי אני מדליקה תנור חימום בשביל להתלבש בבוקר בחורף, וכלה במצב לא פשוט בין אח שלו לבינו אחרי שאח שלו עבר תקופה קשה וקיבל מהרופא כדורים נגד דיכאון, ובעלי ממש התקשה להבין או לתמוך בו כי הוא לא מבין מה הבעיה "פשוט לקחת את עצמך בידיים" וזה הכל בראש"...
עכשיו, בעלי הוא איש טוב - כשאנחנו מדברים על זה הוא מנסה להבין ולקבל את מה שאני אומרת, ולקבל שאני לא כמוהו, וזה בסדר, והוא צריך להיות יותר עדין איתי ויותר תומך; אבל זה פשוט טבוע בו כל כך עמוק שלא חשוב כמה נדבר על זה זה תמיד חוזר על עצמו - שבועיים אחרי הריב האחרון, כשאני שוב סתם בוכה בגלל איזו שטות או מגלה חולשה שלדעתו אינה במקומה, הוא מגיב אליי באופן קצר רוח וקצת מזלזל (למרות שהוא מנסה שלא להראות את זה) - ואז אני כמובן נפגעת עוד יותר, ומתחיל ריב ענקי... וכשאנחנו מדברים על זה זה כאילו שוב התחלנו מאפס - שוב אני צריכה לשכנע אותו שאני *כן* צריכה לפרוק כשמשהו מציק לי (הוא מרגיש שאני סתם "מחממת את עצמי", ושהשיחה בעצם עושה לי יותר רע מאשר טוב), שאני לא יכולה פשוט ככה להחליט שאני לא עצובה, שמבחינתי להתלבש בקור זה ממש לא נעים ואני לא רוצה להתחשל...!
ואני מוצאת את עצמי מפחדת - מה עושים?! אם אחרי לא מעט שיחות בנושא הוא לא באמת משתנה, האם נידונתי לחיות לנצח לצד אדם שלא יתמוך בי בחולשתי, אלא רק להיפך? אף פעם לא אוכל לחזור אליו בערב ולקבל חיבוק וכוס תה והקשבה רק כי הבוסית עיצבנה אותי ממש בעבודה? ומה אם יקרה משהו באמת - מה יהיה עם ההורמונים של ההריון, או אם אהיה בדיכאון אחרי לידה - גם אז הוא יגיד לי ש"זה הכל בראש"?! בהרבה דברים הוא בן זוג טוב ואוהב, אבל תמיכה רגשית היא לדעתי חלק כל כך חשוב מנישואים, ואני פשוט לא יודעת איך לקבל את זה ממנו, ומרגישה מאוד בודדה...
בעלי ואני נשואים טריים יחסית, ועוד אין לנו ילדים. מאז שהתחתנו צצו בינינו כמה וכמה קשיים ומחלוקות, ואנחנו מתמודדים איתן לאט לאט, עם חלקן יותר טוב, עם חלקן פחות...
אחרי כמה וכמה ריבים שהגיעו בסוף כל פעם לאותה נקודה, גילינו שיש קושי אחד שנמצא בבסיס הרבה מהריבים שלנו: בעלי הוא אדם מאוד קשוח ו"ספרטני", ומצפה מאנשים אחרים להיות כמוהו. זה קצת מצחיק לתאר אותו ככה, כי מבחוץ הוא ממש לא נראה כזה - הוא איש מאוד עדין, שקט ונעים הליכות. ובעל זאת, יש בו מין חוסן פנימי כזה, וגם הערכה אידיאולוגית מאוד עמוקה לחוסן הזה. חלק מזה זה פשוט אופי, וחלק חינוך וערכים - הוא ממש מעריץ את הסבים שלו, ובאופן כללי את הדור ההוא, שנראה לו הרבה יותר קשוח והרבה פחות מפונק מהדור שלנו. זה בא לידי ביטוי בכל מיני תחומים - הוא מתקלח כל בוקר במים קרים (אפילו בחורף!), הוא אוהב רק אוכל הכי פשוט וזול, אם משהו מבאס קורה הוא לא רוצה לדוש בזה איתי או עם עצמו, ובאופן כללי הוא מין טיפוס כזה שרוב הזמן שמח, וכשהוא לא הוא רק צריך קצת זמן ושקט כדי לחזור לעצמו לבד.
וכל זה נהדר, באמת - זה ממלא השראה לראות אותו! הבעיה מתחילה כשהוא מצפה מכל העולם שיהיה כמוהו, ולא ממש מגלה סלחנות למי שלא עומד בסטנדרטים שלו... הוא באמת מאמין שזה עניין של בחירה, ואנשים ש"לוקחים קשה" הם סתם מתפנקים או מושפעים מהנורמות של הדור. וזה יכול לגרום לזה שיהיה ממש קשה להיות איתו - החל מריבים על שטויות כמו זה שהוא חושב שאני מבזבזת חשמל כי אני מדליקה תנור חימום בשביל להתלבש בבוקר בחורף, וכלה במצב לא פשוט בין אח שלו לבינו אחרי שאח שלו עבר תקופה קשה וקיבל מהרופא כדורים נגד דיכאון, ובעלי ממש התקשה להבין או לתמוך בו כי הוא לא מבין מה הבעיה "פשוט לקחת את עצמך בידיים" וזה הכל בראש"...
עכשיו, בעלי הוא איש טוב - כשאנחנו מדברים על זה הוא מנסה להבין ולקבל את מה שאני אומרת, ולקבל שאני לא כמוהו, וזה בסדר, והוא צריך להיות יותר עדין איתי ויותר תומך; אבל זה פשוט טבוע בו כל כך עמוק שלא חשוב כמה נדבר על זה זה תמיד חוזר על עצמו - שבועיים אחרי הריב האחרון, כשאני שוב סתם בוכה בגלל איזו שטות או מגלה חולשה שלדעתו אינה במקומה, הוא מגיב אליי באופן קצר רוח וקצת מזלזל (למרות שהוא מנסה שלא להראות את זה) - ואז אני כמובן נפגעת עוד יותר, ומתחיל ריב ענקי... וכשאנחנו מדברים על זה זה כאילו שוב התחלנו מאפס - שוב אני צריכה לשכנע אותו שאני *כן* צריכה לפרוק כשמשהו מציק לי (הוא מרגיש שאני סתם "מחממת את עצמי", ושהשיחה בעצם עושה לי יותר רע מאשר טוב), שאני לא יכולה פשוט ככה להחליט שאני לא עצובה, שמבחינתי להתלבש בקור זה ממש לא נעים ואני לא רוצה להתחשל...!
ואני מוצאת את עצמי מפחדת - מה עושים?! אם אחרי לא מעט שיחות בנושא הוא לא באמת משתנה, האם נידונתי לחיות לנצח לצד אדם שלא יתמוך בי בחולשתי, אלא רק להיפך? אף פעם לא אוכל לחזור אליו בערב ולקבל חיבוק וכוס תה והקשבה רק כי הבוסית עיצבנה אותי ממש בעבודה? ומה אם יקרה משהו באמת - מה יהיה עם ההורמונים של ההריון, או אם אהיה בדיכאון אחרי לידה - גם אז הוא יגיד לי ש"זה הכל בראש"?! בהרבה דברים הוא בן זוג טוב ואוהב, אבל תמיכה רגשית היא לדעתי חלק כל כך חשוב מנישואים, ואני פשוט לא יודעת איך לקבל את זה ממנו, ומרגישה מאוד בודדה...
ההורים שלי מאוד אוהבים אותו, אבל נדמה לי שבגילי הם היו אוהבים כל אחד שהייתי מביאה הבייתה. 
