מאד יכול להיות שמבחינה רגשית הוא לא שם עדיין ואלי יקח זמן ומאד  הגיוני שהוא יגיע לשם עם עבודה שלך עם עצמך.

חברה טובה שלי שכיום יועצת נישואין התחתנה עם בחור קרח, בלי רגשות בכלל הרבה פחות מבעלך ולא הבין למה היא עושה ענין מכל דבר, היא טיפוס חם מאד והיה להם מאד מאד קשה,

היא חשבה שהיא מתגרשת עד שהגיעה ליועצת שעזרה לה המון לעבוד עם עצמה וכיום אחרי כמה שנים הוא נפתח מדהים!

מאד יכול להיות שבשלב הזה תצטרכי למצוא מענה רגשי אצל מישהו אחר ובמקביל לאט לאט לחמם אותו ולקלף את המחסומים שלו, זה דבר קשה מאד שמצריך עבודה והרבה יגע ודמעות אבל מה האופציה השניה שלך? להתגרש?

אולי זו פצצה מה שאני כותבת אבל תחשבי עם עצמך עמוק עמוק..

בהצלחה יקרה!!

תתפללי על זה, תבכי לה' מהמקום שהכי קשה לך..

לעניות דעתי רק מישהו שהוא מקבל ממנו יוכל להשפיע עליו

אין לו רב מהישיבה? איפה ההורים שלו בתמונה?

מישהו צריך לפקס אותו ולצערנו לא נשמע את יכולה..

בטוחה שמלא גברים היו מגיבים ככה לאישה שלהם שפספסה את האוטובוס..

ההבדלים הם ענקיים!! תוסיפי לזה הבדלים בחינוך/מנטליות/תרבות

פשוט נס שזוגות נשארים יחד

את נשמעת בנאדם ממש חכם שמחפש לעבוד ולהציל את הזוגיות וזה יפה ממש..

האם יש איזה שהיא דמות תורנית שמשפיעה עליו?

איך המדריכת כלות שלך? תוכלי לדבר איתה?

קודם כל - בעיקרון אכן את צודקת..

אשה זה לא איש. וגם לא כל איש הוא בעל "עמידות" כזו; ולגיטימי שאנשים הם אחרת - כל אחד עם התמודדויותיו, ולפעמים זה גם יכול לגרום ליותר תחושה של דקויות-רגשיות, מה שמי ש"מדלג" עלול קצת לפספס..

לאידך, אם גם צודקת בהערכה העמוקה שאת חשה לתכונה הזו שאצלו לכשלעצמה. על החוסן שבה, ועל הדברים הטובים שנגזרים ממנה, כפי שציינת.

לענ"ד, קודם כל לנהל שוב שיחה. לא בשעת רוגז.

להתחיל אותה ממה שאת מאד מעריכה בו. כל הרשימה שצייינת כאן, בכמה הודעות. לומר לו, שיש צד, שדווקא החוסן הפנימי הזה, זה מה שמשך אותך אליו.

אבל, להסביר לו, שכאשר בחורה רוצה בדבר כזה, זה גם כי היא מניחה שזה יגרום שיהיה על מי להישען. כלומר, שהתכונה הזו עצמה, תגרום למספיק עמידוּת כדי להיות יכול להקשיב, לתמוך, להבין. שהחוסן הפנימי יגרום לא לחשוש מלפגוש במי שרגיש יותר. להיות עם ביטחון שאוכל לתמוך בו.. (לפעמים, חוסן כזה יכול גם לגרום לחשוש מלהיתקל במצבים "רגישים". אם כי יכול להיות שאכן פשוט אינו מבין "מה הבעיה"..).

דבר שני, לומר לו שבחור זה לגמרי לא כמו בחורה. אצל בחורה, הצורך בשיתוך הרגשי זה ממש משהו מהותי. ואם היא לא תהיה כזו, בסוף גם הצד השני יפסיד. אולי היא תהיה "קשוחה" יותר, אבל אז גם תהיה פחות חמה, פחות שמחה בשמחה עדינה מבפנים.. בסופו של חשבון, גם לבעל לא כ"כ כדאי אשה שהיא "קופי" של מה שהוא...

דבר שלישי, לומר לו שגם במהות של הענין. אם במקביל לחוסן, היכולת להקשבה של דקויות רגשיות, של קשיים של הזולת, יורדת - אז זה גם הפסד. אולי האדם מרוויח יותר שלוה בהתנהלות הרגילה - אבל מפסיד עומק של הרגשה, של טוב, של יכולת עזרה לזולת מעומק הלב.  על כן, כדאי גם לו לטפח את זה (אגב זה אפשר לומר לו - שאמנם אינך יודעת מה קרה אצל אחיו; אבל צריך לדעת שלפעמים, דווקא כשאדם עם עומק רגשי גדל בסביבה שאינה מאפשרת הבעת קשיים ורגשות - אז מה שהיה יכול לעשות אותו לאדם נפלא, מלא רגישות גם לזולת - גורם לו לדכדוך ל"ע. לא מקבל לגיטיציה למה שהוא - במסוה של "תהיה מחושל"... את זה אסור להגיד לזולת. את זה אדם יכול לדרוש מעצמו - ובלבד שלא יאבד מרגישותו).

אשר על כן, תאמרי לו, שאת מבקשת שמעכשיו - ממש כל הענין הזה ישתנה. שאת מאד מעריכה ואוהבת אותו על הטוב שבו, אבל זה - ההשתתפות איתך גם כשקשה לך, קבלת הרגישויות שלך כדבר שיש בו טוב, לא כ"חולשה" בלבד - זה ישתנה לגמרי.

תגידי לו שאת מוכנה להבין שזה יקח זמן מה, תהליך, אבל שזה חייב להשתנות מעכשיו. את לא יכולה כך..

מניח, שכאדם טוב ואוהב, ועדין וכו', כמו שכתבת, יוכל להבין. מה גם, שבעצם "תפסת את השור בקרניו" ונתת יעד חזק לחוסן שלו - יעד של מי שתומך באשתו גם במצבים פחות קלים..

הצלחה רבה.

ראשית, "האימהות והסבתות שלנו", זה לא כולן אותו דבר (אולי הדוגמה שיש לו, בענין הנקודתי הזה אינה דוקא הדוגמה האידיאלית?). וגם כשמכירים אותן בתור "אימהות וסבתות", לא יודעים איך היו כנשים צעירות, וגם לא מה בינן לבין בעליהן.

בנוסף, לא פעם, זה היה דיעבד. אילוצי הגלות, הצריכו לפעמים תנאי הישרדות. מלחמת קיום קשה. ב"ה ששבנו לארצנו, ויכולים לפתח גם כחות שבתנאי הלחץ היה קשה אכן לתת להם מקום.

לא חייב ש"רגשות" זה הדבר הכי חשוב בחיים. הכי חשוב זה הטוב עצמו. אבל בהחלט הרגשות העדינים, תחושתן ואי רמיסתן, זה חלק חשוב מההתחברות אל הטוב.

בוודאי נכון, שיש לאדם בחירה לשים את עצמו במקום של שמחה. ב"ה. עם זה, אכן כשאשה נשואה, זה חלק מהענין, שעיניה נשואות לבעלה לעודד אותה כשצריך. ואכן, לגברים לא פעם קשה לתפוס את זה. לפעמים זה רצון לשמור על היציבות של עצמם, ולא להיסחף ל"התבכיינות" הזו בעצמם....  אבל כמה שיבינו שזה פשוט שפָה שונה - וזה משמח שזה כך, נותן להם את האפשרות להוציא לפעל נתינה - כך יוכלו לקבל את זה יותר בשלוה.

ואכן, את צריכה לומר לו, בדיוק כמו שכתבת כאן: בכללי, מסכימה בהחלט שאני צריכה לא להיות "שלילית". ובאמת אני לא. אבל אני צריכה כשמשהו לא נעים, 5 דקות פריקה - חיבוק מהלב, ולשנינו יהיה יותר טוב... מה איכפת לךָ? זה הרבה יותר טוב מאם היית צריך ח"ו להסיע אשה לאיזה טיפולים, "פרקטיים"....

[אבל תסבירי בסבלנות, גם אם זו לא פעם ראשונה.. הוא כנראה לא מבין בדיוק את הקטע של "הגבר", דווקא כי מכבד אותך. מבחינתו שניכם אותו דבר... אז את צריכה להסביר את זה - אבל לא באגרסיביות. כי אז את כבר כאילו לא האשה שצריכה עזרה, אלא התוקפת..]

יבין שמה שראה בבית, לא בהכל דווקא דוגמה נכונה.

ירגיש מידי פעם את הטעם הטוב, שהנה עודד קצת את אשתו, נתן חום, והיא שמחה.. יתפוס את מקומו בתור הגבר, לא רק בצד ה"ספרטני"..

עצם זה שמקבל, זו כבר התחלה טובה.

באיזשהו מקום בעלך מעריך כוח. כוח נפשי, כוח לעמוד ביעדים, כוח להתמודד, כוח להתנגד לפיתויים וכו'.

והחולשה שלך מרחיקה אותו. ודווקא בגלל שאת באה ממקום נעים ומצפה- הוא מרגיש מוכרח להיענות לך ואת מרגישה את ההכרח הזה, ומכאן חוסר האונים שלך בגלל הכפייתיות שבה הוא מעניק לך תמיכה.

את צריכה להגיד באסרטיביות שזו את ושאת מצפה לשינוי מצדו.

הוא גבר שמדבר שפה גברית. הוא כנראה לא מספיק מחובר לצד החלש והנשי שלו. דיבורים "נשיים" ברוך ובעדינות לא מעוררים בו אהדה ומשיגים תוצאה הפוכה- מיאון רגשי ותחושת הכרח וכפייתיות.

לדעתי תתייעצי עם המטפלת שלך איך תדברי אתו על זה קצר ולעניין. איך תעבירי לו את זה בצורה ישירה ובצורה שהוא יבין ויפנים. בצורה שקצת תתחבר לשפה הגברית שלו.

ומהצד שלך-

נראה לי שהכי טוב זה כרגע "להכריח" את עצמך להבין שזה מה שיש עכשיו ולהסתפק בזה.

כי גירושים זה לא אופציה.

כי כרגע אתם ביחד ואת רוצה שתהיה אווירה נעימה.

המחשבות הרחוקות על העתיד שבו יהיו לכם ילדים רק מפחידות ומלחיצות אותך יותר.

גורמות לך לחשוב שאולי את לא מספיק אחראית בכך שאת לא מסיימת את זה עכשיו.

שאולי את הולכת כעיוורת אל עתיד מר ושחור משחור.

אלו מחשבות של דמיון וחרדה. תתמקדי בתהליך ובמה שקורה כאן ועכשיו.

הכי טוב זה להיות צמודה למטפלת ולהעריך בקטנות (במילים קצרות או במבט- מספיק. לא צריך להשתפך. הוא כנראה לא אוהב את זה).

בהצלחה!!

*אם את צריכה עזרה אני פה באישי.

וכמובן שזה לא אומר שהיא לא צריכה להיות אישה.

אבל היא צריכה להיות חכמה ולא להיתקע עם הראש בקיר (או בחומה הרגשית שלו פה).

יש שלבים בדרך. הדמעות שלה מעוררות אלו כעס במקום אהדה, ריחוק במקום קרבה, שאט-נפש במקום רצון לגונן.

אם היא תתעקש על הדרך הנשית- זה מה שהיא תקבל במקרה הפחות טוב

ובמקרה היותר טוב אדם שמכריח את עצמו להיות לה משענת- כשהוא בעצם לא רוצה והלב שלו בכלל במחשבות של מתי זה יסתיים ומתי היא "תתבגר".

הוא סוג של מפקד. הוא מפקד על עצמו מגיל צעיר.

עם מפקד מדברים קצר ולעניין. זו השפה שלו. רק ככה הוא יכול להבין ולהפנים.

עם הזמן, כשהוא יבין שהחובה (!!- מילה מאוד חשובה בשפה גברית) שלו היא לספק את אשתו רגשית-

הוא גם ימצא את הרצון והחשק להשתנות בשבילה.

כרגע הוא לא מבין שזו החובה שלו.

כרגע היא כמו "חיילת" שלו שצריכה להתאים את עצמה לנהלים המחמירים של המפקד ולא להתפנק.

ברגע שייפול לו האסימון יהיה הרבה יותר קל. כרגע היא דופקת לשווא על דלתיים נעולות.

באמת זה תהליך עם הרבה עבודה של 2 בני הזוג אפשר להגיע להבנות וקשר יותר חזק

וזה לוקח הרבה זמן כי בד"כ זה בא לפצות על שנים רבות שמשהו קרוב אליו חסם לו את הרגש.

אם תצליחי לפתוח אותו רגשית אליך זה יקח הרבה זמן והוא צריך אמון מוחלט באהבתך וברצון שלך בטובתו ושאינך תוקפת אותו

כל התהליך יצליח רק אם הוא מכיר בזה שהוא צריך להיפתח אליך רגשית.

את צריכה להדגיש לו שוב ושוב שאת שונה ממנו ויש לך צרכים אחרים ושלא יעז לזלזל ברגשות ובצרכים שלך

בהצלחה

בין בחור "רגיל" שחסרה לו השפה הנשית והוא צריך ללמוד אותה,

לבין בחור שהשפה הנשית מעוררת בו אנטי.

כאן הוא מתנגד התנגדות פנימית עזה לכל מה שהוא "רגשי-חלש", "בכייני", "מתפנק", "דיבורים שאין להם אחיזה".

מי שמתנגד התנגדות פנימית- זה לא יעזור לבוא אליו כל פעם באותה שפה.

הוא לא *מוכן* ללמוד אותה. הוא לא סבלני אליה.

זה לא כמו בחור שאין לו את הכלים אבל הוא ממש רוצה לרצות את אשתו.

יכול להיות שיש לו את הכלים- אבל אין בו שום מוכנות ללמוד. זה *מאיים* עליו.

הוא לא רוצה להתקרב לזה.

מה שאתה כותב זה נכון לבני זוג שיש להם מוכנות ללמוד את השפה האחד של השניה.

כאן מה שצריך זה להיות נשי\גברי וללמד את השני\ה את השפה.

עם הזמן הסבלנות תשתלם.

כאן ההתנגדות היא הרבה יותר עקרונית, הרבה יותר מהותית. 

הוא צריך לרצות להיות מוכן ללמוד את השפה.

והוא לא ירצה כל עוד היא לא תסביר לו (בשפה שלו) למה עליו לעשות זאת.

איך לא ראית את זה לפני החתונה

לא יודעת איך להגיד אבל נראה לי לא נכון להיכנס להריון בלי שאת יכולה לסמוך על זה שתהיה לך את התמיכה שלו, ובכלל גם מבחינת גידול וחינוך הילדים כשיהיו

מעבר לזה, אולי הקשיחות שלו והחוזק שלו מעוררות בך השראה אבל נראה לי שחסרה לו חמלה, כלפי עצמו וכלפי אנשים אחרים סביבו. ולדעתי לדבר איתו על זה ואפילו שילך לטיפול מתאים כדי להפוך לאדם חומל יותר

מתי אני רוצה חיבוק

לא לחכות שהוא יזום מעצמו

רוב הגברים כשהם בבאסה הם נכנסים לקונכייה, נשים לעומת זאת אוהבות שמדובבים אותן

ניסית להגיד לו x יקירי, אני צריכה עכשיו חיבוק ממך, זה מאד יעזור להרגשה שלי, אני יודעת שאולי אתה לא מבין למה אבל ככה זה נשים ומה לעשות שאתה נשוי לאישה ולא לגבר..

משהו כזה..

הוידוי והקבלה לעתיד זה אחרי הכרת החטא והחרטה.

זה מה שאמרתי.

ובכל זאת אתה לפחות מנסה.

עצם זה שאתה לא עושה את זה שוב, זה עיקר התשובה.

החרטה לא צריכה להיות על פרטי החטא אלא על זה שהמרת צווי ה'.

גם אם אכלתי חזיר, היה לי טעים, הפסקתי ויש לי חשק לעוד, אני יכולה להביע חרטה שיש אדון לעולם, שקבע חוקים ואני בטיפשותי וחשקיי שעדיין קיימים המרתי את פיו.

אתה גם אמור להצטער

אבל בחרת אחרת

אולי עכשיו אפשר גם לבחור לשחרר את בקשת המחילה

ואולי בכלל להתמקד בבחירה ולא באמור

ויותר מכך, האם היה מפני שלהבנתך ייעקר משהו מן התורה?

אני בעוונות מניח שעשיתי דברים רבים מתיאבון, ומיעוט שבמיעוט מכעס ומהכעסה (למשל, אם משהו היה קשה באופן קיצוני בשבת, הגם שלא באמת נצרך, ועניין כזה הוא עבורי בנדיר, וודאי שלא נסעתי פתאום בשבת לבלות בחוף ים רחוק). גם אם פעם קמתי ממקום סעודה ולא בירכתי - אפילו יעבור הרהור שהיה זה בהתרסה כלפי מטבע שטבעו חכמינו מכוחם לתקן ולפסוק, ולא רק מתיאבון וגרגרנות זמן שלא היה זה נוח להתעכב ולהודות על שנותן לחם לכל בשר - אינני חושב שהגעתי לחשוב שאין כל ממש בציווי ובאורח החיים (ובטור אורח חיים).

אני אישית חושב, בצניעות רבה, שאם כל המניעים לקשיות העורף או הנפש הם לתיאבון ואפילו להכעיס, אך לא מפני שעוקרים את שורש ומקור אמונתנו הפנימית, האוהבת, הנכזבת לעתים, אך שלעולם לא תינטש, זוהי - באיזה אופן חסידי ברדיטשובי - סנגוריא גדולה ונקודת אור בחושך. כי בכלל להיות יהודי שעוד מתחבט בזה, שנפשו כועסת אך לא נפרדת ואולי עם כל זה שוקקת, הרי זה בכלל סגולת ישראל וחלק ממעל, גריעותא ומעליותא משמשים בעירבוביא, ועדיין מכל זאת מתגדל ומתקדש שמיה רבא.

מה אתה מבקש מאיתנו לרחם עליך.

תפנים שיש מלך לעולם.

הרב יעקב חזן ז"ל:

ניק חביב שאל האם לצאת עם בחורה דתייה שהוריה מסורתיים, ואתה ענית לו שעל מקרה כזה נאמר ארור שוכב עם כל בהמה.

היהדות שלך היא לא היהדות שלי, ולכן מבחינתי התשובות התקיפות שלך לאורך השרשור הזה לא רלוונטיות יותר מאשר שכומר קתולי מפולין יגיד לי את דעתו.

ולא, לא ביקשתי רחמים. בטח לא מאדם חסר רחמים.

אבל מצטער על כך שאתה לא מצטער, וגם זה יקר מאוד בעיני האלוקים לכאורה

אין פה תשובה.

בעצם אתה מצטער על כך שאלוקים שולט בעולם.

והחליט לאסור דברים מסויימים.

זה "אני מצטער שאני לא קובע מה מותר ומה אסור.

אלא אתה מלך העולם."

מה הקטע דקה לפני שממליכים את הקב"ה

ומבהירים שאנחנו נאמנים לדרך שלו.

גם אם קשה. וגם אם לא תמיד מצליחים.

להביע דעות הפוכות.

עדיף על כלום

אני לעולם לא אצטער על חטאים.

איפה כל מה שלמדנו על חרטה?? וידוי?? וקבלה לעתיד??

עזוב את זה שהוא מפרסם שעבר על רצון ה'

הפוך בדיוק. צריך להתבייש.

וגם אם עושים עבירה. לא להראות את זה לכולם.

ולא לפרסם. גם אם קיים יצר הרע שלא יכול לכבוש אותו.

אמר ר' עילאי הזקן:

ילבש שחורים ויתעטף שחורים.

לילך למקום שאין מכירים אותו.

ואל יחלל שם שמים.

📚 עין יעקב — 3/9/2026

ּא בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת הוּא דִּכְתִיב. דְּאָמַר מַר: חֲמוּרָה עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וּמַזָּלוֹת, שֶׁכָּל הַכּוֹפֵר בָּהּ, כְּמוֹדֶה בְּכָל הַתּוֹרָה כֻּלָּהּ. עוּלָא אָמַר: כִּדְרַב הוּנָא, דְּאָמַר רַב הוּנָא: כֵּיוָן שֶׁעָבַר אָדָם עֲבֵרָה וְשָׁנָה בָּהּ, הֻתְּרָה לוֹ. 'הֻתְּרָה לוֹ', סַלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא נַעֲשֵׂית לוֹ כְּהֶתֵּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ מִשּׁוּם רַבִּי חֲנִינָא: נוֹחַ לוֹ לְאָדָם שֶׁיַּעֲבֹר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר וְאַל יִתְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם [בְּפַרְהֶסְיָא, שֶׁנֶּאֱמַר: (שם כ) "וְאַתֶּם בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהִים: אִישׁ גִּלּוּלָיו לְכוּ עֲבֹדוּ, [וְאַחַר] אִם אֵינְכֶם שֹׁמְעִים אֵלָי וְאֶת שֵׁם קָדְשִׁי לֹא תְחַלְּלוּ". אָמַר רַבִּי אִלָעִאי הַזָּקֵן: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּצְרוֹ מִתְגַּבֵּר עָלָיו, יֵלֵךְ לְמָקוֹם שֶׁאֵין מַכִּירִין אוֹתוֹ וְיִלְבַּשׁ שְׁחוֹרִים וְיִתְכַּסֶּה שְׁחוֹרִים, וְיַעֲשֶׂה כְּמוֹ שֶׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא. אֵינִי? וְהָתַּנְיָא: כָּל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם, מָה הִיא? רַבָּה אוֹמֵר: זֶה הַמִּסְתַּכֵּל בַּקֶּשֶׁת. רַב יוֹסֵף אוֹמֵר: זֶה הָעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר. לָא קַשְׁיָא, הָא, דְּמָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ, וְהָא, דְּלָא מָצִי כַּיִיף לְיִצְרֵיהּ]. כז תְּנָן הָתָם: אֵין מַקִּיפִין בְּחִלּוּל הַשֵּׁם, אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד. מַאי 'אֵין מַקִּיפִין'? אָמַר מַר זוּטְרָא: שֶׁאֵין עוֹשִׂין כְּחֶנְוָנִי. (המקיף) אָמַר מַר בְּרֵיהּ דְּרַבִינָא: לוֹמַר, שֶׁאִם הָיְתָה שְׁקוּלָה, מַכְרַעַת. כח תָּנוּ רַבָּנָן: לְעוֹלָם יִרְאֶה אָדָם עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶצְיוֹ חַיָּב וְחֶצְיוֹ זַכַּאי, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ עַצְמוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר: (קהלת ט':י"ח) "וְחוֹטֶא אֶחָד יְאַבֵּד טוֹבָה הַרְבֵּה", בִּשְׁבִיל חֵטְא יְחִידִי שֶׁחָטָא, אָבַד מִמֶּנּוּ טוֹבוֹת הַרְבֵּה. רַבִּי אֶלְעָזָר בְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: לְפִי שֶׁהָעוֹלָם נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, וְהַיָּחִיד נִדּוֹן אַחַר רֻבּוֹ, עָשָׂה מִצְוָה אַחַת, אַשְׁרָיו שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף זְכוּת. עָבַר עֲבֵרָה אַחַת, אוֹי לוֹ, שֶׁהִכְרִיעַ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת כָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ לְכַף חוֹבָה, שֶׁנֶּאֱמַר:

ולא מצליח מספיק להצטער עליהן למרות שהיה רוצה, ומרוב שהוא מצטער על כך שהוא לא מצליח להצטער, הוא משתף על כך בפורום.

אם נמשיך במלחמת הציטוטים 🙂, אצטט את דברי ר' נחמן הידועים, על כך שצריך להסתכל על הנקודות הטובות, ודרך שם הרוע ייעלם.

לענ"ד זאת דרך יותר יעילה כיום.

מה יעזור 100 פורומים תומכים.

הרי ידוע "אין עצה ואין חכמה ואין תבונה לנגד ה'"

תקשיב קצת.

אם אני לא אמחה ואצווח ככרוכיא

הרי להגיד אוו כמה חמוד מישהו שלא מעוניין לעשות תשובה כראוי בלב שלם, ויום אחרי זה לבוא לקב"ה ולאחל לו "שיבואו כולם לעשות רצונך בלבב שלם' זו צביעות,

ואמר הכותב שיחי' בפתח השירשור

שאינו אוהב את הצביעות

על כך שאינו מצטער כאמור.

מצטער, על כך שיודע, שאיננו מצטער כראוי.

וכל רצונו הכמוס והגלוי.

להיות בקשר טוטאלי עם ה'

בלב שלם.

איך אינו יכול.

רגע רגע רגע.

מה זה אני רודף אחר חוקיך מחד.

שו הדא מחד. רודף וזהו.

מחד ומאידך.

יש פה תפיסה מוזרה להאדיר ולתת מקום לחולשה,רדיפת חוקיך מחד, ותשוקות זרות (שבטעות מתפרשות כשתשוקה עצמית) מאידך, בראש כל חוצות.

השיר הזה הוא לפי עניות דעתי.

בעייתי. איך בן אדם מכריז בפומבי שמאידך. אין מאידך.

רודף אחר חוקיך מחד ומאידך.

ובד בבד מתגנבת חולשה שאני מצטער עליה עד עמקי נשמתי.

לא באותו לבל של רצון. לא מכריז עליה בקול היא המאידך הזה.

במאידך מתביישים ומסתירים.

השיר מקומם.

אז אתה לא רודף אחר חוקיך.

זה הופך את הרודף אחר חוקיך על רמת הדקלום. ובתכלס אני עושה מה שבא לי.

ועל השיר הזה.

על הצביעות שבו היה צורך לצוררי הצביעות, להתקומם.

שו הדא שיהודי אומר לקב"ה לעיני כל העדה מאידך.

ביטויים כאלו, אבל לא זכרתי בדיוק.

ביקשתי את עזרתו של ידידנו gpt:

Worked for 49s

כן. ובעצם הדוגמאות המדויקות יותר מחלישות מאוד את הביקורת שבתמונה. יש בשירה התורנית המקובלת מקום לא רק לווידוי שכבר מסודר בתוך מסגרת של חטא–חרטה–תשובה, אלא גם לשהייה בתוך נפש קרועה, עוד לפני שההכרעה נאמרת — ולעיתים אפילו בלי הכרעה שלמה בסוף השיר.

הדוגמה החזקה ביותר היא דווקא “שקעה חמה” של הרב אברהם אליהו קפלן:

> “שקעה חמה, שקעה נפשי

בתהום רעיונות רב כים;

כי נלאיתי מלחום את מלחמתי

עם הבשר, עם הדם.”

ובהמשך:

> “האם לשכוח ולשמוח,

או לזכור הכול ולבכות?”

זה ממש מבנה של שני קטבים נפשיים. המשורר אינו מתחיל בהצהרת האמת, אינו מספר שכבר ניצח ואפילו אינו מכריע בין האפשרויות. הוא מביא לפני הקב"ה את הבלבול עצמו: “חוסה אלי כי לא אדע”. בנוסח המקורי המובא ב“בעקבות היראה”, השיר מסתיים ב“אולי אפתור את החלום” ובשקיעת החמה — לא בפתרון חגיגי. גרסאות שבהן נוספת אחר כך “זרחה חמה, זרחה נפשי” אינן בהכרח הנוסח המקורי. זה שיר שנחשב נכס מובהק של עולם הישיבות הליטאי. הטקסט והנוסחים באתר זמרשת, הפיוט בספרייה הלאומית.

גם אצל ריה"ל, “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב” מתחיל בפיצול חד בין המקום שבו נמצא לבו לבין המקום שבו נמצאים גופו וחייו. אמנם כבר במילה “לבי” ברור היכן נאמנותו העמוקה, ובסיום הוא אומר שיקל בעיניו לעזוב את טוב ספרד; אבל רוב השיר חי בתוך הקרע ולא מדלג מיד להכרעה. נוסח השיר.

והדוגמה המקראית המדויקת ביותר היא תהילים ע"ג. אסף אינו רק מודה שנכשל; הוא נותן ביטוי ממושך ומשכנע לקוטב האחר:

> “וַאֲנִי כִּמְעַט נָטָיוּ רַגְלָי… כִּי קִנֵּאתִי בַּהוֹלְלִים, שְׁלוֹם רְשָׁעִים אֶרְאֶה.”

הוא ממשיך לתאר באריכות מדוע הרשעים נראים מצליחים, ואף אומר: “אַךְ רִיק זִכִּיתִי לְבָבִי” — אולי כל עבודתי הייתה לשווא. רק הרבה אחר כך, “עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל”, התמונה מתהפכת. כלומר, מזמור קנוני נותן תחילה במה מלאה למשיכה ולספק, ורק אחר כך מגלה את נקודת האמת.

מכאן ההבחנה החשובה: סימטריה ספרותית אינה בהכרח סימטריה ערכית. כשמשורר אומר “מחד אני רודף אחר חוקיך ומאידך…”, הוא עשוי להעמיד שני כוחות נפשיים זה מול זה בעוצמתם החווייתית — בלי לומר ששניהם טובים, נכונים או רצויים לו באותה מידה.

אפשר עדיין לומר שהניסוח בשיר המסוים עמום מדי, ושבשונה מ“שקעה חמה” לא נאמר בו במפורש שמדובר ב“מלחמה עם הבשר והדם”. זו ביקורת ספרותית לגיטימית. אבל עצם הדרישה שמשורר דתי חייב לסמן כבר באותה שורה מהו הצד הנכון, ולא רשאי להשהות את ההכרעה ולתת קול לקרע — אינה עומדת במבחן השירה התורנית עצמה. לפעמים עצם הבאת שני הקטבים לפני הקב"ה היא התפילה.

אני לא רואה שום פסול ב"צידוק הדין". יש דברים שהקב"ה קבע שאסור, ואני מקבל עלי כי אני מקבל אותו עלי.

זה לא אומר שאני משוכנע, זה לא אומר שאני אוהב את זה, זה לא אומר ש"הייתי מחליט ככה בעצמי".

במילים של הרב מיכי אברהם, להקב"ה יש "סמכות מהותית" וזהו.

האם מישהו אמור להצטער על זה שהוא לא מצטער שהוא לא מצטער? מה שאלה כזו מוסיפה בכלל?

אגב, על מה בכלל מוסב אותו צער? בפשטות, הצער הוא פשוט על כך שלא התגברתי כמצוות האל.

זה אפילו לא קשור בדווקא לתוכן המצווה/עבירה. זה קשור ליחס עם ריבונו של עולם.

אפשר גם עוף או הודו טחון, הודו לדעתי הכי טעים והכי בריא.

מטחון אפשר להכין אין סוף אפשרויות.

אפשר להכין עיסה אחת גדולה, להקפיא במנות קטנות, וכל פעם להכין מזה משהו אחר. או להקפיא מוכן, זה בד"כ מעולה.

אפשר מאותה עיסה להכין עראיס, קציצות מטוגנות, שיפודונים, קציצות ברוטב, מוסקה, לזניה בשרית, פיצה בשרית, לחמעג'ון / פוקאצ'ה בשרית, ובטח עוד כמה אפשרויות ששכחתי.

לעיסה אפשר להוסיף ירקות או לחם שיגדילו את הכמות (בעיקר משיקול כלכלי. למרות שלדעתי פרגיות הרבה יותר יקר).

אפשר להכין קציצות, ולמחרת לבשל את אותן קציצות בתוך רוטב. עונה לדרישות שלך?

המעולות -ממש טעימות וללא חומרים משמרים של קטניות שנקראות "שטראוס בקופסה" -זה לא קפוא אלא בא מוכן לאכילה בטמפרטורת החדר, כך שאפשר להוסיף לאורז (לדוגמא -עדשים ואורז כמו במג'דרה), לקוסקוס (לדוגמא- חומוס במרק של קוסקוס) ואז זה גם חלבון מלא ,מכיוון שקטניות+דגן =חלבון מלא.

אני הרבה פעמים פשוט מערבבת את הקטניות עם סלט וטחינה וזה מעולה.

פרגית במחבת

חזה עוף במחבת

שניצל

קציצות בקר

קציצות הודו

לכל אחד המקציצות אפשר לעשות כמה סוגי רטבים ואז יש ממש גיוון

נקניקיות ביתיות (אשתי מכינה ויוצא מדהים)

המבורגר מבשר טחון

קבב מבשר טחון

צלי בשר

זה בגזרת הבשרי

אפשר גם דגים

דג מטוגן

דג ברוטב

דג בתנור

סלמון

קציצות דג

טונה

קציצות טונה

ואפשר לקבל חלבון גם מקטניות

מגדרה

חומוס ביתי

קוסקוס עם חומוס

מרק אפונה

מרק שעועית

גם במוצרי חלב יש חלבון.

זה מה שעלה לי לראש כרגע.

מניח שיש עוד הרבה מאוד דברים

ככה שיש מבחר

רוב הדברים שרשמתי בבשר עוברים הקפאה בסדר גמור (גם שניצל. לא חוזר להיות קריספי אבל בסדר גמור)

השאר זה דברים שאפשר להכין יום-יומיים לפני וישמרו במקרר

מאד קל לבשל ומאד טעים.

פשוט מניחים שם חזה עוף/פרגית/ סטייק/דג עם קצת תבלינים וזה מוכן די מהר.

לא מדדתי בדיוק כמה זמן אבל נניח תגריל על עצמה גבוהה אולי עשר דק? בערך? זה עד שהוא מתחמם ואתה יכול לשים אוכל בפנים.

כשאתה מכניס, לוקח כמה דק' עד שמוכן תלוי מה הכנסת:

נניח פילה חזה עוף, 6 דק', אם היה קפוא אז אולי 8 דק', המבורגר קפוא קבבים קפואים עשר דק', כנפיים קפואות שכבר תיבלנו מראש אני אוהבת לשים לאיזה רבע שעה ויותר אבל מוכן כבר אחרי 13 דק' בערך.

דג מושט קפוא עם תבלינים, ברוקולי ושעועית, סביב 12-13 דק' למיטב זיכרוני

תודה

הרבה יותר טוב מהנינגה לדעתי ( יש לי את שניהם)

להכין לבישול או טיגון, ולהקפיא, כשמכינים זה בדיוק כמו טרי.

(קציצות/שניצלים/פרגיות מתובלות/כדורי פלאפל/ דגים וכו')

חזה עוף בסוגים שונים של רטבים (אם תרצי אפרט) ולהקפיא בצורה שטוחה בשקיות זיפלוק

בלילה של בשר או עוף טחון- כשמוסיפים לחמניה סחוטה תפוא, בצל, קישוא הביצים זה יכול כמעט להכפיל את נפח מוזיל משמעותית את המסה. ואפשר להכין מזה המון דברים.

פרגיות- לתבל ולהקפיא עם תיבול ואז רק להפשיר ולטגן או בנינג'ה/תנור.

מגוון סוגי קטניות ברורות מושרות

אפשר גם פשטידות שזה אחלה.

הטיפ הכי חשוב שלי- אם הוא ה"בעייתי" ושאר המשפחה אוכלת מגוון יותר - לקנות טרי ולהקפיא במנות קטנות (נגיד כל שקית זיפלוק עם 2 פרגיות)

פרגיות אפשר לתבל לפני ההקפאה (ואז זה להוציא שיפשיר ו2 דק מכל צד על המחבת וביי)

דגים- מפשירים יחסית מהר, תיבול בקטנה ולתנור (גם קצר). נגיד סלמון, פילה מושט/דג לבן אחר וכו.

קטניות- אפשר להקפיא מבושלות או מונבטות.

חזה עוף- כמו פרגיות. בנוסף אפשר לתבל ולעטוף בפירורי לחם, ובמקום לטגן - לעטוף אחד אחד ולהקפיא. יש מקומות שמוכרים ככה מראש (יקר)

אם זה רק הוא אוכל את החלבונים היקרים יותר, ואתם אורזים בנפרד להקפאה, זה הרבה פחות מורגש כלכלית.

וכן כמובן חיפוש ממוקד באלי אקספרס

אם תכתוב לי את מה שאתה מחפש. אנסה לחפש גם כן.

מה החלק המקורי? ננסה לעזור לך למצוא.

חפש בגוגל. חלקם גם עובדים עם יצרנים ויכולים לייצר לך בהתאמה אישית.

אם זה ברגי גלגלים. אין יותר מדי מה להתבלבל. בכל חנות חלפים לרכב יש. עולים כ10-20 שח לאחד

אם זה מכסה. תזמין מחו"ל. יש יותר מבחר ולא צריך לכתת רגליים בין חנויות כדי למצוא משהו שאתה אוהב

גם לנקיון באופן כללי.

לשמוע פרטים נוספים. תודה!

ספות, מזרונים, בגדים שצריכים ניקוי יבש ושלל שימושים שאיני זוכר כרגע.

אחלה מכשיר. מרוצה.

אגב לרובה יש תכשיר של חברת sag. לא זול אבל זה פשוט לשפוך ולשפשף עם מטאטא. קניתי וטרם ניסיתי אבל ההמלצות טובות

ניסיתי את סאג . לא עובד כמו בפרסומת אולי אנסה שוב יש לי בבית. תודה

ותספרי איך הוא עובד ומה התוצאה.

האם שווה את המחיר