שבת זוועתית.
כואב מדי מדי.
הקאתי שלוש פעמים. זה כבר לא מצחיק.
למה מכריחים אותי לאכול למה.
וזה לא שאכלתי נורמלי.
אכלתי טיפה.
עוד רגע יום שלישי ואני מפחדת ממנו רצח.
מחר יש יום ארוך מדי.
אין לי כח.
אולי לא נבוא מחר?
פחח.
אם אני לא אעשה את המבחן הזה לא יהיה לי מתי להשלים אותו.
באלי לעשות את זה.
אבל לא באמת באלי.
באלי לישון.
זה מה שבאלי.
כבר יותר מדי אנשים חפרו לי על כדורי שינה.
לא מצחיק.
תקלטו.
בשבת אפילו התארגנתי והלכתי אליה אבל אמא שלה אמרה שהיא גמורה.
אז חזרתי הביתה ולא עשיתי כלום.
אמרתי לה ברביעי שאני רוצה שיקרה עם זה משהו ושאין לי כח בעצמי.
אבל לא אמרתי לה באמת מה זה עושה לי.
זה עושה לי חרדות.
עומס. (כן, נפשי. על הפיזי לא מדברת בכלל. אהמ. איכ איכ.)
לחץ מטורף.
ובשלישי הכל יעלה שוב. כי.
איכ.
אני שונאת שונאת שונאת מורות בקטעים האלו. אוקיי?
ועוד אחת ילדונת, בקושי הרגע התחתנה. לא מבינה כלום מהחיים שלה.
"אם מתישהו את רואה שבאלך להגיד יותר ממה שאמרת, תבואי. ואם את רוצה לדבר איתי, את מוזמנת, תמיד. גם על דברים שלא קשורים לשיעור. אני פה כדי לעזור לך. בשבילך."
"יותר משאני לא רוצה שזה יעשה לך עומס פיזי, אני לא רוצה שזה יעשה לך עומס נפשי."
כאילו מה את מבינה בכלל. מה.
איכ.
לעזאזל.
אני צריכה את ****.
או שאולי לא. אולי זה יעשה רק יותר גרוע.
אבל במילא היא כבר נעלמה לי מהחיים.
אני צריכה לבכות.
ואני צריכה חיבוק.
