"מתפללת שלוש תפילות ביום", "קובעת עיתים לתורה", "שומרת כשרות ושבת". אבל למה את לא מספרת על עצמך? למה אלו הנתונים שלדעתך מייצגים אותך? למה אם את "עובדת את ה' בדרכך שלך" זה אומר שאת יותר מוותרת לעצמך? הלוואי וכולנו נעבוד את ה' בדרכינו שלנו.
פעם נסענו לסבא וסבתא וכשהלכנו לבית הכנסת בקבלת שבת היה בכניסה שלט שאמר "אם תדבר בבית הכנסת לאן תלך כדי להתפלל?" ואני חשבתי "לטיילת, בלילה, כשכולם ישנים. או לשפת הירקון באמצע היום, כשהעיניים לא יכולות לבהות עוד במסך והמוח עיסתי מכדי לעבוד. או ליער ליד הבית, איפה שיש רק פטריות ושועלים". מה אכפת לי שאת מתפללת שחריתמנחהערבית אם כשנכשלת בראיון את בוכה רק לחברה שלך, ואם לפני המבחן את רק לומדת את החומר? מצידי שהחצאית שלך תטאטא את הרצפה, את מי שאת כי זו המסגרת שנולדת אליה או כי העזת להביט לעולם בעיניים והבנת מה את רוצה מעצמך?
וקצת עצוב לי שתפילה הפכה למנת חלקם הבלעדית של המאמינים.
ואני נזכר בצעקות באחת בלילה בערב שבת אחרת. ואולי התווכחנו שעה ואולי במשך כל החיים שלי, אבל אני נשארתי עם משפט אחד שהטחת בי ולא היו לי תשובות. "הבעיה היא שאנשים לא מאמינים בתפילות שלהם!". ואני השתדלתי לגמור את השיחה מהר ולהחזיק את הדמעות בפנים, לא בגלל תדמית מזויפת של גבר שאסור לו לבכות, אלא כי הבכי הזה היה שייך רק לי ולאלוהים. ובאחת בלילה בערב שבת, חצי שיכור פסעתי מבעד לדלת ובמקום ללכת הביתה פניתי לצד השני ותעיתי בלי יעד. ובכיתי את התפילות חסרות האמונה שנשכחו אי שם בעבר התמים. ונתתי לעצמי ולאלוהים את כל הדמעות שנחסכו ממנו במשך שנים. שלא מצאתי בבית האבות שבבית הכנסת. כי בחדרי הלב קר, קר מאוד. ואם לא מקפידים מידי פעם להפשיר את הלב עם דמעות הוא יקפא מבלי שנשים לב.
ואני מתחיל לחזור מהירקון כי נעדרתי ליותר מידי זמן וכבר קיבלתי כל מיני הודעות עם הרבה סימני שאלה, ואני פוגש את דולב אוכל שווארמה על שפת הנחל מוקף בברווזים ואני מתיישב לידו בחיוך.
ואני מנתק שיחה של 40 דקות ומחליט להקשיב לך, ומעכשיו אני אקום מוקדם יותר כדי להתפלל במניין ולא יחידי בבית. יותר קל לדבר עם חוזרים בתשובה, אין להם קלישאות במלאי.
ואני חוזר הביתה באמצע ליל שבת, מפוכח כמו שהרבה זמן לא הייתי ומחליט להתחיל להאמין בתפילות שלי
)