ולא משהו שאפשר להשיג מהיום למחר

אנרגיות וכח וזמן שאין מבזבזבים על הנאות של החיים והנאות עם הילדים ומהם

לא על הרמת חפצים מהריצפה או שטיפה או סדר

יום שישי כל המשפחה מתלבשת על הבית ביחד וליל שבת הבית מדהים וזה מחזיק רק עד אחרי הסעודה

על מה אני אחשוב , איך עברו החיים? ברדיפה אחרי הרמת דברים מהריצפה, התכופפויות, מלחמות עולם עם כולם על נקיון

מעדיפה לעשות עוד דברים נפשיים שתורמים והנאות של החיים. לשמור את הכח לדברים החשובים

זה כמו שאני אומרת לבעלי אם עכשיו אני מנקה אפילו ארבעים דקות, זהו אחרי זה אי אפשר לדבר איתי, ביזבזתי שם את הכח.

אין את שתיהם!! עד שבעלי הפנים. זה לא גם יפה וגם אופה זה אחד משניהם.

וברור שהכי חכם זה לבחור את האישה ולא את הניקיון.

ואם הוא לא עושה את זה לבינתיים. כנראה שהוא עשה כל מיני שיקולים שזה לא שווה לו.

הוא לא לקח אישה שהיא מנקה. אני שווה הרבה מעבר לזה (לדעתי בכל אופן)ויש לי הרבה מה לתרום חוץ מלהרים נעלים ומעילים מהריצפה. ולאסוף שאריות פתיתים. או לנגב שוקו שנשפך

יותר מכך , אחרי עשר דקות אני מתעייפת. אמרתי ארבעים דקות בהגזמה.

רעיון באמת לשאול בדייטים. איך את חושבת שכשיהיו לך כמה ילדים? יהיה לך כח לנקות?תגידי מראש כי אם כך לא אתחתן איתך

בעיה שאני לא עוקבת אחרי כל מי שנכנס, אני לא עומדת בפתח הבית

והלוואי והחיים היו פשוטים , שפעם אחת אמרת לשים או גם פעמים שלוש מעיל במקום ואז ישימו.

אני יודעת לתפקד מצוין,  לא מאשימה אף אחד

 אני יכולה דבר ראשון שאני שומעת דלת נטרקת לרוץ ולהגיד מעיל במקום, תיק במקום, לא להוריד נעלים בסלון, לא נראה לי לעזוב הכל ולרוץ כל פעם שאני שומעת דלת נטרקת ומישהוא בא.

מה שכן, אם במקרה נכנסים יחד ומשהוא מעיף את המעיל לריצפה אני אומרת תשים במקום.

ובקשר לשוקו בבוקר  דוקא בעלי כבר במשך חמש שנים!! כל בוקר מזכיר לילדים תנגבו את השולחן אחרי השוקו.כי הוא במקרה במטבח מכין אוכל כך שזה ממש מול עיניו והם מנגבים.

אבל רק להסביר שזה כל בוקר !!! כל בוקר!!!! צריך להזכיר.

אז לא מתאים לי כל יום כל היום להזכיר דברים.

ועוד משהוא. שהם מצחצחים שינים כל אחד בא להראות לבעלי איך מצחצח בבוקר ובלילה כי בגלל שיש להם מלא חורים אז בעלי החליט חצי שנה אחרונה לראות איך הצחצוח.

זהו שאני לא ינקה בלי לחשוב פעמים. אני אחשוב אלף פעם. כי זה מלא דברים. זה לנקות ולאסוף ולהרים.

ארוחת ערב ונקיון השולחן כשהגדולים אוכלים אני מקלחת את הקטנים. ואחכ משכיבה אותם  ואז הגדולים מתקלחים.

אני לא אחזור שוב למטבח בשביל להוריד. כי אני כרגע בחדר משכיבה. ומהחדר אני יוצאת למרפסת כביסה לכבס.

ואז כבר לרוב לא חוזרת למטבח. כי אני הולכת לישון. או למקלחת. מדלגת על המטבח כי אין לי מה לחפש בו, אני לא אוכלת בתשע בלילה.

וכן לפעמים אני יושבת במטבח עם בעלי כשהוא מבשל או אוכל. אבל אני יושבת ומדברת איתו!!! אני לא מתזזת בין השולחן לכלים ולסדר. כי אני נחה מהיום. לא ממשיכה לעבוד. זה או לשבת ולדבר איתו או ללכת למיטה. זה לא לדבר איתו ותוך כדי לעבוד. עבדתי מספיק עד שהגיע

הניקיון. 
לדעתי הפוך- זה משאיר אותך פנויה מהצורך כל הזמן רק לנקות.
ובנוסף אני מרגישה שזה סוג של אחריות אישי- גמרת לעשות משהו- לסדר ולנקות אחריך זה חלק מהמשימה.
זה לא רק אם יש לי כח.

ובאמת מעניין איך אני אהיה כשיהיו לי ילדים, אבל נראה לי שזה ימשיך כמו היום.

אני מדברת על נקיון אחרי אחרים

זה לא שאני לא אומרת כלום לילדים. אני מנסה בטוב ואם לא עושים אז לא. להוציא כוחות על ויכוחים איתם אין לי כח ואין לי רצון.

אלא אם כן אני אתישב ואאסוף משחקים אז הם כן יבואו לעזור אבל לי אין כח להתישב ולאסוף

הוא בעצמו כשלעצמו פדנט נוראי, אבל לא בשביל לנקות אלא בשביל עצמו

לכן חולצות הוא מביא לכיבוס וגיהוץ. נעלים הוא כל בוקר מבריש. אבל נגיד גרבים שלו מלוכלכות מתגלגלות בכל מקום.

כל המכנסים שלו הוא גם נותן לניקוי יבש וגיהוץ. הוא תמיד מתגלח ומסתפר ונראה טיפ טופ ונראה טוב. אבל שוב לעצמו.

בבית הוא לא לוקח את האוכל מהשולחן. סיים דורדוראנט התחיל חדש ואת הישן משאיר באמבטיה. פתח סבון חדש השאיר את העטיפה. סיים משחת שינים משאיר ישנה באמבטיה ופותח חדש.

גם אני ככה לעצמי מאוד נקיה. הכל מותאם ומוקפד. אבל בבית לא.

כי הבית זה בור ללא תחתית. ולשנינו אין כח. באים עיפים. שנינו מרגישים שמה שאנחנו תורמים לבית ולילדים זה מעל ומעבר. אין עוד כוחות לסידור הבית.

שנים ראשונות העברנו במריבות אימים. של תיקח את המשחה שנגמרה לפח והוא תשטפי כלים וזה היה נורא. מהרגע שבא וכל הזמן רק מריבות וזה לא מוביל לשום מקום רק לאוירה עכורה ונוראית וכל אחד אומר שאין לו כח לעשות עוד משהוא למען הבית.

לכן שנים אחרונות אנחנו בכלל לא מדברים על נקיון. על הכל חוץ מיזה. לא רוצים בית נקי ומריבות.

נגיד השבוע הוא פתח את הארון זבל ואמר ואוו נשפך שם כל הסבון כלים כי שם אני מאחסנת, פעם הייתי אומרת לו אז תנקה היה אומר תנקי את והיינו רבים . מה שקרה אמר לי ואוו נשפך אמרתי גם ואוו והוא סגר את הדלת של הארון זבל ולא ניקה וגם אני לא וזה נשאר. ועד שמסתבר זה יתיבש או לא יודעת מה יקרה לזה. לפחות אבל לא רבנו והמשכנו את הערב בכיף

רק נשים מסוגלות לפתוח שירשור על ניקיון. לגברים זה לא ראוי ומעולם לא עניין אותם..

אולי חושב רק על עצמו ? אגואיסט? נגיד שכן... אז שוב לא שווה לי להעביר חיים במריבות איתו ולשנות אותו. זה גם לא ילך מנסיון. נגיד האוטו שלו מבריק. אסור לאכול באוטו לילדים. הוא כן מאוד נקי.

בדיוק אתמול צחקתי הוא פתח את הארון שלו להוציא משהוא ואז נפל משהוא אחר. והוא הסתובב הסתכל עלי  והרים את מה שנפל. אמרתי נס שאני פה חחחחח אחרת מה שנפל היה נשאר בריצפה. אז הוא קצת כן פוחד ממני. חחחח

יכול להיות שאישה אחרת במקומי היתה רצה אחריו ומנקה. וזה אני לא מוכנה!!!

יכול להיות שכל ההבדל פה זאת אני ולא הבעל

כי נגיד גם אבא שלי ככה ואמא שלי עושה הכל אבל מקטרת ומתעצבנת. אז אני לא מוכנה לעשות אחריו דברים ולא רוצה להעביר את החיים שלי בעצבים. ולכן נשאר מלוכלך ובלאגן

הרבה יותר חשובים לי ואני לא מבזבזת על שטויות מבחינתי של משהוא שנשפך

מבחינתי תקנה לי שאתה חוזר קראפ או עוגה וכו. זה הרבה יותר חשוב לי

כי זה טרחה לעצור לעמוד בתור ולקנות. לא קניות לבית!! אני מדברת על פינוקים עבורי

אני לא אפציץ אותו כל היום עם מילון בקשות מכל כוון. אני לא מתפעלת אותו!! אני חברה שלו!!

הוא לא חושב שרק אני צריכה לנקות. הוא פשוט הודיע שזה מלוכלך אז אמרתי אווו וזהו. כי אני רוצה שנתייחס כאל חברים לא כאל אחת שפוקדת וגם לא מבקשת . אם הוא היה רוצה הוא היה לוקח ומנקה ואם לא עשה זאת זה לא בגלל שהיה צריך שאגלה את אמריקה שהוא יכול לנקות.

הוא הודיע חשב אולי שאנקה לא ניקיתי והוא גם לא היה לו חשק וזהו. והוא גם כנראה למד שהוא לא יתחיל לריב איתי כי זה לא שווה לו.

זה אומר ששניכם יחד שבשמחה מנקים את הבית? את רוצה להגיד לי שאין לכם מריבות על מטלות הבית? שאם את מנקה זה לא על חשבון כיף עם בעלך? זה לא אומר שאת יותר עיפה ופחות סבלנית לבעלך ולילדים כי יש לך עוד מלא מטלות בבית?

אבל אצלי זה הולך שאני מכינה אוכל ותוך כדי שוטפת את הכלים שאפשר, אחרי הארוחה מפנים את השולחן ושוטפים את הכלים ומנגבים את השיש ומטאטאים את הרצפה, פעם בשבוע מנקים את המקרר מי שרואה שהשרותים מלוכלך מנקה מסיימים משהו מסדרים אח"כ, נפל משהו לרצפה מרימים, כביסה אני עושה ובעלי מוציא לי את זה ואני תולה, וכל דבר אחר בבית מי שיכול עושה.
לנקות חלונות זה בעלי עושה, ואין לנו כ"כ חלוקה ברורה אלא ני שיכול עושה.
אני לא יודעת איך זה עם ילדים אבל מניחה שזה ימשיך ככה כי ככה היה בבית שלי.
ואני כרגע יותר חלשה ופחות יכולה להתאמץ אז בעלי עושה יותר.
אבל למשל ספונג'ה זה משהו שהוא לא ידע לעשות (למד כבר) אז בעיקרון הבאנו מישהי שתעשה את זה פעם בשבוע עד ששבוע אחד היא לא יכלה לבוא ובסוף אני התחרפנתי מזה שכל הרצפה שחורה... (המשך הסיפור היה בשרשור אחר) 
וכן- אנחנו מנקים יחד וכיף לנו! ולפעמים הוא מנקה ואני רק יושבת (כי זה מה שאני יכולה) אבל אנחנו מדברים יחד וצוחקים ונהנים לנו מהזמן המשותף.
וכשאני תולה כביסה אז הוא נמצא איתי ואנחנו נהנים לנו.

אני מקריאה סיפור. יושבת ומקריאה

לא אומרת להם תחנקו עם האוכל ותוך כדי שוטפת כלים

כלים זה משהוא דומם ולהקריא לילד סיפור זה חויה שלא תשכח. זה מה שאני רוצה שהם יזכרו

עכשיו אני קוראת שאתם עדין בלי ילדים. נשמה את לא תביני בחיים

כי אני בתור זוג צעיר בעלי עמד לידי שתליתי כביסה וניקנו יחד כי היינו בלי ילדים. ישנים טוב בלילה ולא מוטשים מהם.

דברי איתי עוד 15 שנה

שכמו שהיה אצלי בבית ואמא שלי סיפרה לנו סיפור בארוחת ערב וגם ניקו את הבית תוך כדי, וכמו שתלינו כביסה עם אמא שלי ושיחקנו יחד משחקים תוך כדי וגם מהר מאוד התחלנו לתלות כביסה לבד, (גיל 6-7) מתוך רצון כי זה נתפס אצלינו כחויה, והיה ברור שמסדרים את המשחקים אח"כ כי אנחנו שיחקנו בזה, ואם לא נאסוף אז למחרת לא נוכל לשחק במשחקים ובבוקר סידרנו את החדר כדי שיהיה לנו כיף לחזור, והכל היה לנו חויה ובכלל לא הרגשתי שאנחנו נחנקים מהצורך לסדר ככה אני מקווה שיהיה אצלי.

וזה בסדר, אני מותשת ברוך ה' מההריון שהוא לא קל ויש דברים שאני מתפשרת עליהם בגלל שאני לא יכולה לנקות, אבל בייסיק? זה אני עושה תוך כדי. אם אני יכולה ומסוגלת אני עושה יותר בשיטת הורג תורכי ונח...
 

ואם טוב לכם איך שאתם- אז סבבה, לא מבינה איך זה יכול להיות, אבל יש כל מיני התנהגויות שאני לא מבינה...

מ8:00-17:00 ולכן יצאה מהבית ב7:00 וחזרה ב18:00.
וכשהיינו יותר קטנים ולא היה ילדים גדולים בבית אז היא חזרה ב16:00 (בתנאי שלא היו עיכובים)
אבא שלי עבד במשרה מלאה שדרשה אותו גם כשהיה בבית.
אני חושבת שלכל אחד יש יכולות שונות וגם מנטליות שונה ותפיסת עולם שונה וזה משפיע על כל ההתנהלות.

ברמת העיקרון אני ממש מסכימה איתך, וכל הכבוד לך שאת מבינה

מה חשוב ושומרת על הכוחות וגם מרגישה עם זה בנח ולא "מתקפלת"

מהתגובות!

רק דבר אחד- אני כן חושבת שחשוב לשמור על "נראות" נורמלית (בעיקר בתחום

הניקיון, סדר פחות משנה) כי בכ"ז מגיעים לפעמים אנשים וחברים של הילדים,

את לא רוצה שהילדים יתביישו להזמין חברים..

כלי מיטה נקיים. יכולים להיות בריצפה שאריות של ביסקוטים ושקדי מרק וכ

אבל המיטות שלנו תמיד כלי מיטה יפים ונקים ומסודרים וגם השמיכה. אז זה עושה הרגשה טובה. מסתכלים כמו שאמרתי למעלה. לא על הריצפה.. חחח שהיא גם מאוד יפה אבל מלאה בדברים

פשוט לי חשוב לישון במיטה מפנקת.

לגבי החברים. לקטנים לא אכפת מהבית. והגדולים  מסדרים את הבית לפני שחברים באים!!!

וזה טוב מאוד כי הרבה מהבלאגן זה שלהם. וזה שאמא שלהם לא צורחת עליהם כל הזמן תקחו את הנעלים והפיזמה והתיקים הם יודעים טוב מאוד שזה לא בסדר.

ואם הם מרגישים בנח עם זה זה מה שחשוב!

כנראה הצלחת לשדר להם את זה וכך הם מרגישים

טוב עם הגישה של שמירה על הכוחות במקום סדר

ומרגישים שזאת גישה חיובית, מדהים בעיני,

ותכלס מה שחשוב זאת התחושה והשדר

גם זה שהם מרגישים בנח לסדר לפהי שמגיעים חברים

ולא מרגישים לא נעים מההורים זה מדהים

בעיני את אלופה

אבל מותר שיהיו דעות שונות.
אבל אני לא מצליחה להבין למה זה ברור שלשים נעליים, תיקים, פיזמה, וכו' במקום זה רק כי אמא כל היום צורחת לעשות את זה.
אצלינו זה היה ברור מאוד ובאוטומט ואמא שלי לא היתה כל היום עם יד על ההדק.

זה לא כולם ככה. רובם כרוח סערה ולא נשאר מטר בבית שזה לא חולף עליו

וזה מצחיק לראות חלק ילדים כאלו חננות ושבאמת ישימו במקום. כנראה שזה גם מולד

מותר לאנשים לחיות ולחשוב אחרת ממך, זה לא הופך אותם לפחות טובים וגם לא אומר שהדרך שלהם בהכרח פסולה

לגבי חינוך - יש גם לטבע של הילד הרבה השפעה, יש ילדים שקל לחנך אותם ויש ילדים שקשה לחנך אותם. זה לא אומר שלא צריך לחנך אבל רק אומרת שבודאי שיש הבדלים בין ילדים אפילו באותה משפחה.

הכרתי מישהי שדיברה כמוך גבוהה גבוהה שהכל עניין של חינוך והיתה כל כך בטוחה בדרך שבה היא מתנהלת עם הילדים שלה והכל היה בסדר עד שאחד הילדים שלה היה טיפוס אחר ועשה לה את הבית ספר של החיים, מאז היא כבר לא כל כך נחרצת כמו שהיא היתה פעם, מבינה ששום דבר בחיים זה לא שחור לבן ויש הרבה מאד גוונים של אפור באמצע..

וגם אין לי בעיה עם זה בכלל

שלא ישלמו לי על החינוך

ולא אצל כולם סדר הוא במקום גבוה בערכים

יכול להראות כמו בקרב כי אנחנו בדיוק משחקים בפיראטים וכל מה שיכול להיות לעזר השתתף במשחק- כולל להזיז ספות ולשים שמיכות בכל מיני זויות.
אבל כשנגמר הזמן לשחק מסדרים הכל ומחזירים את הבית למצב שפוי.

גם הבית שלי לפעמים נראה ככה כי אני מאפשרת לילדים חופש פעולה כל עוד זה בגבולות הסביר (והגבולות שלי די גמישים בענינים האלה כי אני חושבת שהבית נועד לשרת אותנו ולא אנחנו אותו) ובסיום המשחק בדר"כ גם מסדרים הכל ומחזירים את הבית לקדמותו א-ב-ל לפעמים בסיום המשחק המצב בבית כזה שכבר אין מספיק כוחות גם לסדר הכל וגם לשמור על אוירה טובה, מישהו נופל מישהו בוכה משהו נשפך התיונק התורן החליט שזה הזמן לינוק ואין מה לדבר על לחכות עוד שניה, הענינים קצת יוצאים משליטה ואת אומרת לעצמך - יאללה שכל הבלגן יישאר רק שיהיה כבר שקט פה ומעדיפה לשים את כולם במיטות עם חיבוק ונשיקה מאשר להכנס למתחים מיותרים - לזה אני קוראת שצריך לדעת להתגמש בחיים ולא הכל שחור לבן

ואחרי כל הסערה

אז יש אמהות שהם יסדרו הכל

ואני לא אמא כזאת (לפעמים אולי כן)

אבל בדר"כ אחרי שכולם הלכו לישון, לשקם סערה זה הרבה זמן והרבה כח שאין לי, כי מחר אני גם צריכה לקום מוקדם. ואני גם צריכה להתעורר בלילה מס' פעמים.

אם יש לך תינוק שאת קמה אליו בלילה, כשאת בהריון או מניקה, הכוחות הם אחרים

היו תקופות שדאגתי שכולם יסדרו והיה לי מספיק כח לעשות את זה בנחת בלי עצבים וצעקות

היו תקופות שסידרתי בעצמי

והיו תקופות שהשארתי את כל הבלגן (בידיעה ברורה שהוא לא יברח לשום מקום ) ולימדתי את עצמי לעצום עינים ולא לראות את זה

איזון זה מילת המפתח, וסדרי עדיפויות בחיים

מי שכותבת (ראיתי פה באחת ההודעות) שכל בוקר שעתיים היא מסדרת את הבית אז שלא תבוא בביקורת למי שקמה בעלות השחר כדי לרוץ לעבודה ולחזור אחה"צ, התנאים הם פשוט לא אותם תנאים

אבל יש הבדל בין בד"כ מסודר ולפעמים יש אילוצים וחוסר ברירה אז לא מצליחים לבין שזה יהיה דרך חיים.
מסכימה עם זה שיש לכל אחד תנאים אחרים אבל בתור אחת שגדלה ככה אז אני לא רואה סיבה למה בית מסודר= חוסר כוחות של האנשים, צרחות ושלא נעים ונחמד לאנשים לגדול.
מהעיניים שלי זה בדיוק הפוך, וכנראה שיש לאנשים אחרים דעות שונות ממני.
אבל בכנות?- מרגיש לי הזוי.

כתבתי את זה גם למטה איפה שעניתי על הסקר

אצלינו זה משולב - נשואים טריים

שבאופן כללי הרבה יותר נעים לחיות בבית מסודר ונקי אבל באמת מדגישה - רק כשזה קורה באוירה טובה ולא מתוך לחץ, מתח ועצבים. עם הסדר והנקיון באים על חשבון האוירה בבית זה לא שווה את זה.

ויש תקופות שצריך להגמיש והתאים את סדרי העדיפויות.

כי מראש אני בעיה עיפה מהעבודה. ומוציאה ילדים מהגנים

ועולה איתם בלי מעלית סוחבת על הידים פלוס שקיות לפעמים וכו

ואז נכנסים בקושי נושמים וכולם רעבים וצמאים ועיפים

זה בקבוק, זה מים, זה שרותים, בינתים עף משהוא, נשפך משהוא, אחד רוצה ללכת לחבר. שני צריכים לקחת אותו לחוג. ואחכ להוציא אותו. וכל יום חוג למישהוא אחר. שזה אומר שוב לרדת עם הקטנים בלי מעלית עם מעלים ואחרי שעה שוב לעלות איתם ונכנסים ושוב רעבים וצמאים . וכו

ואז צריך ארוחת ערב ומקלחת ובין לביו נוצר עוד מלא בלאגן בבית . מה לא ברור איך נוצר בלאגן

יש אנשים שמתחרפנים מלסדר ולא מפריע להם בלאגן

ויש אנשים שמתחרפנים מבלאגן וגם לא רואים בלסדר משימה

כ"כ מאתגרת

אם מבולגן זה הורס את כל ההנאה!!

היא מתזזת אותך, זה כבר משהו אחר.

אני אם זה חשוב לי אני אעשה את זה בעצמי אבל מבינה לגמרי את בעלי שרוצה רק להימרח במיטה ואני לא אתחיל לבקש ממנו לקום ולעשות את כל זה, או שאני אסדר בעצמי או שאם אין לי כח לסדר אני אחליט לוותר על זה אפילו שמציק לי הבלגן בעינים

מסדרת את החדר במלון כשאנחנו בחופשה כי הרבה יותר נעים לי ככה

לא מעירה לבעלי, לא עושה שום דבר שמעיב על המצב רוח אבל כן מסדרת כי אוהבת לסדר ואוהבת שמסודר, מה הבעיה בזה?

לפעמים דברים נדחים עד שא"א יותר, אבל משתדלת מאוד שלא יקרה ככה.
אם זה נדחה, זה הרבה יותר קשה לנקות/לסדר וגם נותן הרגשה רעה וגורם לעצבנות.

משתדלים א, זה הכי כיף ונעים.

גם ב קיים בשביל דברים שעושים פעם ב ולא קשורים לשימוש השוטף כמו חלונות, מראות, דלתות, ארונות - מבחוץ ומבפנים וכדומה

ג - קורה לא מעט בגלל אילוצים שונים - עומס בעבודה/ ילד לא מרגיש טוב/ הריון ויש הרבה פחות כח/ והופס - הצטברו דברים ונהיה קשה להשתלט על זה. ואז מסתערים על הכל, מחסלים את מה שהצטבר ומנסים להמשיך עם א ו ב עד ששוב זה גולש ל ג כי החיים ב"ה עמוסים מאד ומלאי הפתעות.

שורה תחתונה - ג זה לא אידאלי בכלל, גם כשזה קורה לא רואה בזה משהו שהוא לכתחילה ולא מנסה להצדיק את זה. מה שכן - למדתי לא ליפול לרגשות אשמה כי באמת לא תמיד אפשר לעשות כל מה שרוצים בדיוק מתי ואיך שרוצים ולפעמים צריך לערוך סדרי עדיפויות אחרים בזמנים מסוימים.

הסורקים - מחזירים את הכלבים הביתה | Facebook

עד יום חמישי זה הרבה זמן

גם הבעלים יחפש את הכלב

וגם הכלב "יתגעגע" 

הכלבים שניהם בלי שבב, בסבירות גבוהה, ברחו מאיזה כפר ערבי.

עברו להסגר, לוודא שלא חולים בכלבת.

בתקווה שיהיה אפשר לאמץ אותם לאחר מכן

אבל בלי תעודות, הם לא שווים יותר מסתם כלב.

ולכלב משוטט אין תעודות בדר"כ.

האם שקלת ליטול קלמנרבין או מרגיעים טבעיים אחרים? לפעמים צריך גם את זה עד שיסתדר

מאמינה בחוסן מנטלי

אז מנסה לשאןב רעיונות🙂

אפשר לשתות קמומיל להרגעה, ולשתות מיץ תפוזים טרי כדי לקבל ויטמין c נקי, אז למה אי אפשר לקחת רגיעון טבעי בכדור?
 

זה לא במקום עצות מנטליות, זה עצה נוספת. אל תבואי שלילית לזה, לא מדובר במשהו כימי או ממכר.

חוץ מההבנה שהעולם מורכב. לפחות אנחנו נמצאים בארץ ישראל, ריבונים על עצמנו, ויכולים להגן מבלי להיות תלויים בחסד המזויף של העמים.
 

ובעז"ה גם זה נראה שבכל מקרה נצא מהמלחמה (אולי סבב) הזה מחוזקים ייתר עם מעמד אחר, בריתות אחרות, ותודעה אחרת.

רק ראיה לטווח הארוך יכולה להועיל כאן.

זה יותר כמו מלחמה אחת מתמשכת עם הפסקות

זה כנראה ימשיך

אולי עוד הרבה זמן

זה לא מחליש אותי

מה שהיה לפני רצף המלחמות הללו

היתה אשליה

שמחיר הניפוץ שלה יכל להיות גבוה בהרבה

כל מה שיקרה

הרבה יותר טוב ממה שהיה פה קודם

הטיפים שלי

להתעלם מהחדשות

לצמצם התייחסות למלחמה למינימום

להתעסק בדברים שיש עליהם שליטה

כאלה שנותנים תחושות טובות

לחיים יש להציע הרבה יותר מאזעקות טילים וחדשות

זה מעבר ללהתעלם מחדשות, זה זה שאי אפשר לתכנן שום דבר, לבסס קרירה, הילדים קופצים וצריך להעסיק אותם והכל מיטלטל

לילדים אולי למצוא פתרון ביניים שיכול להחזיק תקופה

קריירה כדאי שלא תהיה תלויה רק בזמני שגרה

ולעשות איזושהי חלוקה זוגית בקשר לילדים

אפשר לתכנן דברים

במגבלות מסוימות

רוב הדברים אפשריים

אם באמת רוצים אותם

לומדת תנ''ך.

התחלתי בלימוד הנ''ל היומי, וזה פשוט מרחיב את הדרך להסתכל על המציאות. זה נותן ראייה רחבה של מה שקורה כאן והמון המון תקווה. כשקשה לי אני עושה בינג' ומרגישה אח''כ שאני חוזרת לנשום.

זה נותן לי אמונה וחוסן מנטלי בכמויות.

ממליצה מאוד.

אלה פרקי תנ''ך מבוארים על ידי הרב פרנקו מישיבת הגולן.

אפשר למצוא בכל אפליקציה שאת שומעת בה פודקאסטים או מוזיקה.

דוגמא לפרק ששמעתי במוצ''ש האחרון (רק כדי להתבשם. ממליצה בעקרון לשמוע על הסדר)-

'תהילים מזמור פג

ואם שמעת, חשוב לזכור שאלו שיעורים בני חמש-שש שנים, שהוקלטו לפני ה-7.10.

הרלוונטיות שלהם רק מראה כמה אנחנו תחת השגחה אלוקית.

גם אני שומעת, מאוד אוהבת.

אני נמצאת בקבוצה ששולחים בה מידי יום 2 פרקי נ"ך ע"מ לסיים לשבועות

לק"י

אם זה מעודד אותה, היא יכולה לחשוב על זה...

אבל לדעת שזה לא סופי.

אוכלים אוכל טעים

פוגשים חברים

לומדים

מדברים איתם בטלפון 

בהצלחה! נשמע לא פשוט בכלל...

מבקשות מג'מני דברים מופרכים לדפי צביעה, ואז מדפיסות וצובעות

לפנות בעדינות ולבקש את החדר הריק?

בכל מקרה נשמע מבאס ממש. מה בעלך עושה בשביל לשפר את התנאים האלו?

ומורכב

אי אפשר להסביר להם?

למה לא היה אפשר להיות בחדר הפנוי למעלה?

לפני שהגעתם שזה יהיה המצב?

וגם אם זה הבית של האחות, אי אפשר שאח שלה ואשתו או האחיינית יהיו שם?

באמת מוזר להזמין כשלפחות לזוג אין מיטה לכל אחד משני בני הזוג

הקשר עם האחות לא חזק גם בלי קשר לחגים?

אין מצב לנסות להתקרב בשגרה כדי שאם תתארחו שוב (אם בכלל תרצי עם כזאת מציאות) תוכלו להשתמש בחדר הפנוי למעלה?

לך אין בכלל קשר עם גיסתך?

והכי חשוב, בעלך מבין אותך בכל הסיפור הזה?

מאוד חשוב שהוא איתך

אם הקשר עם גיסתך טוב, אין אפשרות לפני אירוח שם לבקש ממנה שאתם או הילדים יהיו בחדר השני?

על הדברים האישיים שלה כמו שאמרת לא צריך להיכנס

חבל שתגיעו לשם ותצאו בכזאת הרגשה לא טובה 

מאוד מורכב

וכנראה מצב רגיש ביותר

אגב, להזמין את ההורים אליכם רלוונטי? 

אז אישית, בלי קשר לכלל ההתנהלות, הייתי חושב שמי שמסוגלת להיות אמא, אמורה להחזיק באופן קבוע דירה לעצמה ולא להיות תקועה אצל ההורים, אבל כנראה שגם זה חלק מהמורכבות.

למעשה מציע להתמקד במה נכון לכם, גם אם זה להשאר בבית (אולי להזמין אותם אליכם?), אבל בשום אופן לא להכנס למורכבות בין גיסתך להורים.

מבחינתי, אירוח צריך לכלול תנאים מינימליים כגון מיטה.

אם אין מיטה, אין אירוח שכולל לינה. נקודה.

''אמא, אנחנו נשמח מאוד להתארח אצלכם, אבל בגלל שאין לכם מיטות עבורנו, נגיע ביום שבו אפשר גם לחזור הביתה לישון אחרי האירוח''. ככה פשוט.

בלי דרמות, בלי להפוך את זה ליותר ממה שזה.

אין מיטות, לא מגיעים.

שחלק מהקושי הוא גם שציפו מכם 'להתכלב' בלי שאמרו לכם.

ויש אנשים שבאמת זורם להם לישון מיליון אנשים בחדר קטן (שכנים שלי ישנים קבוע 7 נפשות בממ''ד עם תנאים כמו שתיארת). אבל יש אנשים שאצלם ילד בלי מיטה משלו- לא ישן דקה.

והילדים שלי הם מהסוג האחרון- אז אני מבינה אותך מאוד.

ואשתף שפעם חמי וחמותי הוציאו אותנו לנופש, אבל כדי לחסוך הם החליטו בשבילנו שהילדים ישנו שניים במיטה. שזה סבבה בעיני אנשים מסוימים, אבל אצלנו לא. ממש ממש לא. וגילינו את זה רק כשהגענו לנקודת האירוח.

אני הייתי חצופה מספיק כדי לשלוח שני ילדים לישון בחדר של סבא וסבתא.

ומאז זה לא חזר על עצמו.

ספציפית לגבי 'ליל סדר עם סבא', יש לזה משמעות וחשיבות של המשך העברת מסורת הדורות, אבל יש גם אפשרות אחרת.

רבים שנאלצו בקורונה או במלחמה או בנסיבות אחרות לעשות בעצמם - גילו גילוי חדש. ליל סדר שלכם, בקצב שמתאים לכם כשבעלך ואת ממוקדים בילדים שלכם - זה משהו מיוחד ומרומם מאוד. אפשר גם להזמין חברים לעשות יחד. אם יש לכם כח הכי חשוב (וגם הכי מחנך את ילדכם) להזמין את הזקוקים לכך בשכנותכם - אדם גלמוד, משפחה של עולים שאין להם קרובים בארץ וכד'. אבל קודם כל המיקוד בכם.

זה לא אומר שמעכשיו כך זה יהיה לנצח, יתכן שבעוד כמה שנים יסתדרו דברים ותוכלו לעשות בפורמט זה או אחר סדר עם סבא וסבתא, אבל כרגע זה כנראה יוצא מאוד עמוס - אז כדאי לחשוב על האפשרות.

עשינו את זה לא מעט שנים,

כי גם בשנים שהיינו צריכים להיות בצד שלי לפעמים לא יכלנו בגלל מורכבויות משפחתיות.

אבא שלי עזב לחו"ל לפני 5 שנים וכן יש כאב כזה ותחושת חוסר, זה בעיקר פוגש אותי סביב ליל הסדר

ועדיין מציע למצוא איך להפוך את הלימון ללימונדה.

אנחנו עשינו לבד סדר, זוג עם תינוק, בגלל אילוץ מאוד מורכב וזאת היתה חוויה מכוננת.

אח"כ חלק מהשנים כן נסענו, אבל כשהתאים שמחנו לעשות לבד.

ומצד שני, ממש מרגיש לי שאני מכיר את הסיפור הזה... די דומה לבית שאני מכיר. או בקיצור, יש מצב שאנחנו קרובי משפחה

בכל מקרה, התיאורים נשמעים לא טוב, אבל גם צריך להבין שאלו ההורים של בעלך, ואיזשהו מחיר תצטרכי לשלם על הכבוד שלך לבעלך ולרצון שלו לשמר קשר עם הוריו.

לשמחתי, אני שומע כאן הרבה תחושת הזנחה, אבל לא משהו בלתי הגיוני או לא אפשרי לחלוטין.

מציע שתקיימי שיחה עם בעלך ותחשבו על מה כן ומה לא, ואיך בכל זאת הולכים זה לקראת זה. כי בסופו של דבר דם זה לא מיץ עגבניות ואנחנו צריכים לתת מקום להיבטים סוציולוגים של בני זוגינו.

מציע לך להגיע עם אמפתיה וכבוד לצרכים שלו. קחי בחשבון שהמחיר יכול להיות הוצאה של בטן מלאה שלו על הורייך (אחרי הכל, הגמל לא רואה את דבשתו). וגם להכיר ולקבל את המושג "כניעה".

זה מה יש...

למרות שלא נראה לי.

ביננו אנחנו פתוחים ומדברים על הכל.

על האתגרים בשמפחתי ובמשפחתו.

וגם הוא מבואס מהמצב.

קשה לו שאמא שלו לא יוצאת...

לא מבין מה האחות נתקעה שם שנה פלוס...

וגם מתגעגע, בקיצור, מורכב

הסיפור-מסגרת שתיארת, מתאים אחד לאחד לבית שאני מכיר (ולמגינת הלב, הבית שגדלתי בו. רק שמסיבות שונות אני כמעט לא מתארח בו..). וכן, הכתיבה שלך מתאימה לגיסה שהתארחה בחג. כולנו יודעים שמאוד קשה לה.

מה שכן, זה כנראה לא אתם, גם כי אין הרבה סיכוי שהיא תכתוב כאן, וגם כי כשכנסת לפרטים זה שונה מאוד מהבית שאני מכיר (האספרגר הוא לא אח אלא קרוב ברמה אחרת, והאחות התקועה היא לא דתלשית וזה סיפור של הרבה יותר משנה שנתיים. ועוד כמה פרטים).

מצד שני, דווקא אני מדמיין את אותה גיסה מתייעצת אתי. ובכנות אני בעיקר שואל את עצמי למה מתוך כמה וכמה ילדים שקשה להם, רק היא "עושה כל כך הרבה בעיות"? למה דווקא היא לא מתפשרת? ובפרט באמת שהם באים מעט מאוד (לא רק לאירוח, גם לארוחה קצרה וכדו' הם בקושי באים, וגם כשבאים - זה בלעדיה).

וזה מדגיש לי אולי את מה שצריך לשים לב ולהיות מודעים לו. בשביל לשמר קשר עם משפחה, זה עניין רציני ודורש איזה מחיר משמעותי. אם זה חשוב לכם (כמובן בהנחה שזה באמת חשוב), אז נאלצים לשלם את המחיר. אפשר להפחית את הכמות, אפשר למצוא מקסימום פתרונות לבעיות ספציפיות (נניח אם יש בעיה עם הממד, אז אולי יש לבעלך חבר ילדות או שכן שהוא בקשר טוב איתו, ושינסה לסדר לינה אצלו). אבל אם הקשר הזה חשוב, צריך להבין שיש לו מחיר.

זה לא קל, אבל יכול להיות שגם בילך מתקשה אצל הורייך ושותק, ולא כדאי לעורר דובים. ובכלל יש סיכוי שזה גם קשור לרגישויות ייחודיות שלך.
 

בהצלחה יקרה ♡

שהכיוון של השיח ביניכם פה הולך למקום רע.

אתה די בטוח שאתם משפחה ויש לך בטן מלאה עליה (או על הגיסה האמיתית), מה שמבטיח מתכון נוראי לפורום.

הכי טוב שתדלג על הסיפור הזה, או שתנסה להתאמץ להבין את הצד שלה. זו הזדמנות פז שלך לשמוע ולהיכנס לנעליים של מישהי שאתה חושב ש"רק היא עושה בעיות". אולי תגלה כמה דברים גם על עצמך במהלך הקריאה.
 

ואכמ"ל.

ואני אומר את זה דווקא בגלל שאני מבין את הסיטואציה, וגם אני כנשוי טרי, הייתי ממש שמח להיות קצת פחות דבוק למשפחה של אשתי, אבל בס"ד הבנתי מהר שאין טעם להיפרד ועדיף למסגר ולהתמודד.

ממש מבינה את התסכול על הסיטואציה. זה באמת יכול להרגיש שלא מתחשבים בכם.

זה שלא היה מקום נורמלי לישון, וחוסר הגיינה זה נורא מגעיל ומבאס אין ספק וברור שצריך להסיק מסקנות כלשהן להבא.

יחד עם זה, מציעה גם לחשוב על מה שההורים עוברים עם האחות וכמה זה התגברות והתמודדות יום יומית ואולי עוגמת נפש עבורם, ויש בן עם אספרגר שאולי צריך יחס מיוחד, והם בטוח רצו שתבואו ואתם גם חשובים להם מאוד.

יש מצב שהם נמצאים בסיטואציה מאוד קשה של לנסות לרצות את כולם ובעצם לא יכולים לתת פתרון טוב לכולם בו זמנית. וכמו כל הורים מבוגרים הם פשוט רצו את הילדים שלהם איתם בחג. רצו נחת וזה רצון כל כך מובן.

אני לא אומרת שאת לא צודקת, ההרגשה שלך מובנית ומצודקת.

את לא צריכה לסבול ואולי לא תוכלו להתארח שם בתקופה הקרובה,

אבל אולי כדאי לנסות לראות גם את הצד של ההורים ולהבין את הקשיים שלהם בהתמודדות עם כולם.

אולי זה יתן פרופורציות וחמלה למצב שלהם, גם אם זה לא עושה את המצב שלך יותר קל.

אולי תמצאו דרך לשפר בעתיד את השינה שם ואולי לא. אולי תמצאו דרך אחרת לקשר.

זה לא חייב להיות פתרון מידי אבל כל צעד קטן לחמלה יכול לעזור.

שולחת חיבוק

זה בדיוק הסיפור.

וזה נורמלי.

זהההרבה צרכים שונים בו זמנית וזוג הורים שרוצה לתת לכולם.

אבל בגלל שזיהתי שזה יותר מידי צרכים, גילאים, סטטוסים וכו שמתנגשים, העדפתי ללכת אחרי החג ולא להשאר גם לשבת כי הרגשתי שזה כבר יהיה יותר מידי.

קצת מבאס שלאחות אין עצמאות ולא נראה שיש אופק להתנחלות שלהם שם.

להורים זה ממש קשה אבל לא ברור לי למה הם נתקעים שם.

בעבר גיסתי היתה עובדת ומאז הלידה שזה שנתיים היא רוצה לגדל את הילדה בבית אז עובדת רק שעה ביום וההכנסה בהתאם והבן זוג לא יודעת היה שם קצת און אנד אוף אז לא ברור..

הפתרון הקל שלהם זה להיוצ אצל ההורים, הסבתא עוזרת המון עם הילדה, חוסכים הוצאות, אבל בעיניי זה קטסטרופה.

גם כמובן דוחק אותנו הצידה לסבא ולסבתא לא נשאר גרם של כח וסבלנות לילדים שלנו. אבל מעבר לזה הסבתא אישה חולה וכולם בבית עליה זה עומס. 

כמה מורכבות

כמה זה דורש לנווט בין חלקי המשפחה בעיקר שזה חשוב לכם וזה מביא גם מחירים לא פשוטים כמו שכתבת.

@שבורת,לב כתבה מאוד יפה כאן

את כנראה לא תוכלי לפתור את המצב עם הגיסה,

זה שלהם.

אל תקחי עליך דברים שמיותרים לך.

אבל את מקסימה שלמרות הכל היית שם בחג ומקסימה החשיבות של חג עם ההורים בעיניך.

זה לא מובן מאליו.

צריך לקוות שעם הזמן אולי יהיו שינויים.

יש עוד שנה עד ליל הסדר הבא ובינתיים יכול להיות שדברים יזוזו וישתנו לטובה.

צריך זמן וסבלנות.

❤️

ליל סדר עם הסבא והסבתא. מעריכה אותך ממש.   זו כן חוויה שזוכרים הילדים.    מבינה שהיה לך קשה ומעריכה גם את הסבתא שמתמודדת בכל כך הרבה חזיתות : הבת הלא נשואה עם הרגישות הדתלשית - קורה במשפחות דתיות ובאמת הולכים על ביצים כדי לא לנתק ולהתנתק, הבן עם האספרגר וגם הרצון לארח אתכם - משפחה שלמה כשאין להם תנאים מתאימים. חושבת שאולי כדאי מראש לחשוב איך לעזור לסבתא, אולי להביא מיטה מתקפלת, אולי משהו בניקיונות לפני, להביא מצעים שלכם (אני מביאה קבוע כדי לא להוסיף כביסות למארחים) וכד'. חושבת שכיוון חשיבה כזה, שהסבתא מתאמצת ולא ככ מצליח לה כי קשה לעמוד בצרכים של כולם ורצון לעזור לה וליצור חוויה משופרת לכולכם כחזית מאוחדת, יכול לעזור גם לתחושות שלך.

פרחים מידי יום שישי,

לקום בלילה לילדים הקטנים

לקום איתה בלילה גם כשהיא מניקה כדי לעזור

אחריות לניקיון הבית

אחריות לקניות השבועיות

מתנה שווה ליום הולדת

ליזום מידי פעם יציאה לבית קפה/מסעדה

ליזום לצאת איתה לקניות לעצמה בקניון

לאפשר לישון עד מאוחר בשבת בבוקר

חופשות שוות בארץ או בחו"ל 

בעיניי זה מיותר לחלוטין שהבעל גם יקום בלילה,לפחות שהבעל ישן כמו שצריך

מי שבא לה להעיף עגבניות...רחמים...הכל נקי פה לפסח...

לי היו תקופות בתחילת ההנקה

שהציל אותי כשהוא היה קם לעזור לי

אבל כן היינו עושים סוג של תורנות או לפחות קימה אחת שלי כדי שיהיה לה 4-5 שעות רצופות של שינה.

אחרת זה מורכב להמשיך לתפקד שכל שעתיים צריך לקום להאכיל + יש בית ועוד ילדים שצריכים את צרכי הבית 

יש תינוקות שלא נרדמים מיד אחרי הנקה.

ואפילו רק להביא את התינוק לאישה להנקה בשכיבה יכול להקל מאוד מאוד.

הוא כתב שהוא קם במקומה...

זה לא רלוונטי

לקום יחד איתה כן

רק בשביל להביא/להחזיר תינוק,

זה תינוקי ומיותר בעיניי,במיוחד אם הבעל עובד למחרת.

ככה לא באמת צריך להתעורר אלא ממשיכים להניק חצי מתוך שינה.

ויש גם אמהות מניקות שעובדות.

ויש הבדל מהותי בעיניי, בין מה גבר יכול לעשות לאשתו, לבין אשה שיכולה לעשות לבעלה.
מבחינת התפיסה- זה חופף בעיניי והכלל הוא- לאן מכוון החץ? מה בראש סדר העדיפויות?
כל הפעולות הקטנות- והנחוצות מאוד, צריכות לנבוע היכן ומתי שבן הזוג יצליח לחוש תחושת אכפתיות, וזה שאני בראש סדר העדיפויות.
ברור שאנחנו חיים עם רגליים על הקרקע, ויש בלתמי"ם ויש  עניינים אבל מה מניע אותי?
מקווה שזה ברור..
לעניין הטכני-
לפי דעתי אשה צריכה להרגיש יציבות, לקיחת אחריות ויוזמה.
מה הבעל יכול לעשות?
ליזום דייט- ביתי או בחוץ, אחת לשבוע או לשבועיים, לדאוג שיש מי שישמור על הילדים (לא לבקש מאשתו אבל שהוא יהיה זה שמוביל את העניין)
משקה שהיא אוהבת בלי שהיא תצטרך לבקש
משהו טעים שהיא אוהבת
מסאז'- בזמנים שמותר, או אפילו לרכוש לה מסאז' מקצועי
הודעות במהלך היום, גם הבעת חיבה רגשות ומחשבות וגם שיתוף -נתקלתי בסרטון\ פוסט הזה וחשבתי עלייך (משהו שמביע אהבה, הערכה או תשוקה)
כמובן שפינוק של מתנה שווה מדיי פעם, מבלי שהיא תצטרך להתחנן ולהזכיר מליון פעם, לשים לב היא היא רומזת או אומרת שרוצה משהו, ולהפתיע איתו
לסדר לה את המיטה
אם מתאפשר לשניכם בלו"ז- לשחרר אותה לעשות כרצונה לזמן פינוק של מה שהיא רוצה, כמה שעות מבלי שהיא תצטרך לדאוג איך הבית מתפקד ומסתדר...
כשיש אפשרות לתת לה לישון עד מאוחר בשקט\ שנ"צ
ושוב חוזרת לעיקרון- שהיא תרגיש במעשים ולא רק בדיבורים שאתה חושב עליה ושהיא נמצאת בראש סדר העדיפויות.

נשמע שפותח הפוסט הוא גבר לכן עניתי על הצד הנותן הגברי..
 

מה שהשני אוהב

אני אוהבת קפה

כיף לי שהוא מפנק אותי בכוס קפה עם שוקולד

הוא אוהב אוכל טוב

כיף לו שאני מפנקת בארוחה שווה

פתקים זה תמיד טוב

פרחים אני פחות בקטע

דווקא בעלי שמח לקבל עציצים יש לו גינה מכובדת

לצאת ביחד לטייל

הוא מאוד אוהב לצאת לאיזה מעיין

אני אוהבת לבתי קפה

שמשתנה מאדם לאדם.

כן יש בזה משהו טיפונת לא־רומנטי לשאול "מה עושה לךָ/ךְ את זה"

אבל באמת אנשים כל־כך שונים וכל־אחד אוהב ומתלהב ממשהו אחר.

סבורני שהחכמה הגדולה היא לאו דווקא לעשות את המעשה הרומנטי הגנרי אלא דווקא לדעת מה הצד שני האוהב? מה האופי שלו? מה הנקודה שנוגעת בו/בה בדווקא?

כל אחד שמח במשהו אחר, אבל כדי לדעת מה משמח את השני דרושה הקשבה הדדית ופתיחות להגיד מה באמת משמח.

יש כאלה שישמח אותם מתנה ויש כאלה שזה יעצבן אותם (כי בזבוז כסף/ כי אני לא צריך את זה/ כי מיותר בעיני...) יש כאלה שימחו לקבל כוס קפה (למיטה?) ויש כאלה ששונאים קפה או  אוהבים רק את זה שהם מכינים וכו'...

לכן א'. לא להקיש שאם חבר קנה לאישתו תכשיט חדש והיא היתה בעננים זה אומר שגם אישתך תשמח בכזה דבר.

ב'. מה שמשמח אותך לקבל או לתת, לא בהכרח משמח גם את השני/ה.

אנשים שונים אוהבים וצריכים דברים שונים. ע"ע 5 שפות האהבה.

ג. הייתי מחלקת בין מטלות בבית וטיפול בילדים שבהן מתחלקים כל אחד לפי מה שמתאים לבין חיזור ונתינה מעבר לרגיל כדי להוסיף אהבה. לדעתי הבלבול בין הדברים גורם להרבה מתחים של: אבל עשיתי כל כך הרבה (שטפתי/ קמתי/ סידרתי/כיבסתי...) איך זה שהיא עדיין לא שמחה איתי/ כועסת עלי/ מרוחקת ממני?... אולי כי אין בעיניה (או בעיניו) קשר בין דברים שצריך לעשות לבין אהבה. (שזה גם קצת נכנס לעניין שפות האהבה, אבל לא בהכרח.)

בהצלחה רבה. כיף שמחפשים מה משמח את השני. אבל לא צריך לחפש רחוק. לדעתי, אפשר פשוט לשאול ולדבר על זה כמה וכמה פעמים בחיים. זה דברים שמשתנים כל הזמן.

כולל מצוות סיפור יציאת מצרים.

אמנם כמינימום שבמינימום, למי שלא מצליח הכל (או חייל וכד' שיש לו דקות ספורות), יוצאים ידי חובת סיפור יציאת מצרים בהזכרת יציאת מצרים שבקידוש (וכמובן - לשתות כוס ראשונה) ולהגיד מ"רבן גמליאל היה אומר וכו' לפיכך וכו'" עם הברכה שחותמת את המגיד וכוס שניה.

(מקור: משנ"ב סימן תע"ג ס"ק ס"ד).

נוהגים להשתדל מאוד לשמוע גם את עשרת המכות (משנ"ב שם) ולכאורה כדאי מאוד גם את הפסקה של "עבדים היינו" שבהתחלה, שבה מופיע סיפור השיעבוד והיציאה בקיצור. (ע"פ דבריו בסימן תע"ב ס"ק נ')

מעבר לזה - כמובן כל המרבה, הרי זה משובח, אבל אם את מפסידה קטעים מכל הדרשה הארוכה של "ארמי עובד אבי וכו'" - לא צריך להילחץ להשלים.

עשרת המכות מאוד חשוב

כל השאר פחות מהותי

מגיד לוקח כ10 דקות בקריאה מהירה ורצופה

הלל כ3-4 דקות

לא רואה לחץ להשלים כלום.

תכווני בקידוש. תגידי "פסח מצה ומרור" את עשרת המכות.

ותכוונתי "ולהגדת לבנך". תספרי להם שאת מתזזת אחרים כי זה פסח.

או שלשם שינוי אל תתזזי.

ואז הם ישאלו מה קרה שאת ככה נינוחה?

אז תספרי להם שעבדים היינו ועכשיו את בת חורין 🤣

פסח שמח 

מתוך שולחן ערוך "הרב", תעג סעיף מג:

ועיקר נוסח ההגדה שתקנו חכמים חובה על הכל הוא מתחילת עבדים היינו עד הרי זה משובח ואחר כך מתחלה עובדי עבודה זרה היו אבותינו כו' עד סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי ואח"כ פסח שהיו אוכלין כו' מצה זו כו' מרור זה כו' בכל דור ודור כו' ואותנו הוציא משם כו' לפיכך כו' עד ברוך אתה ה' גאל ישראל ושאר כל נוסח ההגדה הוא מנהג שנהגו כל ישראל מדורות הראשונים:

נ.ב. מה שהוא כותב "סוף דרוש פרשת ארמי אובד אבי" - הכוונה היא עד עשרת המכות (ולא חייבים להוסיף את דברי רבי יוסי הגלילי וחבריו)

צריך לומר, או לפחות להקשיב, מ"רבן גמליאל אומר, כל שלא אמר..." עד הברכה שלאחר ההגדה.

אם תרצי אבדוק במדויק

בעיקרון נשים חיבות בכל מצוות הלילה כמו גברים - נשואים טריים

וציינתי את המקורות.

העובדה שכמה ניקים שונים, ענו על דעת עצמם בלי מקורות ו(כנראה) בלי לדעת בכלל, כיצד הראשונים והפוסקים השונים הבינו את המשפט היחיד שהם ציטטו, מדגישה שוב עד כמה הפורום אינו במה מתאימה לפסיקת הלכה.

ולתועלת הציבור, להלן דברי המשנה ברורה, סימן תעג סעיף קטן סד:

גם נשים חייבות במצות הלילה ובאמירת הגדה ... ולכן החיוב גם על המשרתת שתשב אצל השולחן ותשמע כל ההגדה ואם צריכות לצאת לחוץ לבשל עכ"פ מחויבת לשמוע הקידוש וכשיגיע לר"ג אומר כל שלא אמר וכו' תכנוס ותשמע עד לאחר שתיית כוס ב' שהרי מי שלא אמר ג' דברים הללו לא יצא ונוהגין שגם קוראין אותן שתשמע סדר עשרה מכות שהביא הקב"ה על מצרים כדי להגיד להם כמה נסים עשה הקב"ה בשביל ישראל