משוב על גישת שפר:
אני אם לשישה, הגדול בן שבע וחצי. ב"ה זימן לי הקב"ה והצטרפתי לחוג הורים בגישת "שפר".
משונה להיזכר במפגש הראשון בו נשאלנו על הציפיות שלנו מהסדנא? זכורני שהייתי מסופקת מאוד באשר ליעילותו, "כי מה כבר אפשר לחדש אחרי כל מה שלמדנו והחכמנו?" בסיכום אני יכולה לומר שהופתעתי מאוד. אכן, היה הרבה מה לחדש. קבלתי בסיס מוצק בקשר לחינוך ילדיי.
מאז ומתמיד היה מאוד חשוב לי נושא "חינוך הילדים". למדתי רבות, רכשתי וקראתי המון ספרים בנושא ושמעתי אין ספור שיעורים מפי מחנכים דגולים. אך לצערי בשטח למרות שהרביתי ליישם את הדברים הנלמדים לא נראו תוצאות משמעותיות. הרגשתי הייתה – שחסר לי בסיס לכל מה שלמדתי.
הייתי מעניקה המון חום ואהבה לילדים, מחלקת ממתק לאחר ברכת המזון ובקבלת שבת, מספרת סיפור כמעט בכל ערב לפני השינה, מגוונת בתפריט האוכל בוקר, צהריים וערב ועוד כהנה וכהנה. למרות הכל כמעט תמיד התוצאה היתה הפוכה מהמצופה. לאחר שחילקתי ממתק ציפיתי לתודה או לפחות לשמחה אך תחת זאת היו בכיות – שהממתק לא מספיק גדול, או לא בדיוק הממתק הנחשק.
לאחר הסיפור היו בכיות למה אין עוד סיפור, או שהסיפור היה קצר מידי.
על האוכל היו תלונות שהוא אינו טעים וכו'. וכן הרבה תלונות שמשעמם כאשר אני מנסה להציע תעסוקה הולמת שכמעט תמיד נדחתה.
כשיצאתי עם הילדים לקניות התחרטתי מיד, משום שהילדים פשוט שיחקו תופסת ומחבואים בחנות תוך כדי השתטחות על הרצפה, צעקות וקריאות קולניות ובכיות על דברים שלא נקנו.
אחד מילדי היה אוכל את הכיפה והציצית והורס אותן בקצב מסחרר, נסיתי הרבה שיטות, לבסוף הגענו למסקנה שהילד סובל מהפרעה בתחושה, ועל כן הוא מחפש לעצמו גירויים. הוא היה קופץ עלי בצורה פתאומית וחזקה מאוד שהסבה לי כאב. כמעט תמיד הייתי דוחה אותו בשל כך ומנסה למגר את התופעה ושוב קישרנו הכל להפרעה בתחושה. לכן התחלנו במסאז'ים ועיסויים ע"מ להגיע לוויסות תחושה וכן דיברנו על ניסיון להגיע לריפוי בעיסוק, חדר ג'ימבורי וכדו'. בנוסף לזה הילד היה משמיע קולות כמו של חיות ללא שום סיבה הנראית לעין, במיוחד כשהיינו בחברת אנשים זרים, או בחדר המדרגות וכדו', דבר שהסב לי צער רב, גם בגלל הבושות – "איזה מין ילד יש לי שלא יודע איך מתנהגים ואיזו מין אמא זו שלא יודעת לחנך את ילדה".
ב"ה שזימן לי להשתתף בסדנא בה הבנתי כי ילדי מתחברים אלי בדרכים מוטעות. והוחדר לי עמוק עמוק כי אין לנו שליטה על התוצאות. בידינו רק לעשות השתדלות. הקב"ה לקח אותנו – ההורים – שותפים איתו, ועל כן בכל עניין נפנה אליו יתברך שבידו הכל.
התחלתי לעבוד לפי הגישה, נטרלתי את רגשות האשם, את ההרגשה שאני אמא לא מספיק טובה ולא מספיק יודעת. כיום אני יותר בטוחה בעצמי גם כאשר אני עושה טעויות. אינני מתנה את האמהות שלי בתוספת ידע וכדו'. העבודה אינה פשוטה אך משתלמת ביותר!
את הממתקים אחרי ברכת המזון הפסקנו, האמנתי בילדי שהם רוצים לברך ואינם צריכים את הממתק לאחר הברכה. הם מסוגלים ורוצים לברך. הבהרתי זאת לילדים שמעתה אנו מברכים לשם שמים משום שאנו רוצים להודות לה' על האוכל הטעים ואינני מחלקת ממתק לאחר הברכה. וב"ה היום הילדים מברכים ברכת המזון מקסים, בכל פעם לאחר הארוחה. כמובן שאח"כ אין שום בכיות וטענות שהממתק לא היה לטעמם…
בנוסף הורד גם הממתק בקבלת שבת – שהיה מונע ממני להתפלל בנחת לפני נרות שבת קודש – משום שהילדים כבר חסרי סבלנות שרוצים שאחלק כבר את הממתק, וגם כאשר מקבלים אותו אז מתכרכמות פניהם על כך שאינו בדיוק כפי ציפייתם. הודעתי לילדים שמעתה אני מחלקת ממתקים מתי שנראה לי ומתי שארצה. וב"ה שהשבת מתקבלת אצלנו הרבה יותר ברוגע ובשלוה. גם עמדתי על כך שהבנים יוצאים לתפילה והבנות נשארות בבית ולא נבהלתי כבעבר כשהבנות ניסו לתנות בפני מדוע רק הן בבית? היה לי את הביטחון לומר שמתאים שהבנים בבית הכנסת והבנות בבית והדבר עבר בנחת ובשלווה והשפיע לאחר מכן על כל סעודת השבת.
הילד שהרביץ הרבה – הייתי די מיואשת ממנו. הבנתי בזמנו שההרבצה נובעת מאימפולסיביות ואין לילד וכמובן לי שום שליטה בנידון. נסיתי המון המון שיטות, ממבצעים ועד עונשים, סיפורים ופתרון בעיות, וכן דיבור על רגשות וכו'. ולמרות זאת הילד הורחק בשל כך מהתלמוד תורה. והרגשתי ממש חסרת אונים. .בעקבות הלימוד הבנתי כי הילד משיג ממני את ההרגשה שאינני אם טובה. ושלא חינכתי אותו מספיק שלא להרים יד, ושאולי אם הייתי יודעת משהו עלום או שהיה בורא עולם מחונן אותי ביותר שכל ופקחות אולי אז הייתי מצליחה. ושאולי משום שלפעמים אני אינני שולטת בידי אז גם בני למד זאת ממני?
עבדתי על עצמי לא לחשוב כך ולדעת שהקב"ה שם אותי אמא לילד הזה עם היכולות והידיעות שלי, אני מצידי עושה את מירב ההשתדלות לחנך אותו והשאר בידי הקב"ה. הרגעתי את עצמי. נסיתי לא לחוש בכאב כאשר בני הכה ולא שלט בעצמו. ב"ה אפשר להגיד ש90% מההרבצות ירדו בתוך כשבועיים מאז שהחלתי לעבוד על הענין.
הילד אשר תלינו הרבה בבעיות התחושה שלו, ב"ה האמנתי כי אמנם יכול להיות שיש לו בעיית תחושה אך הוא יכול לספק את התחושה בדרכים אחרות ולא ע"י אכילת כיפה וציצית ולא ע"י "התנפלויות" בלתי מבוקרות. וכן נטרלתי את רגשות האשם שהיו לי כלפי ילד זה במיוחד, עוד מינקותו. וב"ה בתוך שבוע לא נשאר זכר לאכילת הכיפה והציצית וגם הקפיצות והחיבוקים החזקים פחתו כמעט לגמרי. גם הקולות שהוא משמיע פחתו בהרבה אומנם עדיין הוא לא הפסיק עם זה לחלוטין אך אני מרגישה שעלינו על דרך המלך. וככל שאני עובדת יותר על ההרגשה שלי כך גם התנהגות הילד משתפרת לבלי הכר.
לאחרונה קבלתי בטחון ויצאתי עם ילדי לסיבוב קניות, מה שפעם היה מסתיים במפח נפש ותשישות נפשית, הסתיים הפעם ברוגע ובשלווה, למרות שיצאתי עם כל הילדים ולא רק עם שניים. כאשר עברנו בחנות שמכרו שם דברים ב- 2.5 ₪ וכמו המחיר כך גם האיכות ולכן לא רציתי לרכוש לילדי סתם דברים שבעוד כמה דקות כבר לא יהיו קיימים, הבהרתי לו בצורה ברורה כי אינני קונה דבר שנראה לי חסר טעם ואם נמצא נקנה ואם לא אז לא. עבדתי על עצמי מבפנים שהילד מסוגל להבין זאת ולשתף עמי פעולה, ואני נוהגת בצורה הטובה ביותר שנראית לי. בסופו של דבר מצאנו רק לבנות דבר שהיה שווה ועמיד ואילו לבנים לא מצאנו. אם בעבר דבר כזה היה מסתיים בבכיות ובטרוניות הרי שהפעם בעקבות הסדנא ובעזרת ה' יתברך הבנים קבלו זאת בהבנה והמשכנו את הקניות בשלווה.
ב"ה מאז הסדנא הבית השתנה. יש הרבה יותר שיתוף פעולה, הילדים קמים בבוקר יפה, מסדרים מיטות, ומתארגנים ליציאה למקום הלימודים בנחת. האווירה השתנתה פלאים! גם בשובם התיקים חוזרים למקום והבית שומר הרבה יותר על צורתו.
הילדים אומרים תודה על האוכל ויודעים להודות על הסיפור לפני השינה – שמגיע רק כאשר לאמא יש זמן וחשק לספר.
תודה רבה לשליחה הנאמנה המנחה שבזכותה ובעזרת ה' הגיע השינוי המיוחל לביתנו.