כותבת מניק האנונימי כדי שלא יזהו.. יצא ארוך..
ההריון- שבעה וחצי חודשים אחרי החתונה, שבוע וחצי אחרי האיחור ועם כמה סימנים מוקדמים (רגישות בפטמות ודימות השתרשות) גילינו שאנחנו בהיריון
כמה ימים אחרי זה התחילו הבחילות.. ואחרי שקיבלתי שני עירויים התחלתי דיקלקטין.
ההיריון ברוך ה' היה תקין, כל הבדיקות היו תקינות.. הבחילות הפסיקו יחסית בערך בשבוע 19.
וזהו, הריון משעמם יחסית.. בלי שום צירים מוקדמים או מדומים.. עם בטן לא גדולה אז גם לא מרגישה כבדה מאוד..
עשיתי את הקורס הכנה ללידה של אמית לידה עם עוד מפגש עם דולה על הדברים שאמית לא מדברת עליהם. אני מאוד מודעת לגוף שלי, ורוצה לידה טבעית. אבל ממש לא שוללת אפידורל. בעיקר כי זו לידה ראשונה ואומרים שהיא יכולה להיות ארוכה.. השארתי את האופציות פתוחות.. כדי להחליט בלידה עצמה.
בשבוע 37 (חנוכה) טיילנו עם המשפחה.. ועשיתי כמה מסלולים.. ואין כלום..
באמצע שבוע 38 נסענו להורים שלי כי רציתי ללדת בבית חולים שקרוב אליהם.
קצת חוששים מזה שיקח הרבה זמן עד הלידה וסתם נתייבש אצלם. בעלי לומד בישיבה ליד, אני ממשיכה לעבוד מהבית ומתכננת להיפגש עם חברות שלא פגשתי הרבה זמן.
בלילה בין ראשון לשני (יום שני מתחילה שבוע 39) קמה לשירותים באמצע הלילה.. וקצת כואב לי הבטן. חוזרת לישון.. וכל כמה זמן מתעוררת מכאב בטן.. לא כזה חזק ולא מפריע לי לחזור לישון..
כשקמתי אמרתי לבעלי שנראה לי התחילו צירים. אבל זה לא מעיד על כלום. ושילך ללמוד, אני אסע לפגוש חברה בירושלים ואעדכן אותו אם יהיה משהו.
נוסעת עם אבא שלי לירושלים, אוספת את העגלה שקנינו ושמה באוטו של אבא. ממשיכה לשוק ולעיר לפגוש את חברה שלי ולקנות כמה דברים שהייתי צריכה.. תוך כדי הקניות ממשיכים הצירים אבל לא מאוד כואבים ואני מצליחה להסתיר מחברה שלי את רובם..
חוזרת הביתה, מנסה לנוח אבל אחותי הקטנה לא נותנת לי.. רוצה שאעשה איתה שיעורי בית.. תוך כדי שאני עוזרת לה אני שמה לב שיש ציר כל חמש דקות.. אבל הוא לא כואב ולא מאוד ארוך.. ארוחת ערב עם אחים שלי והצירים כבר טיפה יותר כואבים. אבל לא מראה כלום כלפי חוץ..
אני כל הזמן הזה בראש שזה לא צירים אמיתיים ושיש עוד זמן עד הלידה...(בעיקר כדי לא לפתח ציפיות ולהתאכזב)
בשבע בערך נכנסת למקלחת חמה וארוכה. כשיוצאת בעלי מגיע הביתה. רבע לשמונה..
הוא מתיישב לאכול ואני יושבת איתו, קמה כל שלוש דק' מציר לעשות את התרגיל של אמית לידה. הוא מסיימים לאכול ובא לעזור לי עם התרגיל..
הכאב מתגבר ומבינים שכנראה זה מוביל ללידה. אבל עדיין לא מפתחים ציפיות..
אני שוכבת על הצד ובעלי עושה לי עיסוי בגב עם מוזיקה כייפית. וכל ציר אני מזיזה את האגן ועושה את התרגיל של אמית..
בעשר בלילה אני מתלבטת עם בעלי, אמא שלי ושכנה שהיא מיילדת מה כדאי לעשות- לישון או להיבדק. כולם אומרים לי לנסות לישון. ואז זה יתן לנו מדד עד כמה הצירים מובילים ללידה.. אמא שלי הולכת לישון כדי לאגור כוח אם זה יתפתח ללידה.
אני מנסה לישון ולא מצליחה. והכאב רק הולך ומתגבר..
נכנסת למקלחת ושולחת את בעלי לנסות לישון לאגור כוחות .. כל ציר אני עושה את התרגיל של אמית ומכוונת את המים החמים לכאב בבטן.
המים החמים נגמרו ויצאתי להעיר את בעלי לעזור לי עם התרגיל של אמית. אחרי שני צירים אני מקיאה. ומבינה שזה כבר יחסית מתקדם. השאלה כמה.
בעלי מסמס לשכנה שהיא מיילדת והיא באה לבדוק אותי.
היא מגיעה ב12 בלילה בערך. בודקת אותי. פתיחה חמש.
ואז היא אומרת שזו לידה ראשונה. מצד אחד יכול לקחת שעתיים ומצד שני יכול לקחת עוד עשר שעות.. אז אם אני רוצה אפידורל- לצאת עכשיו, אבל אם אני מסוגלת למשוך עוד בבית זה עדיף..
תוך כדי שאנחנו מדברות אני עם צירים שכבר הרבה יותר כואבים.. והיא עוזרת לי עם התרגיל של אמית. ואני מרגישה רטיבות.. מתחילים לנטוף לי המים.. אז היא ממליצה כן לנסוע.
מעירה את אמא שלי ומתארגנים להיכנס לרכב.
בעלי נוהג ואמא שלי איתי מאחורה לעזור לי.
הנסיעה הייתה סיוט! לא הצלחתי לעשות את התרגיל של אמית.. והצירים כבר היו ממש ממש כואבים..
1:15 הגענו לבית חולים. בעלי עצר לנו ליד הכניסה ונסע למצוא חניה. אני ואמא שלי נכנסנו. כל חצי דקה ציר של דקה וקצת (בערך.. לא מדדנו)
במעלית אני אומרת לאמא שלי שאני מרגישה לחץ. נכנסים לקבלה. ושם מבקשים ממני תעודת זהות. כל רגע יש לי ציר ואני מרגישה צורך ללחוץ. אמא אומרת להם שאני יולדת.. ושנטפל במסמכים אחרי זה. בעלי מגיע. ואחות מריצה אותי למיטה. עוזרת לי להחליף בגדים. עוד אחות מגיעה ושואלת אותי אם אני רוצה משככי כאבים ואני עונה לה- לא, אני רוצה ללדת..
היא בודקת אותי- פתיחה 9.
על המיטה מובילים אותי לחדר לידה ואומרים לי לא ללחוץ.. אני אומרת להם שאני לא יכולה. ומדריכים אותי איך לנשום.. לעשות פו כמו לנר בנשימות קצרות.
מעבירים אותי למיטה בחדר לידה ושם המיילדת משמנת אותי, ציר חזק והמים פוקעים (לא ברור לי עדיין מה היה המים שטיפטפו לי בהתחלה). המיילדת אומרת לי שהיא עושה לי חתך קטן מבוקר כדי שלא אקרע.. אני מתבאסת ממש אבל לא מצליחה לחשוב על זה תוך כדי..
אמא שלי מצד אחד מחזיקה לי את היד ומעודדת אותי. ובעלי מהצד השני לוחש לי באוזן מילים טובות שממש נתנו לי המון המון כוח..
תוך כדי הצירים והלחיצות אני משמיעה קולות נמוכים שעוזרים לי להתכנס ולכוון את הלחיצות ליעילות וממוקדות. שלוש לחיצות בערך הראש בחוץ. ואז המיילדת אומרת לי לא ללחוץ והיא שלפה אותה החוצה והניחה אותה עלי.
אני מתחילה לבכות, בעלי קורא לי להסתכל עליו גם הוא בוכה ומברך שהחיינו. כולם עונים אמן בהתרגשות.
בשעה 1:46, חצי שעה אחרי שנכנסנו לבית חולים היא נולדה, בת מתוקה מתוקה, שוקלת 3.008. חבל הטבור היה כרוך פעם אחת סביב הצוואר שלה..
כמה דק' אחרי זה השלייה יוצאת לבד, שלמה ברוך ה'.
המיילדת מביאה לי תה חם ומתוק. ורופא מגיע לתפור אותי.
וואי, איך שזה כאב.. הרבה יותר מהלידה.. 40 דק' בערך תפר. וזה כאב כל כך. בעלי החזיק את המתוקה ואמא שלי החזיקה לי את היד.. זכור כסבל ממש..
ברגע שסיים כבר היה הרבה יותר טוב.
ניסיתי להניק ולא ממש הצלחתי... ואחרי שעה בערך העבירו אותי למחלקה.. ביות מלא..
במחלקה היה טוב. ושם כבר הצלחתי יותר להניק.. הלילה הראשון היה קשה ממש. הייתי לבד ולא הצלחתי להניק. והקטנה לא הפסיקה לצרוח. והאחות שנכנסה אלי הייתה ממש לא רגישה ולא עזרה בכלל..
במשך היום השני ניסיתי עוד להניק ולא הצלחתי.. ואמא שלי והשכמה המיילדת ניסו לעזור לי. עד הערב ברוך ה' הסתדר יותר והיא ינקה טוב. בלילה השני אמא שלי נשארה איתי לעזור לי והצלחתי יותר להניק וגם הצלחתי קצת לישון..
קצת היה לי קשה החוסר רגישות של כמה אחיות בלילות. בלילה הראשון האחות נכנסה אלי כי הקטנה בכתה. במקום לעזור לי להרגיע אותה, לתת עצות איך כדאי להניק ולהרדים אותה כעסה עלי שהיא בוכה. ואמרה לי לדאוג שהיא לא תבכה כי יש פה עוד נשים במחלקה(הייתי לבד בחדר באותו לילה) היא הייתה אדישה ממש, ונתנה לי תחושה של- את מפריעה לי במשמרת.. (בלילה השני- אחות אחרת נכנסה לחדר הדליקה את האור ליולדת שהייתה איתי טיפלה בה והשאירה את האור דלוק.. אישה אחרי לידה, בלי טיפת כוח לקום.. והאור דלוק.. גם להדליק את האור בלי להכין אותה.. וגם להשאיר דלוק.. אמא שלי צדיקה שאלה אותה אם לכבות לה והיא פשוט שמחה מזה)
וזהו, אנחנו בבית של ההורים.. נחים הרבה. הלילות קצת קשים בגלל העייפות.. אבל ההנקה יחסית ממש הסתדרה והיא נותנת מספיק חיתולים רטובים ועלתה במשקל..
ברוך ה' הרבה שמחה והודיה לקב"ה על לידה מופלאה וקלה, על הנשמה המיוחדת הזו שזכינו להביא לעולם.
תודה לאמא שלי על העצות והתמיכה הפיסית והרגשית.
לבעלי היקר והאהוב! על הכל..(לא נפרט פה.. אבל יש הרבה על מה)
ולכן,פורום יקר על הטיפים והעצות לאורך כל ההיריון..
ההריון- שבעה וחצי חודשים אחרי החתונה, שבוע וחצי אחרי האיחור ועם כמה סימנים מוקדמים (רגישות בפטמות ודימות השתרשות) גילינו שאנחנו בהיריון
כמה ימים אחרי זה התחילו הבחילות.. ואחרי שקיבלתי שני עירויים התחלתי דיקלקטין.
ההיריון ברוך ה' היה תקין, כל הבדיקות היו תקינות.. הבחילות הפסיקו יחסית בערך בשבוע 19.
וזהו, הריון משעמם יחסית.. בלי שום צירים מוקדמים או מדומים.. עם בטן לא גדולה אז גם לא מרגישה כבדה מאוד..
עשיתי את הקורס הכנה ללידה של אמית לידה עם עוד מפגש עם דולה על הדברים שאמית לא מדברת עליהם. אני מאוד מודעת לגוף שלי, ורוצה לידה טבעית. אבל ממש לא שוללת אפידורל. בעיקר כי זו לידה ראשונה ואומרים שהיא יכולה להיות ארוכה.. השארתי את האופציות פתוחות.. כדי להחליט בלידה עצמה.
בשבוע 37 (חנוכה) טיילנו עם המשפחה.. ועשיתי כמה מסלולים.. ואין כלום..
באמצע שבוע 38 נסענו להורים שלי כי רציתי ללדת בבית חולים שקרוב אליהם.
קצת חוששים מזה שיקח הרבה זמן עד הלידה וסתם נתייבש אצלם. בעלי לומד בישיבה ליד, אני ממשיכה לעבוד מהבית ומתכננת להיפגש עם חברות שלא פגשתי הרבה זמן.
בלילה בין ראשון לשני (יום שני מתחילה שבוע 39) קמה לשירותים באמצע הלילה.. וקצת כואב לי הבטן. חוזרת לישון.. וכל כמה זמן מתעוררת מכאב בטן.. לא כזה חזק ולא מפריע לי לחזור לישון..
כשקמתי אמרתי לבעלי שנראה לי התחילו צירים. אבל זה לא מעיד על כלום. ושילך ללמוד, אני אסע לפגוש חברה בירושלים ואעדכן אותו אם יהיה משהו.
נוסעת עם אבא שלי לירושלים, אוספת את העגלה שקנינו ושמה באוטו של אבא. ממשיכה לשוק ולעיר לפגוש את חברה שלי ולקנות כמה דברים שהייתי צריכה.. תוך כדי הקניות ממשיכים הצירים אבל לא מאוד כואבים ואני מצליחה להסתיר מחברה שלי את רובם..
חוזרת הביתה, מנסה לנוח אבל אחותי הקטנה לא נותנת לי.. רוצה שאעשה איתה שיעורי בית.. תוך כדי שאני עוזרת לה אני שמה לב שיש ציר כל חמש דקות.. אבל הוא לא כואב ולא מאוד ארוך.. ארוחת ערב עם אחים שלי והצירים כבר טיפה יותר כואבים. אבל לא מראה כלום כלפי חוץ..
אני כל הזמן הזה בראש שזה לא צירים אמיתיים ושיש עוד זמן עד הלידה...(בעיקר כדי לא לפתח ציפיות ולהתאכזב)
בשבע בערך נכנסת למקלחת חמה וארוכה. כשיוצאת בעלי מגיע הביתה. רבע לשמונה..
הוא מתיישב לאכול ואני יושבת איתו, קמה כל שלוש דק' מציר לעשות את התרגיל של אמית לידה. הוא מסיימים לאכול ובא לעזור לי עם התרגיל..
הכאב מתגבר ומבינים שכנראה זה מוביל ללידה. אבל עדיין לא מפתחים ציפיות..
אני שוכבת על הצד ובעלי עושה לי עיסוי בגב עם מוזיקה כייפית. וכל ציר אני מזיזה את האגן ועושה את התרגיל של אמית..
בעשר בלילה אני מתלבטת עם בעלי, אמא שלי ושכנה שהיא מיילדת מה כדאי לעשות- לישון או להיבדק. כולם אומרים לי לנסות לישון. ואז זה יתן לנו מדד עד כמה הצירים מובילים ללידה.. אמא שלי הולכת לישון כדי לאגור כוח אם זה יתפתח ללידה.
אני מנסה לישון ולא מצליחה. והכאב רק הולך ומתגבר..
נכנסת למקלחת ושולחת את בעלי לנסות לישון לאגור כוחות .. כל ציר אני עושה את התרגיל של אמית ומכוונת את המים החמים לכאב בבטן.
המים החמים נגמרו ויצאתי להעיר את בעלי לעזור לי עם התרגיל של אמית. אחרי שני צירים אני מקיאה. ומבינה שזה כבר יחסית מתקדם. השאלה כמה.
בעלי מסמס לשכנה שהיא מיילדת והיא באה לבדוק אותי.
היא מגיעה ב12 בלילה בערך. בודקת אותי. פתיחה חמש.
ואז היא אומרת שזו לידה ראשונה. מצד אחד יכול לקחת שעתיים ומצד שני יכול לקחת עוד עשר שעות.. אז אם אני רוצה אפידורל- לצאת עכשיו, אבל אם אני מסוגלת למשוך עוד בבית זה עדיף..
תוך כדי שאנחנו מדברות אני עם צירים שכבר הרבה יותר כואבים.. והיא עוזרת לי עם התרגיל של אמית. ואני מרגישה רטיבות.. מתחילים לנטוף לי המים.. אז היא ממליצה כן לנסוע.
מעירה את אמא שלי ומתארגנים להיכנס לרכב.
בעלי נוהג ואמא שלי איתי מאחורה לעזור לי.
הנסיעה הייתה סיוט! לא הצלחתי לעשות את התרגיל של אמית.. והצירים כבר היו ממש ממש כואבים..
1:15 הגענו לבית חולים. בעלי עצר לנו ליד הכניסה ונסע למצוא חניה. אני ואמא שלי נכנסנו. כל חצי דקה ציר של דקה וקצת (בערך.. לא מדדנו)
במעלית אני אומרת לאמא שלי שאני מרגישה לחץ. נכנסים לקבלה. ושם מבקשים ממני תעודת זהות. כל רגע יש לי ציר ואני מרגישה צורך ללחוץ. אמא אומרת להם שאני יולדת.. ושנטפל במסמכים אחרי זה. בעלי מגיע. ואחות מריצה אותי למיטה. עוזרת לי להחליף בגדים. עוד אחות מגיעה ושואלת אותי אם אני רוצה משככי כאבים ואני עונה לה- לא, אני רוצה ללדת..
היא בודקת אותי- פתיחה 9.
על המיטה מובילים אותי לחדר לידה ואומרים לי לא ללחוץ.. אני אומרת להם שאני לא יכולה. ומדריכים אותי איך לנשום.. לעשות פו כמו לנר בנשימות קצרות.
מעבירים אותי למיטה בחדר לידה ושם המיילדת משמנת אותי, ציר חזק והמים פוקעים (לא ברור לי עדיין מה היה המים שטיפטפו לי בהתחלה). המיילדת אומרת לי שהיא עושה לי חתך קטן מבוקר כדי שלא אקרע.. אני מתבאסת ממש אבל לא מצליחה לחשוב על זה תוך כדי..
אמא שלי מצד אחד מחזיקה לי את היד ומעודדת אותי. ובעלי מהצד השני לוחש לי באוזן מילים טובות שממש נתנו לי המון המון כוח..
תוך כדי הצירים והלחיצות אני משמיעה קולות נמוכים שעוזרים לי להתכנס ולכוון את הלחיצות ליעילות וממוקדות. שלוש לחיצות בערך הראש בחוץ. ואז המיילדת אומרת לי לא ללחוץ והיא שלפה אותה החוצה והניחה אותה עלי.
אני מתחילה לבכות, בעלי קורא לי להסתכל עליו גם הוא בוכה ומברך שהחיינו. כולם עונים אמן בהתרגשות.
בשעה 1:46, חצי שעה אחרי שנכנסנו לבית חולים היא נולדה, בת מתוקה מתוקה, שוקלת 3.008. חבל הטבור היה כרוך פעם אחת סביב הצוואר שלה..
כמה דק' אחרי זה השלייה יוצאת לבד, שלמה ברוך ה'.
המיילדת מביאה לי תה חם ומתוק. ורופא מגיע לתפור אותי.
וואי, איך שזה כאב.. הרבה יותר מהלידה.. 40 דק' בערך תפר. וזה כאב כל כך. בעלי החזיק את המתוקה ואמא שלי החזיקה לי את היד.. זכור כסבל ממש..
ברגע שסיים כבר היה הרבה יותר טוב.
ניסיתי להניק ולא ממש הצלחתי... ואחרי שעה בערך העבירו אותי למחלקה.. ביות מלא..
במחלקה היה טוב. ושם כבר הצלחתי יותר להניק.. הלילה הראשון היה קשה ממש. הייתי לבד ולא הצלחתי להניק. והקטנה לא הפסיקה לצרוח. והאחות שנכנסה אלי הייתה ממש לא רגישה ולא עזרה בכלל..
במשך היום השני ניסיתי עוד להניק ולא הצלחתי.. ואמא שלי והשכמה המיילדת ניסו לעזור לי. עד הערב ברוך ה' הסתדר יותר והיא ינקה טוב. בלילה השני אמא שלי נשארה איתי לעזור לי והצלחתי יותר להניק וגם הצלחתי קצת לישון..
קצת היה לי קשה החוסר רגישות של כמה אחיות בלילות. בלילה הראשון האחות נכנסה אלי כי הקטנה בכתה. במקום לעזור לי להרגיע אותה, לתת עצות איך כדאי להניק ולהרדים אותה כעסה עלי שהיא בוכה. ואמרה לי לדאוג שהיא לא תבכה כי יש פה עוד נשים במחלקה(הייתי לבד בחדר באותו לילה) היא הייתה אדישה ממש, ונתנה לי תחושה של- את מפריעה לי במשמרת.. (בלילה השני- אחות אחרת נכנסה לחדר הדליקה את האור ליולדת שהייתה איתי טיפלה בה והשאירה את האור דלוק.. אישה אחרי לידה, בלי טיפת כוח לקום.. והאור דלוק.. גם להדליק את האור בלי להכין אותה.. וגם להשאיר דלוק.. אמא שלי צדיקה שאלה אותה אם לכבות לה והיא פשוט שמחה מזה)
וזהו, אנחנו בבית של ההורים.. נחים הרבה. הלילות קצת קשים בגלל העייפות.. אבל ההנקה יחסית ממש הסתדרה והיא נותנת מספיק חיתולים רטובים ועלתה במשקל..
ברוך ה' הרבה שמחה והודיה לקב"ה על לידה מופלאה וקלה, על הנשמה המיוחדת הזו שזכינו להביא לעולם.
תודה לאמא שלי על העצות והתמיכה הפיסית והרגשית.
לבעלי היקר והאהוב! על הכל..(לא נפרט פה.. אבל יש הרבה על מה)
ולכן,פורום יקר על הטיפים והעצות לאורך כל ההיריון..
ברור שלא התכוונתי לנקות פעם בשנה..