967
לבד.
איש לא ידע כיצד הגיעו לשם.
שני דירים בבקתה שכמו נבנתה בטעות, אי קטן שטרם סומן במפות
צעיר עם מכנס קצר, טישרט עם כיתוב צורח, רסטה אחת ואחרת בהתהוות.
לידו, כמו מנותק עם סנדל מקדם, חולצה שאי פעם הייתה באופנה או לעולם לא, איש לא היה יכול לאמת או לשלול. מתהלך הזקן בכבדות כאילו ואין לו למה.
אין איש באיזור, אין איש בכלל. הים פלט עטיפה של דוריטוס כמו העיד על קיומם של אנשים אחרים, אי שם.
בלילה חשוך אחד הבקתה רועדת. רעידות קלות, בלילה הבא הרעידות מתחזקות. הם נעים, מתהפכים, חרדים. ממלמלים מילים לא מובנות, חוששות.
הצעיר מבטיח בבוקר לבדוק, לראות, לוודא שיהיה לו מקום גם ללילה הבא, עוד חודשיים.
הזקן לצידו גונח, חושש.
הבוקר מגיע, ולוח שחמט שחור, לבן. שחקנים נעים, הזקן מסתובב סביב הלוח תורו, ותורו שוב. ודגים בים וקוקוס, בננה. וזהו, הקץ יכול להגיע. הוא כאן. ומאום לא קרה, לא יקרה. שותק, חולם, חי, מת לסירוגין.
צעיר עוד לא מלאו לו 20 ויש חיים, הוא רוצה בהם. הכי חזק שיש, טוב יותר, טוב ביותר. והרעידות הקטנות מרעידות את חייו, לצרוח הוא יודע, ואין לו למה. אולי רחוק עלה ינוע בתדר של מיתריו. אולי לא.
בבוקר כששמש זורחת הוא מקיף את הבקתה, צידה האחד נע באויר, חסר ביטחון.
משו צריך לקרות. חזק יותר, יציב. הוא מחפש את ומתחיל בחפירה. הוא יבנה כאן יסוד, ושום רוח בעולם לא תוכל לו. הוא יוצא למסע, לקושש אבנים לייצוק מלט, וברזל אולי.
הזקן מכחכח, פולט צחקוק וכמה מילים על עולם שלא קיים, צעירים עם עודף סינפסות שחייבים לקשור מהכא להתם, ואין סיבה. ויש דגים בים.
צורר בשקיק מעט חפצים, אולי זה יוכיח שהיה לו בית.
הגשם מטפטף בעדינות, בחוזקה. הולם בו. העולם המופלא הפך לבוצי ועכור. הקסם נימוג לבין ערפל. כשהגיע הקיץ, השמש היכתה בו- הולמת בחוזקה, מייבשת כל טיפת לחלוחית בו.
הוא יצא למסע, הוא יחזור רק כשימצא, חומרי בנין טובים. ותוכנית אדיכלית. אולי רשת ברזל לפיגומים. הוא יחזור- כשימצא. הוא לא יחזור בכלל- אם לא. אבל הוא ימצא ויחזור הוא בטוח.
ובין כל המילים המתריסות, הבטוחות שהוא הטיח בזקן, שלח בחוזקה לחלל החדר, מילים חדות שפגעו בקירות, יוצרות בהן סדקים.
המילים היו מנוע, ההבטחה היתה גלגלים עשויי אומץ, הוא המשיך. נחוש להלחם.
הימים חלפו, האי היה מלא בקוצים, סבכים וחיות פרא. רגליו נשרטו, חבולות עיטרו את פניו- הם היו בעיניו לסמל ניצחון, לגבורה. ידיו היו מלאות חבורות כחולות וסגולות, הציור היפה שיכל הטבע ליצור דרכו, הסיפור שנטבע בדמו, צורב את גופו בחדווה מהולה בכאב.
לא היתה אבן שלא נהפכה בדרכו. ומלט אין-בכל האי. הוא חצב בקרקע עוקר פרחים, מבטיח להם עדנה, וקרקע אחרת לגדול בם. נעזבו נטושים. אי שם בצידי הדרכים.
מלט אין, ברזל אין.
כמו בלי משים הוא ממשיך, מסלול מעגלי. מרחוק הוא רואה עשן מיתמר, הזקן צולה דג שלא הצליח להתחמק מהר מהרשת, ואחר שנכנע לפתיון, שוכח את הדרך בה הלכו כולם.
'אני נשאר' הוא לוחש, 'אני נשאר' צועק 'אני נשאר' וצווחה מרעידה ענף רחוק. הוא צונח על הקרקע. עלי השלכת קופצים, חוזרים. כמו שמו לב רק לרגע להימצאותו בינותם.
הלילה ירד, העשן נמוג זה מזמן.
הוא נכשל. הוא יודע.
מובס מתקרב בצעדים כושלים , צונח וקם, מתנער, נוער, חוזר
מול שמיים שחורים, עמוסי כוכבים הוא שוכב. הגלים מלחכים את רגליו, נוקשים על הדלת שפעם פתחה את ביתו. דמעות מלוחות מרטיבות את הקרקע ובאשד זעיר, זהיר מתנקזות לים הגדול.
שולח מבט אל המים שמגיעים למפתן, הרעידה מתמשכת, נושכת. גלים מתנפצים על חלון, מאיימים לשבור את הזגוגית, לחדור מבעד לסדקים שהותיר כשטרק את הדלת.
פותח ת'דלת, השמיכה חיכתה לו סתורה מאז. עינים עצומות.
אצבע מגששת אחרי ההבטחה שחרט על הקיר אי פעם
