מאז שדוד שלי נפטר, הכל כל כך שונה.
יותר עצוב. יותר עם משמעות.
כל דבר איכשהו מתחבר אליו.
בנאדם עצום.
משהו מעבר לכלים.
היום בו קיבל את הבשורה על המחלה הידועה בראשו,
היה יום הזוי.
לא זוכרת ממנו כלום.
זה היה כל כך מטלטל.
כאילו משהו שבחלומות הכי שחורים לא חשבת עליו,
בא ודופק לך על החלון:
"הי, באתי!"
ומאז, הגעגוע מייסר.
ובא לך לצעוק:
אנשים! דוד שלי נפטר! תעצרו הכל, ותכאבו קצת את הכאב..!







