אני פשוט סתומה שעשיתי את זה היום
למה בכלל התקרבתי לזה
מזוכיזם.
הלימודים האלו לא שווים כלום לעומת בריאות הנפש שלי
אז מה אני עושה לעצמי.
פףף.
אתמול כשדיברתי איתה
היא שאלה מה אני אעשה כשננתק.
אמרתי לא יודעת
לא רציתי להגיד לה שאולי...
בסוף אבל בכלל לא עשיתי כלום כי הייתי מפורקת. בלי כוחות לכלום.
היא ילדה חמודה.
אבל אני בכלל לא מאמינה שאמרתי משהו.
למרות שהיא חשבה משהו אחד ואמרתי לה שזה לא זה.
איכשהו זה הדבר הראשון שעולה לאנשים בראש,
וזה כל כך כואב.
אבל זה לא זה.
זה משהו אחר.
וזה איכ.
עניתי על שאלות שהכי הכי דוקרות אותי.
אבל עניתי. סתומה.
ניסיתי להיות אדישה ולא עבד.
כאילו זה אפשרי בכלל.
לעזאזל.
קשה לי.
כבר ברמה היסטרית.
אין לי כלום לעשות עם זה.
באלי להיכנע.
היא אמרה לי שיכול להיות שאני רוצה,
אבל אין דבר כזה.
אין ייאוש.
אין?
למה.
למה למה למה.
לעזאזל.
